כנראה דוי"ו דגחון שנו כאן, ואתנהלה לעטיו, וכעובדא דרב פרידא:
והילך לשון רש"י
(מתוקן ע"פ כת"י, ולשון הגמרא מודגש):
ופרכינן: למה ליה למימרא להו - שחרית - בלאו הכי נמי לא הוו משמשי,
דהא אמר רב הונא כו' [ישראל קדושים הם] ואין משמשין ביום - דכתיב בוזה דרכיו ימות, דבעי צניעותא שלא יסתכל.
וברירא כי המלים:
להו /
הוו /
משמשי - מתייחסים לבני ישראל בשלשת ימי הגבלה
(שבזה עוסקת הגמ' שם, ורש"י בעקבותיה)והם לא קשורים לנידון שלנו כרגע כלל וכלל.
הנידון הוא
סוף דברי רש"י - שעוסק לבאר את דברי רב הונא במעלת קדושת ישראל: שאין משמשין וכו', ואותם הוא מבאר היטב
(ע"פ דברי ריש לקיש במס' נדה טז:):
"דכתיב בּוֹזֵה דְרָכָיו יָמוּת
(ויש להמנע מלבוא לידי בזיון* ולכן יש לנהוג בצניעות, וכמו שמבאר והולך:) דבעי צניעותא שלא יסתכל".
* וראה רש"י וערוך לנר (נדה שם), ואכמ"ל.והשאלה זועקת,
איזה טעם יהיה להזכיר כאן לשון רבים
('שלא יסתכלו') -
בשעה שהפסוק
(ע"פ דרשת חז"ל) עומד ומזהיר כאן את היחיד
(העומד אז ב'רשות היחיד' - 'חדר לפנים מחדר') על הצניעות?!
רב הונא מזכיר עובדה, וגאה בה:
ישראל קדושים הם - בכך - שאין משמשין וכו'
אך מדוע הנהגה זו כללית?
כי כל אחד ואחד שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ היטב מלבזות את דרכיו!
חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד