לא מצאתי אשכול על הגאון זצ"ל, נתבקשתי להעלות לכאן.
הרב הדומה למלאך – הגאון הגדול רבינו נסים טולדנו זצ"ל
דברים שראיתי בעיני או שמעתי מכלי ראשון
נלב"ע י"ב סיון תשע"ב - סיון תש"פ 8 שנים לפטירתו.
בבואי לאחוז בקצה גלימתו ובשולי אדרתו של רבינו ראש הישיבה זצ"ל, תאחזני רעד, בעלותי גודל פרישותו ענוותנותו ושקיעותו בתורה. אך פטור בלא כלום א"א, דכבר החמירו רז"ל (שבת קה:) בחומר המתעצל בהספדו של חכם.
תורתו
שקיעות בלימוד
מעשים שבכל יום שהייתי ניגש לדבר איתו בלימוד ולברר דבריו בשיעור, והייתי יכול לשבת בכיסא שמעבר לשולחנו רבע שעה ועשרים דקות בלי שירגיש. (ופעמים שמרוב שקיעותו בלימוד כשהיה חושב בלימוד זמן רב, היה נדמה ש"נרדם").
זכורני שפעם אחת יצא אחרי השיעור אחוז בשרעפים ושקוע בלימודו, וכשהרגיש שיורד גשם הרים את המטריה, אך לרוב שקיעותו הלך עם המטריה סגורה, עד סמוך לבנין הפנימיה, שם ניגש אליו א' האברכים (הרב משעלי) לדבר עמו בלימוד, והוריד את המטריה. (זכורני שא' הבחורים ר' עזרא גבאי רץ לפנימייה להביא מצלמה להנציח רגע זה, אך לא הספיק). [ומספרים שהיה פותח את המטריה בפתח הבית מפני דאגתה של הרבנית אף שכולו היה סחוט...].
דמותו בישיבה היתה דמות מופת בהתמדתו ובשקיעותו, והיה לומד ג' סדרים בהיכל בית המדרש, בבחינת "כזה ראה וקדש". והיה נשאר ללמוד בסדר ג' הרבה אחרי שנגמר הסדר, וביום שישי היה נשאר ללמוד עד כשעתיים לפני כניסת השבת. ופעם אמרה לי הרבנית תליט"א, שהרבנית של המשגיח בפונוביז' (איני זוכר אם אשת הגר"א דסלר או אשת הגר"י לוינשטיין זצ"ל) דיברה איתה (בשנים הראשונות כשהיו גרים עדיין בבני ברק) בהתפעלות על התמדתו וקול ניגונו עד סמוך לכניסת שבת.
באהבתה ישגה תמיד
וזכורני שבתקופה שהתקשה מאד בהליכה, עד שהיה נצרך שיסיעוהו ברכב מביתו לישיבה (ע"י ר' עמנואל זרביב), עם כל זה אחר מסירת השיעור שלכאורה היה צריך לקחת ממנו כוחות רבים, עם כל זה היה חוזר ברגל. והיו רואים בחוש איך השיעור מחיה אותו, בבחינת מעמד הר סיני שמרפא את החולים.
בשיעורו היו כלולים ב' שיעורים, שיעור בגמ' בסוגיות הנלמדות, ושיעור באהבת התורה. וכמו שהיה רגיל לומר "הסברא הזו מתוקה מדבש" ופעם אחת כמה ימים לפני ראש השנה, אמר על איזו סברא שהדבש של ראש השנה מתבייש לידה.
וכמה פעמים בכה בשיעורו שלא זכה להבין את דברי הרמב"ם. (והדברים מוקלטים).
דרך לימודו
בשיעורים שזכיתי להשתתף שמתי לב, שבדרך כלל מהלך שיעורו היה מבוסס על ביאור הסוגיא גפ"ת, רשב"א, רעק"א, ר' אלחנן וסרמן, ופעמים ר' שמעון שקאפ, ורבו הגר"ש רוזובסקי, זצ"ל, שהיו חביבים עליו עד מאד.
ופעמים רבות היה טורח לבאר בשיעורו דברי ראשון א' כהרשב"א, שבפשטות דבריו מובנים בלא טורח, אך היה טורח במשך שעה ארוכה את עומק דבריו, ואחרי דבריו, כשהיינו רואים את לשון אותו ראשון, היינו רואים שלפי ביאורו לשונו מדוקדקת היטב, וא"א לבארו באופן אחר.
היה מדקדק רבות במילותיו, בהסברת הסוגיא והמפרשים, והיה מדבר במתינות גדולה. ופעם התבטא, שבמחזור הזה נוספה לו "מילה" בהגדרת הדברים!!!
תמיד כשהיו שואלים שאלות בשיעור, אם היא שאלה שלא חשב עליה קודם לא היה עונה מיד אלא היה חושב מעט ואז עונה, (ופעם אחת חשב באמצע שיעור כללי כמה דקות על שאלה ששאלוהו), ואמר לי ר' יובל אקוס שלפני שנים רבות אמר פעם בשיעור, שפעם מחריפותו היה עונה מיד על כל שאלה, אבל קיבל על עצמו לחשוב לפני כל תשובה, בכדי שלא תהיה רק חריפה, אלא גם "אמת"!!!
ענוותנותו
זכורני שיום אחד דיברתי עם אחד מחברי השיעור (ר' עופר עינא) שלא יאה ולא נאה שראש הישיבה יושב על כסא פלסטיק פשוט, ובגילו ובמצב בריאותו מסתבר שזה מפריע לנוחיותו. והוא אמר שיכול לארגן כסא מהודר ומרופד, ונועצנו ברבנית האם ראש הישיבה יאבה לשבת על כסא כזה. וייעצה להניח את הכסא במקומו בער"ש לכבוד שבת. ובאמת כך עשינו. אך לאחמ"כ נודע לי מפי חתנו הגר"י ויזמן שליט"א שלא היה ניחא לו כ"כ בזה, ואמר בשולחן השבת: חשבתי שאבוא לעולם האמת ואגיד שברחתי מהכבוד, ברחתי מבני ברק שם קיבלתי כבוד, ברחתי מהמזרח והייתי יושב בצד בית המדרש, וגם ישבתי על כסא פשוט כאחד האדם. ועכשיו מה אגיד!!!
זכורני איך שכשהיה נמצא בשיחות לא היה נשאר במקומו, אלא היה עובר לספסל הראשון ויושב כתלמיד השותה בצמא את דברי רבו!!! (זכורני שדבר זה גרם לרושם עז בקרב בני הישיבה).
כשהיה הולך בשביל המוביל מביתו לבית המדרש, תמיד היו עיניו מושפלות לארץ. (ופעם שמעתי שנהג כך בגלל שהיו נמלים רבות בשביל ולא רצה לדרוך עליהם. ועי' תומר דבורה [ספ"ג] שהיא אחת ממידותיו של הקב"ה).
יום אחד הגיע לישיבה בחור צרפתי שהגיע מאזור שלא היו בו בני תורה כלל (הוא היה הבחור ישיבה היחיד בכל הפרבר בו גר), וממילא ידיעותיו התלמודיות ובעברית היו מועטות ביותר, (עד כדי כך, שפעם אחת ניגש בסוף שיעור לשאול מה "ביאור המילה" שהיא הנושא המרכזי, וכמדומה שהיה זה בסוגית "מיגו"), וראש הישיבה ויתר הרבנים התייחסו אליו בחיבה מיוחדת, אף שהיה ניגש לשאול שאלות שאינם מן המנין (גם באמצע הסדרים), כביאורי מילים, פשט בבן איש חי או ביאור בתפלה ובתהילים, אך בעיקר היה ניגש לראש הישיבה, ופעם אחת שאלתי אותו בזה, ואמר לי שהוא אוהב לשאול את ראש הישיבה כי הוא מתייחס אליו הכי יפה. [ומפורסם בישיבה שהיה מקבל כל בחור צרפתי שהיה מגיע לשערי הישיבה גם בלא מבחן, וטעמו שאם לא מקבלים צרפתי זה פיקו"נ רוחני ודוחה את כל התורה...].
בשנה שהגעתי לישיבה בחנוכה בזמן הדלקת נרות אחר שראש הישיבה יצא להדליק נרות בזמן, (הסדר היה ממשיך כרגיל), יצאתי לחזות איך מקיים מצוה זו, והיה עוד בחור שג"כ בא לחזות בזה, ועמדנו מחוץ לביתו ע"י החלון, וכשראה אותנו ביקש מאיתנו להכנס לביתו, ואחר ההדלקה ושירת "מעוז צור" הרבנית כיבדה אותנו במיני מאפה חמים. וביום שלאחמ"כ השמועה עשתה לה כנפיים והגיעו עוד כמה בחורים. ואחר ההדלקה היו כמה מהבחורים שביקשו ממנו להצטלם עימם, ובענוותנותו ישב בסלון, ובחור אחר בחור ישב לידו והצטלם עימו.
כבודו לרבנית תליט"א היה מיוחד במינו, והיה ממש שיעור ב"זכו שכינה ביניהם", וכל ערב שבת היה דואג לקנות לרבנית זר פרחים. ופעם אחת הוצרך לבקש שא' הבחורים יקנה לו פרחים עבור הרבנית, וראה את אחד הבחורים המתמידים בישיבה, וקרא לו וביקש ממנו שיקרא לבחור אחר שיקנה לו פרחים עבור הרבנית, וכשהבחור אמר שיקנה בעצמו אמר לו שלא רוצה להשתמש בתלמיד חכם!!!
כבוד רבותינו
ביטולו לרבותינו הראשונים ואף האחרונים היה מופלא, ובענוותנותו תמיד היה תולה את חוסר ההבנה בו ולא ברבותינו ח"ו. וזכורני שפעם אחת אמר ש"צריך עיון למה רבינו שמואל (רוזובסקי) לא תירץ כך".
ותמיד היה מתבטא בשפלותו לעומת רבותינו, ומרגלא בפומיה לומר שאנחנו "כנמלה לידם". ופעם אחת התבטא ואמר שהוא כ"שזנב של נמלה" לידם, ומיד הוסיף, "וא"ת והלא לנמלה אין זנב?", ותירץ "כמו שלנמלה אין זנב כך "אני" כלום לידם".
דאגתו לתלמידים
סיפר לי אחי שיום אחד לא חש בטוב ונשאר לישון בפנימייה, ופתאום נכנס ראש הישיבה לחדר, וראה שבכיסא על יד מיטתו מונחים כדורי אקמול, וכשראה שהחלון היה פתוח או סגור הפטיר לעצמו "איך ירגיש טוב כשהחלון כך". והעירו ושאל אותו האם רוצה לאכול או לשתות, ואחי השיב בלאו. ואחר כמה דקות הגיע לאחי בחור ואמר לו שהראש ישיבה שואל כמה סוכר לשים לו בתה. ואחר כמה דקות הגיעה הכוס תה...
ופעם אחרת ראהו שנכנס לחדר וכשראה שהיו על הריצפה שערות מבחור שהסתפר, הראש ישיבה אסף אותן עם הידיים וזרק לפח.
זהירות מעבירה
בחתונה של א' מבחורי הישיבה, ראש הישיבה הוצרך לעבור דרך מקום המיועד לנשים, ולכן ביקשו מכל הנשים לפנות את המקום, כדי שרה"י לא יטרח לרדת כמה קומות. וכשנכנס ראה שאשה אחת לא יצאה, ונפלטה לו אנחה "אוי", שעד היום מהדהדת באוזניי. ומיד סובב פניו לקיר עד שתצא.
הכרת הטוב
מידת הכרת הטוב שלו היתה מופלאה ועל כל דבר שעזרוהו היה מודה מקרב לב, וזכורני שבמסיבת חנוכה בדבריו הודה לטבח שטרח והכין את האוכל.
וכן שח לי בהתפעלות, בחור א' שהיה חבר חדר של א' מנכדיו שסבל מבעיה רפואית, וראש הישיבה היה מתקשר כל שבוע להודות לחבר חדר להודות לו שמסייע לנכדו.
----
תמיד היה מגיע לתפילת שחרית מהראשונים עוד קודם לתפלה (והיה ניכר עליו צערו וכאבו כשהיה רואה בחורים שמאחרים לתפלה, אפי' כשנכנסים בפסד"ז), ואף בתקופות שהיתה קשה עליו ההליכה, עד שהיו מניחים לו כמה כסאות בשביל הקצר המוביל מביתו לבית המדרש, בכדי שיוכל לנוח כל כמה מטרים. אף בתקופות אלו היה משכים קום ומגיע בזמן במסירות נפש.
כמו"כ תמיד היה מגיע לשיעור עוד לפני הזמן, והוא היה ממתין לבחורים, ולא להיפך.
לפלא היה בעיני בני הישיבה לראות בכניסת כל שבת, איך פניו זוהרות בצורה הניכרת מאשר ביום חול, ממש "פנים של שבת". (וכמו שמספרים על כמה גדולים כבעל סידורו של שבת ור' ירוחם ממיר).
סיפר לי דודי (ר' איתן הנה) שלפני כארבעים שנה כשחזר לארץ אחרי כמה שנים בחו"ל, הוא ואשתו התלבטו איפה לגור, וחיפשו כמה מקומות בארץ, וחשבו אולי לגור בבאר יעקב, ודפקו בדלת ביתו של ראש הישיבה להתייעץ עמו כרב המתגורר במקום, וכשפתח להם את הדלת מיד שאלם האם אכלו כבר ארוחת צהריים, וכשנענה בשלילה, הלך למטבח והכין להם ארוחת צהריים, ורק אח"כ התיישב עימם לייעץ להם.
חבל על דאבדין ולא משתכחין, ושלא זכינו להכיר את גודל הזכיה כראוי בשעה שהיינו במחיצתו.
נכתב ע"י תלמידו יהודה בן דוד (הסתופף בצילו בשנים תש"ע-תשע"א) A0583210400@gmail.com