מעשה שהיה כך היה:
קבוצת שכנים התארגנו לקיים מניין-מרפסות לתפילת שחרית.
לאחר דו"ד נתקבלה ההחלטה שהמניין יתחיל בשעה שבע וחצי בבוקר.
אחד המשתתפים ביקש שיאחרו במעט את שעת התפילה ולא יתפללו כ"כ מוקדם לפי שקשה לו וכו'.
אך בסופו של דבר הוכרע ברוב קולות שהתפילה תחל בשעה האמורה, דהיינו בשבע וחצי, דהיינו מוקדם כנ"ל.
בשעה המדוברת התייצבו כל השכנים איש איש במרפסת ביתו כפי ההנחיות הידועות אך התברר ששכן אחד נפקד מקומו.
לאחר ספירת ראשים קצרה נמצא שחסר אותו השכן שביקש לאחר במעט את שעת התפילה לפי שקשה לו וכו', וקמ"ל דבאמת אהה הנ"ל לא הצליח לקום בשבע וחצי כי אם במעט מאוחר יותר.
אדהכי והכי חזרו הנלבבים לביתם והתפללו שחרית ביחיד.
ומעתה יש לדון האם אותו יהודי שלא קם בזמן וגרם לביטול התפילה במניין, דהיינו שהביא לכך שכל חבריו התפללו ביחידות - האם עובר בזה על לאו של "לפני עור לא תתן מכשול"?
או שמא מחמת שהנ"ל טוען ששינה חטפתהו ממילא פטור מדין "אונס רחמניה פטריה"?
(וביותר, שהרי מלכתחילה טען שמניין שחרית בשבע וחצי הוא מוקדם מידי וכו' ולכאורה קים ליה בנפשו שהוא מן המאחרים, ואע"פ שאמר שיקום - מכ"מ היה להם לחוש שמא הוא מהתל בהם שכן מבין ריסי עיניו ניכר שברי לו שאינו יכול לקום כ"כ מוקדם. ומה גם שהיה קורץ ומסמן שהדבר יכביד עליו במאוד. וצ"ע).