וברש"יההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו! ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו - קבליתו, ואי לא - לא קבליתו.
אצבעתא דידיה - אצבעות ידיו.
וקא מייץ בהו - היה ממעכן ברגליו ואינו מבין, מתוך טירדא.
עמא פזיזא - נמהר.
דקדמיתו פומייכו לאודנייכו - קודם ששמעתם אותה היאך היא קשה, ואם תוכלו לעמוד בה - קבלתם עליכם לקיימה.
והתעוררתי ללשון רבא עצמו בגמרא עירובין נג.
אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל - ואנו כמלא נקב מחט סידקית. ראשונים - רבי עקיבא, אחרונים - רבי אלעזר בן שמוע. איכא דאמרי: ראשונים - רבי אלעזר בן שמוע, אחרונים - רבי אושעיא בריבי. ואנו כמלא נקב מחט סידקית. אמר אביי: ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. אמר רבא: ואנן - כי אצבעתא בקירא לסברא, אמר רב אשי: אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה.
וברש"י:
כאצבע בקירא - בשעוה קשה, שאין האצבע יכול ליכנס בתוכה, אלא מדבק מעט.
ומבואר כאן כי רבא היה מיוחד אצלו שעל ידי לימודו ועיונו היה ממעך אצבעות ידיו. וככל שיותר שקוע בתורה, פחות מרגיש מה שעושה לאצבעות ידיו. וא"ש ההיא דעירובין הנ"ל.
וצ"ע מפני מה דוקא באצבע ביד, ומה מיוחד בזה דייקא.