ידוע פסק הנתיבות בחו"מ סי' רל"ד [הלכות אונאה], שעל איסורי דרבנן אין 'פגם' בנפש
ואין ענין של 'כפרה' לעובר בשוגג.
[נאמר שם, בהקשר למוכר איסור מדברי סופרים והלוקח אחר ש'נהנה' גילה את התרמית,
שאין בזה 'היזק' עד כדי חיוב להחזיר הכסף משא"כ באיסור דאורייתא].
מאידך בעל התניא באגרותיו, מביא פעמיים שגם באיסורי דרבנן יש 'פגם' הדורש כפרה.
והנה הגמרא במס' נזיר כג. מביאה את דברי רבי עקיבא שהיה בוכה על מי שהתכוון לאיסור דאורייתא ולבסוף לא עבר כלל איסור,
[כגון שחישב לאכול בשר חזיר ולבסוף אכל בשר טלה או באשה נזירה ששתתה יין אף שבעלה כבר הפר לה והיא לא ידעה], בכל אופן צריך כפרה וסליחה.
ומכאן מוכח ש'מחשבה' על איסור דאורייתא, חמורה יותר מ'מעשה' באיסור דרבנן.