דרומי כתב:מה גדרם של עלונים/קבצים ששם מישהו בבית הכנסת או בכל מקום ציבורי אחר, במטרה שהציבור יראה אותם ויקח לבית וכו'?
לדוגמא, היה לי סבא גדול וחשוב, ואחד הנכדים החליט להוציא עלון עם סיפורים עליו לכבוד יום היארצייט שלו.
לדעתי הוא הכניס שם סיפורים לא מתאימים, שלא מוסיפים כבוד לסבא אלא רק ההיפך.
כמובן לא מדובר על משהו 'חתוך' שכל אחד רואה את זה בהשקפה ראשונה, אלא רק שלפי טעמי האישי זה נראה לי ממש מבזה את הסבא.
האם מותר לי ללכת בעקבות בן-דודי המחלק את עלוניו במקומות ציבוריים, ופשוט להעלים אותם בשיטתיות כדי לכבד את זכר סבי (לפי הבנתי)?
האם יש בכך איזה אבק של גזל?
לכאורה העלונים הם בבחינת 'הפקר' וכל אחד יכול לעשות אתם כרצונו, לא?
שש ושמח כתב:העלונים לא הפקר, הם של הבעלים והוא מרשה לקחת לצורך קריאה, אבל לא לצורך איבוד בעלמא.
.
שש ושמח כתב:זה לא אבידה מדעת, העלון מיועד לקיום רצון הבעלים בכך שיטלו את העלון ע"מ לקראו.
וכשם שמאכלים המונחים על הבר בשמחות אינם אבידה מדעת.
מקדש מלך כתב:שש ושמח כתב:זה לא אבידה מדעת, העלון מיועד לקיום רצון הבעלים בכך שיטלו את העלון ע"מ לקראו.
וכשם שמאכלים המונחים על הבר בשמחות אינם אבידה מדעת.
איני יכול לעיין כעת, אבל לפום ריהטא אבידה מדעת לא קשור לרצון שלו. הוא קשור לעובדה שהוא מאבד שליטה בחפץ במודע והוא אבוד ממנו. אוכל המונח בבר אינו אבוד משליטת הבעלים. הוא מונח ברשותם ובעיקר בשליטתם.
וכעין זה לגבי המוכרים קלטות ו"משיירים" את בעלות ההעתקה לעצמם, שלכאורה אינו מועיל מדינא, כיון שאבוד ממנו מדעתו.
והתלמידי חכמים שיכולים להביא מקורות ברורים לכאן או לכאן יבורכו.
שש ושמח כתב:אם כוונתך שנחשב אבידה מדעת משום שהעלון עומד להלקח ע"י הקוראים, הרי פשוט שאין כאן איבוד שליטה משום שזה גופא השימוש שהבעלים מפיק מהחפץ. וכ"כ אחרונים [ביה"ל א' כ"ד ועוד] שהזורק כלי מראש הגג כדי לשברו אינו נעשה הפקר כיון שיש לו רצון באיבודו.
ואם כוונתך שנחשב אבידה מדעת משום שהעלון עלול להלקח ע"י גזלנים למיניהם, ברור שעל כה"ג אין מי שיאמר שהוא כהפקר, וא"צ ראיות לזה. האם גם בעל חנות שמוציא סחורתו לרחוב ומצוי גנבים הוי הפקר?
מקדש מלך כתב:כי לטעמי לא משנה על ידי מי הוא אמור להילקח. מספיק שלאחר שסילק ידיו הימנו והתרחק ממנו כמלוא עיניו הוא יודע בודאות שלא ישובו אליו עוד, גם אם ירצה בכך.
במקרה של הזורק כלי מראש הגג, הוא יכול ללקט את שבריו.
שו"ת בית הלוי חלק א סימן כד
...
והנראה לישב דעת הרשב"ם דס"ל דאפי' אם משליך דבר לאיבוד רק אם יש לו איזה רצון ותכלית באיבודו לא נעשה הפקר וקודם שנעשה ונגמר רצונו הם שלו עדיין. ובזה מיושב לנו דעת הטור בחו"מ סי' רס"א שכתב דאבדה מדעת הוי הפקר והקשו עליו מהא דבב"ק דף כ"ו דקאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תביר ופירש רש"י שם זרק כלי בעל הכלי ולהטור הא מיד שזרקו הוי הפקר ובלאו הך סברא דמנא תבירא תבר פטור וגם דאם בא אחר וחטפה מהאויר יהיה שלו. והוכיחו מזה דרש"י חלק על הטור ועיי' ברא"ש ב"ק שם מה שהיקשה על רש"י, ובאמת ניחא דהטור לא כתב כן רק בנותן כלים בר"ה דלא איכפת ליה כלל מה שיתחדש בהן ומש"ה ס"ל דנעשה הפקר אבל בזורק כלים לשוברם דרוצה בשבירתן וכיון דיש להבעלים איזה רצון בהם מש"ה קודם שנעשה רצונו ולא נשברו עדיין הם שלו. וכן מיושב בזה ג"כ מה דהקשו על הטור מהא דסנהדרין דף מ"ח היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילן דלא נעשו הפקר כיון דמתכוונים לאסור עליו הכלים מש"ה קודם שנאסרו הוי שלהם עדיין. והוא סברא נכונה ועכ"פ חזינן מהא דב"ק דבזורק כלי לשברם קודם שנשברו אינם הפקר:
...
מקדש מלך כתב:הא למה זה דומה, לאדם שנאבד ממנו חפץ, אבל הוא טוען שעצם מציאותו אי שם הוא השימוש מפיק הרצון שהוא רוצה בחפץ. האם יעלה על הדעת שיישאר שלו?
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 180 אורחים