הודעהעל ידי הצעיר באלפי » ב' ספטמבר 07, 2020 3:02 pm
ראה ביאור ארוך ועמוק בצדקת הצדיק אות קפב
קפב] התורה נקרא שועה, כמ"ש בברכות (ג:) ע"פ קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה (תהלים קיט, קמז). עד חצות הי' כו’. כי ע"י ד"ת קורין להקב"ה, כמ"ש (שם כא.) ע"פ כי שם ה' אקרא. ברכת התורה ע"ש. כי התורה כולה שמותיו כו' (זוהר). כי השם הוא המדות, וא"ס עצמו אין לו שם כלל כמ"ש בזוהר. רק מדותיו ר"ל רצונו המתפשט בברואים, והתורה כולה היא כללות רצונו ית'. ולכן אמרו בריש בר"ר שהוא דפוס מע"ב. ולכך היא שמותיו, ולימודיו דהיינו ידיעת זה [וכן נתקן בברכת התורה, יודעי שמך ולומדי כו'] נקרא קריאה. וכמו ק"ש, וכמו הקורא לחבירו בשמו, כשצווח שמו נקרא, שקורא שרוצה שיבוא אצלו ויפנה לו. וכן תורה ע"מ לעשות, היינו הדבק במדותיו כו'. היינו להיות כרצונו, שזהו שיבוא אצלו, כענין וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, ח). שזהו ע"י ד"ת. ולכן נקרא שועה דהוא מי' לשונות של תפלה (מ"ר ר"פ ואתחנן). ובזוהר (שמות יט סע"ב) "אין לך שועה אלא בתפלה כו'". ובכתוב דמייתי נזכר תפלה ושועה. רק שועה לשון שעה, ר"ל שיפנה אליו ע"ד קריאה [שהוא ג"כ מלשונות של תפלה, ובדרז"ל מורגל הקורא בתורה ולא בתפלה. כד"ש (ע"ז נח:) לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. כי בלשון הש"י הקריאה קרוי תפלה, ותורה נקרא הקביעות בלב ובמעשה. דהיינו העני' וזהו באמת תורת ה'. אבל לשון חכמים הקריאה הוא התורה, והבן זה]. דהיינו השראת השכינה בלב, כמו בקבלת הקרבן שהוא השראת השכינה, נאמר בקין שלא קיבל לשון לֹא שָׁעָה (בראשית ד, ה). ומ"ש "אין כו' אלא בתפלה", היינו כנודע דאין תורה אלא במקום תפלה. וכמ"ש במגילה (כט.). כי תפלה נקרא יראה. כמ"ש בברכות (ט:) ע"פ יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ (תהלים עב, ה). וד"ת שמחה, כמ"ש פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם (תהלים יט, ט). וזהו יחד - כמ"ש בתנא דבי אליהו רבה (ר"פ ג) אני יראתי מתוך שמחתי כו'. וכמ"ש באבות אם אין יראה וכו'. וכמ"ש בתיקונים (תי' י') "דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא". וא"כ אין כאן קריאה כלל. אבל תורה שבמקום תפלה נקרא שועה. וזהו וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה (שמות ב, כג). כמ"ש בזוהר (ח"א כז א) ע"פ בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (שמות א, יד). "בחומר - דא ק"ו, ובלבינים - בלבון הלכתא". שכל עבודתם במצרים הי' לימוד תורה. והיינו כמ"ש וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר (שמות כד, י). ואז"ל (ויק"ר פ' כג) "היא וכל ארגלייא שלה". שגם למעלה כביכול הי' אז עסק זה, וא"כ זהו ד"ת - דהיינו מדותיו ורצונו של הש"י. היינו שכל פרט מעבודתם הי' מאמיתות רצון הש"י. והעבודה בחומר היא עצמה מדת הק"ו וכו', רק שאז הי' בגלות ושפלות, אבל היו מכירים זה ויאנחו ויזעקו, להיות בהתגלות כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. וזהו ותעל שועתם כו'. ורק דבר זה עולה למעלה ופרחא לעילא. וכמ"ש קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת (תהלים קמה, יח). וא' בברכות (ה:) אין אמת אלא תורה. וזה נקרא קריאה. וזה עולה מעלה מעלה עד שהוא קרוב ממש, ונפעל כל מיני ישועות יותר מעל ידי תפלה לבד. עכל’’ק
וקדמו ביסודי הדבריו. בעל התניא בסוף פרק לז בקיצור. וזל’’ק
וְהִנֵּה הַמְשָׁכָה וְהֶאָרָה זוֹ שֶׁהָאָדָם מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר מֵהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל נַפְשׁוֹ וְעַל נַפְשׁוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל – הִיא הַשְּׁכִינָה, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מְקוֹר כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן – עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, נִקְרֵאת בִּלְשׁוֹן 'קְרִיאָה', 'קוֹרֵא בַּתּוֹרָה'. פֵּרוּשׁ, שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה – קוֹרֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָבוֹא אֵלָיו כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ שֶׁיָּבֹא אֵלָיו, וּכְבֵן קָטָן הַקּוֹרֵא לְאָבִיו לָבֹא אֵלָיו, לִהְיוֹת עִמּוֹ בְּצַוְתָּא חֲדָא, וְלֹא לִפָּרֵד מִמֶּנּוּ וְלִשָּׁאֵר יְחִידִי חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת". וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תּוֹרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁקּוֹרֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי הַתּוֹרָה דַּוְקָא, לְאַפּוֹקֵי מִי שֶׁקּוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, אֶלָּא צוֹעֵק כָּךְ 'אַבָּא אַבָּא'. וּכְמוֹ שֶׁקּוֹבֵל עָלָיו הַנָּבִיא18: "וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ" כו', וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. וּמִזֶּה יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה גְּדוֹלָה בִּשְׁעַת עֵסֶק הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל (פרק כ"ג)