לעולם יהיה אדם כתב:בברכה המשולשת כתב:א. לא מדוייק. אוכלוסיות הסיכון ממש (ועל כך להלן) אינן גדולות, ובשביל לבדוק את מי שבא איתן במגע צריך הרבה פחות בדיקות ממה שנראה לכתר"ה.
ב. מי הן אוכלוסיות סיכון- יעויין במחקרים המצ"ב (שאחד כבר צירפתי לעיל)
1. אני לא קורא אנגלית.
אבל אם נגדיר קבוצות סיכון כבני 80+ ועוד בני 60-80 בעלי 3 מחלות רקע, יש בארץ 400 אלף איש בקבוצות סיכון, זה בנוסף על צעירים בקבוצות סיכון.
הנתונים מכאן
https://www.gov.il/BlobFolder/news/coro ... israel.pdf2. כתבתי כבר למעלה, הבעיה העיקרית איננה לבדוק אלא שהבדיקות יצאו חיוביות..
ברגע שלא יקפידו על ריחוק חברתי סביר להניח שדי מהר אחוז גדול מהצוותים הרפואיים ידבקו, ואז מי יטפל בקבוצות הסיכון?
זה עונשי על העצלות שלי.
התעצלתי להסביר את המהלך, אז באמת התעוררה שאלה נכונה.
עכשיו אסביר
כל פעולה (או הימנעות מפעולה) שעושה אדם יש בה סיכון כלשהו לאדם זה. כך ברא הקב"ה את עולמו.
כל פעולה (או הימנעות מפעולה) שעושה אדם משפיעה על אנשים אחרים, במעגלים גדלים והולכים, ברמה מסויימת ומשתנה.
כאשר אדם מחליט על דרך פעולה (כולל הימנעויות מפעולות) מסויימת, הוא בוחר ליטול על עצמו את הסיכונים הכרוכים בדרך זו, ובעל כרחו הוא גם בוחר להטיל סיכונים מסויימים על אחרים (חלקם ידועים לו, ורובם לא ידועים לו כלל)
מכיוון שגם להימנעות מפעולות יש מחיר של סיכון לאדם זה ולאנשים אחרים, כאמור, אין אפשרות לנקוט באי עשייה כפתרון לבעיה זו.
לפיכך, כל ההחלטות בחיים, ברכל רמה שהיא, בנויות על ניהול סיכונים.
כשההלכה קובעת שיותר צריך האדם להיזהר שלא יזיק מאשר שלא יוזק, אין כוונת הדברים שעל האדם מוטלת חובה ליטול על עצמו סיכון גבוה לנזק על מנת למנוע סיכון כלשהו שיינזק אדם אחר. וידועה המחלוקת על רמת הסיכון שחובה על אדם ליטול כדי להציל את חבירו ורמת הסיכון שמותר לו ליטול כדי להציל את חבירו.
כל זה אמור על סיכונים העומדים בפנינו כעת, שאותם אפשר לשקלל בצורה הגיונית.
כאשר מדובר על תוכניות עתידיות, וסיכונים מסתעפים והולכים על מעגלים הולכים וגדלים, האפשרות לשקלל סיכונים פוחתת.
כל זה לגבי ניהול סיכונים ברמה האישית.
כאשר מדובר על קביעת מדיניות שלטונית, מדובר על שימוש בכוח הכפייה המצוי בידי השלטון. אחרת, מדובר בהמלצה גרידא, ולא בפעולה שלטונית.
כאן, מדובר על ניהול סיכונים על חייהם של אנשים אחרים עבור אנשים אחרים (הם עצמם וכל אזרח אחר וכו', במעגלים מתרחבים והולכים, החופפים זה לזה בצורות שונות).
כאשר איש השררה מחליט לפעול בדרך מסויימת (כולל הימנעות מפעולה) הוא מתיימר לנהל סיכונים ברמה שהאדם הרגיל לא מגיע אליה, ולא יכול להגיע אליה, מימיו.
כיצד נוטל על עצמו איש השררה אחריות שכזו?
אם נאמר שאחריות זו באה לו מכוח בחירות, או מינוי ע"י מי שנבחר, משמע שלרוב הציבור יש כוח לעשות כן, שהרי הם המוסרים כוח זה לאנשי השררה, אז על כורחינו שיכול רוב הציבור לנהל את חיי הרוב ואת חיי המיעוט.
האם מצאנו שיש לרוב כוח כזה? סמכות כזו?
לענ"ד, כפי שהראיתי בס"ד בספרי, אין סמכות גורפת כזו לרוב, ולא לאנשי השררה, לא ביחד ולא ולחוד.
יש מקרים ונושאים בהם מסרה ההלכה כוחות וסמכויות לרוב ויש מקרים שמסרה ההלכה כוחות וסמכויות לשלטון, אבל כוח וסמכות לניהול סיכונים גורף על חיי כל האנשים- לא מצאנו, ואין הם קיימים בהלכה.
כל זה לגבי עצם הכוח.
בימינו, בהם נטלו לעצמם שלטונות המדינות סמכויות רחבות מאוד וכוחות אדירים, יש מקום לדון לגבי דרך ההתנהלות שלהם בשימוש בכוחות אלו.
כידוע, כבר הראו חוקרים, שבידי "מתכנן מרכזי", דהיינו איש שררה המתיימר לנהל את חיי האזרחים, קיימת בעיית מידע.
אין ביכולתו לדעת את כמויות המידע הרלוונטיות, כי חלק גדול מהן אינן ידועות בעת קבלת ההחלטה.
הוא פשוט מקווה שהוא משקלל נכונה את הנתונים שבפניו (וגם זה מוטל בספק רב, בגלל האילוצים המוסדיים המקיפים אותו, בהגדרה, והתמריצים האישיים שיש לו ביחס לדפ"אות מסויימות)
מכאן צומחת התופעה הידועה של "התוצאות הבלתי צפויות" של החלטות שלטוניות.
כך שהמחשבה בהחלטה שלטונית כלשהי תנהל סיכונים בצורה אופטימלית היא לא רציונלית בעליל.
כל מה שניתן לעשות זה להציע דפ"א פחות קיצונית, פחות ממורכזת, פחות עריצה (ובל נשכח ששיטות של עריצות שלטונית הרגו במאה השנים האחרונות הרבה יותר אנשים מאשר סיבות מוות אחרות), על בסיס הידוע לנו ממדע הכלכלה שכך תמיד יש סיכויי הצלחה רבים יותר, אך לא כערובה גמורה.
ההצעה שאני הצעתי היא לתת לכל אדם לעשות את השיקול שלו, ברמת האפשר, ולא להכפיף אותם לתוכניות של אנשי השררה.
לפי הנתונים והמחקרים שאני ראיתי, ההצעה המסויימת שהצעתי הייתה מצילה יותר אנשים בשיקול הכולל מאשר דרך הפעולה שנקט בה השלטון, וכפי שכבר הזהירו רבים מראש. ועדיין היא תועיל יותר אם יקבלו אותה עכשיו, מאשר הדפ"א הנוכחית (וכן חלופות אחרות, ברמה זו או אחרת של עריצות)
מעולם לא התיימרתי לומר שבהצעה שלי אין סיכונים, או שלא ימותו אנשים כלל.
אין ביכולתי להבטיח דבר כזה, ומעולם לא עלה על דעתי לחשוב כך.
ועדיין מכיוון שבניהול סיכונים קא עסקינן, ההצעה שלי עדיפה, כאמור.
וגם לאוכלוסיות הסיכון עדיף כך, מאשר הדפ"א שהייתה בתקופת הסגר, לא תקפ"ץ, או בדפ"א הנוכחית, כי כל המשאבים הקיימים יופנו להגן עליהם, ולא יתבזבזו על הניסיון לשלוט על חיי כל האנשים ולהופכם לצמיתי השלטון.