שמואל דוד כתב:ראיתי פעם ש"כל" שייך רק כשיש שלש ...
הלא זה מקרא מפורש, כבר בספר הראשון של התורה: "כל בני עבר וגו' ולעבר יולד שני בנים". ובלבד שתיבת "בני" תתפרש כפשוטה (לאפוקי פירושה לגבי בני ישראל ולגבי בני אדם וכיו"ב).
לא זו אף זו, דלא מיבעיא פחות משלושה, אלא אפילו פחות משניים (כגון כשיש דבר פלוני - יחיד - שעליו אומרים "כל דבר פלוני"), וגם זה מוכח ממקראות מפורשים (כשהם מתפרשים לפי הפשט) - כגון (שוב) בספר הראשון של התורה:
חדא דכתיב "ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים", וכפי שהעיר צרור המור [לתורה, שם]: "וידוע שלא הי' לו אח אחר" (ומסתמא צרור המור קאתי לאפוקי מפרשנותם של הצעירים ממנו - הספורנו [שם] - והמבי"ט [בבית אלוקים שער היסודות פרק כח], שהוציאו מפשוטה את תיבת "אחיו" ופירשוה במשמע - בני-דודיו כדעת הספורנו - או אחייניו כדעת המבי"ט).
ותו הא כתיב "ויקומו כל בניו וכל בנותיו", וכפי שהעיר פענח רזא [בן דור הריטב"א, על הפסוק ובני דן חֻשים]: "וכן כתיב ויקומו כל בניו וכל בנותיו - אע"פ שלא הי' לו אלא בת אחת - היא דינה" (ומסתמא פענח רזא קאתי להציע את פי' הפשט העומד מול פי' מדרש רבה שם).
ועוד כיו"ב (מחוץ לספר בראשית).
וכן בחוכמות התכונה והתשבורת, מצוי להדיא השימוש החופשי הזה בתיבת "כל" - דהיינו מבלי לפסול מלכתחילה דבר יחיד שעליו אומרים את תיבת "כל" - והיינו לפי הפשט שלה בפסוקי התורה (כגון בפסוקים הנ"ל: "ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים" - וכן "ויקומו כל בניו וכל בנותיו" - ועוד כיו"ב), שכן אם יוגבל השימוש בתיבת "כל" דווקא ליותר מדבר אחד - אז לא יהי' ניתן לפתור בעיות חשבוניות מסוימות אשר "כל" פיתרון שלהן עלול להתגלות בדיעבד כפיתרון יחיד, אז לכן מעדיפים שם - להתנהג בחופשיות מבלי להגביל מלכתחילה את השימוש בתיבת "כל" - כדי לא להסתבך אח"כ כשניגשים אל מלאכת פתרון הבעיות ע"י בחינת מה שמלכתחילה נדרש מאת "כל" פתרון כזה.לא זו אף זו, דלא מיבעיא פחות - משלושה - ואף משניים, אלא אפילו פחות מאחד (כגון כשאין - שום דבר פלוני - שעליו אומרים "כל דבר פלוני"), וגם זה מוכח ממקראות מפורשים, כגון: "ועתה נפשנו יבשה אין כל" (כלומר - ועתה נפשנו יבשה - אין כלום, אלמא - נקטי תיבת "כל" - על לא-כלום); "ואין כל חדש תחת השמש" (כלומר - ואין שום חדש תחת השמש - ואפ"ה נקט תיבת "כל", וא"כ ה"ק - כל חדש שתחת השמש - איננו); "אין לשפחתך כל בבית" (כלומר - אין לשפחתך - כלום בבית, אלמא - נקטה תיבת "כל" - על לא-כלום, וא"כ ה"ק - כל מה שבבית-שפחתך - איננו); ועוד כיו"ב.
השימוש החופשי הזה בתיבת "כל" - מבלי לפסול אפילו את האפשרות של היעדר דברים כלל שעליהם נסובה תיבת "כל" - מצוי גם בתחום הנקרא "לוגיקה חופשית", במיוחד כשאיננו יודעים - מהו מספרם של "כל" הדברים ההם - והאם הם בכלל ישנם (ולמעשה אפילו אם אנחנו כן יודעים מלכתחילה שאין כלום מהם), עד כדי כך שאפילו אם למשל - אין שום אדם בבית - עדין יהא שייך לומר (בלוגיקה חופשית) כי כל אדם שבבית הוא כך וכך (וממילא אם אין אף אדם בבית אז למשל יהא ניתן בעת ובעונה אחת לטעון בצדק - הן כי כל אדם שבבית הוא צעיר - והן כי כל אדם שבבית הוא זקן, ושתי הטענות תהיינה צודקות שכן - כדי שתופרך אחת מהן - צריך למצוא בבית לפחות אדם אחד שגילו יפריך אותה והלא אין אדם כזה; תדע, שהלא גם אם למשל יש בבית - מניין אנשים - וכיו"ב, אז כדי להפריך את הטענה ש"כל אדם שבבית הוא זקן" - צריך (ודי) למצוא בבית לפחות אדם אחד שגילו יפריך אותה - אחרת היא נשארת נכונה, ודכוותה אם אין אף אדם בבית - אז כל עוד שלא מוצאים בבית לפחות אדם אחד שגילו מפריך את הטענה ש"כל אדם שבבית הוא זקן" - היא נשארת נכונה).