ליטוואק פון בודאפעסט כתב:(שמות ג, יט) ולא ביד חזקה כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך לשון רש"י והנכון בעיני, לא יתן אתכם להלוך בדבור ולא ביד חזקה עד שאשלח ידי בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, ואח"כ ישלח אתכם, כי כלם באו עליו טרם נתנו אותם להלוך:
ומבואר דמה שהוציאם לא היתה ע"י יד החזקה, אלא ע"י כל המדות ביחד, שלולי זאת לא היה פרעה שולח את ישראל מארץ מצרים.
ולהלן בפסוק כתיב (ו, א) ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו: ומשמע דיד חזקה די בה להוציא את ישראל ממצרים, וצ"ע
לעמל יולד כתב:שמות
ב א
ואע"פ שהיה אהרן קטן נתן השם שמחה בלבו בענין הזה או מרים אחותו מלמדתו
מבואר בדברי רבינו שאהרן היה קטן ממרים, וכ"ה במדרש שמו"ר א יג, מובא בתוספות בכורות ד. ד"ה ואהרן.
אבל יש להקשות ממה שכתב רבינו בראשית י כא "אחי יפת הגדול" - דרך הכתוב ליחס הקטן אל הגדול באחיו ולא אל הנולד אחריו וכן מרים הנביאה אחות אהרן ומשמע שאהרן היה גדול ממרים. וכן כתב רבינו מפורש בפרשת בשלח (טו כ) ואמר אחות אהרן דרך כבוד לו שהוא אחיה הגדול ואחותו הנביאה מתיחסת אליו שגם הוא נביא וקדוש ה' ויתכן שדרך הכתובים ליחס אל גדול האחים וצ"ע.
השעיר החיי כתב:שלח
בריש פרשת שלח
כי ישראל אמרו, כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה, ששולחים לפניהם אנשים לדעת
הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר:'ַהְּרֵאנוָּּנאֶאתְּמבֹואָּהִּעיר'(שופטיםאכד),ושיתנולהםעצהבאיזועירילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש: ' ְּו ָּי ִּשבוּ ֹא ָּתנוּ ָּד ָּבר ֶאת ַה ֶד ֶרךְ ֲא ֶשר ַנ ֲע ֶלה ָּבהּ ְּו ֵאת ֶה ָּע ִּרים' וגו' (דברים א כב), כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבוא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמושנאמר:'ַוִּיְּשַלח ֹמֶשה ְּלַרֵגל ֶאת ַיְּעֵזר'(במדברכאלב),וכןביהושעבןנון'ְּשַנִּים ֲא ָּנ ִּשים ְּמ ַר ְּג ִּלים' (יהושע ב א), ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב) שהייתה על פי ה', ובמקומות רבים.
ויסוד זה שהתורה לא תסמוך על הנס וצריך לעשות מלחמה בדרכי המלחמה כן כתב בפרק א במדבר
"ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל" - הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם וידעו מספר כל שבט כי כן דרך המלכים במנותם את העם ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים כך וכך בני עשרים ואחרי כל דבר ומגפה ימנם להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם והשקלים כופר על נפשותיכם ובמדבר סיני רבה ראיתי כך במספר שמות לגולגלותם אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך" אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם " כל יוצא צבא בישראל " כי המנין מפני צבא המלחמה ועוד שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד
וכ״כ בפרשת שופטים וזה בהתאם לעקרון הכללי שקבע הרמבן בפרשת נח שיש למעט בנס
"מכל בשר וגו'" - ידוע כי החיות רבות מאד ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם והרמש הרומש על הארץ רב מאד גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם ולעופות טהורים אין מספר והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת ולא עשר כיוצא בה אבל הוא נס החזיק מועט את המרובה ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה אולי יעשו תשובה ועוד עשו אותה גדולה למעט בנס כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות והשאר יהיה בידי שמים ואל תתפתה לאמר (ראה ראב"ע להלן פסוק טז) כי היו שלש מאות אמות באמות איש נח והיה גדול שאם כן היו גם האנשים גדולים גם החיה והעופות בדורות ההם גדולים עד שלקה העולם במבול ועוד כי האמות אמות התורה הנה
ואם כן צריך להבין למה בסיפור גדעון הורה הקב”ה בדיוק להיפך- להרבות הנס:
וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיַּחֲנוּ, עַל-עֵין חֲרֹד; וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה-לוֹ מִצָּפוֹן, מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק. {ס} ב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-גִּדְעוֹן, רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ, מִתִּתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדָם: פֶּן-יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי. ג וְעַתָּה, קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר, מִי-יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד; וַיָּשָׁב מִן-הָעָם, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, נִשְׁאָרוּ. {ס} ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, עוֹד הָעָם רָב, הוֹרֵד אוֹתָם אֶל-הַמַּיִם, וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם; וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ, הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא-יֵלֵךְ עִמָּךְ, הוּא לֹא יֵלֵךְ. ה וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם, אֶל-הַמָּיִם; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו, לִשְׁתּוֹת. ו וַיְהִי, מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם--שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, אִישׁ; וְכֹל יֶתֶר הָעָם, כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם. {ס} ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וְנָתַתִּי אֶת-מִדְיָן, בְּיָדֶךָ; וְכָל-הָעָם--יֵלְכוּ, אִישׁ לִמְקֹמוֹ.
 
לעמל יולד כתב:שמות
ד כז
"וישק לו" - אהרן נשק למשה כי משה הענו נהג כבוד באחיו הגדול ולכן לא אמר וישקו איש לאחיו
ולעיל מו כט כתב רבינו ועוד כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו וא"כ לכאורה היה דרך כבוד שישק משה לאהרן עכ"פ על ידיו?
(והנה ראב"ע כתב בריש שיר השירים כל נשיקה שהיא בלא למ"ד היא בפה, כמו "וישקהו" (בראשית לג ד). ועם הלמד – ביד או בכתף או בלחי, על פי מנהג המדינות, כמו "ושקה לי" (בראשית כז כו) "וישק לו" (שם, כז), וכן "וישק יעקב לרחל" (בראשית כט יא), ולכאורה לפי זה כל הנשיקה כאן היה ביד בכתף או בלחי, ולמה לא נשק משה לאהרן על ידיו עכ"פ.)
לעמל יולד כתב:שמות
ג ה
כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא אע"פ שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה ומשה בהר היה כי שם עלה שנאמר ויבא אל הר האלהים חרבה (לעיל פסוק א) והסנה היה בראש ההר והנה כלו קדוש ואסור בנעילת הסנדל וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל (שמו"ר ב יג) וכן ביהושע וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים (יהושע ה טו)
מבואר בדברי רבינו שעצם גילוי השכינה בסנה עשה שיהיה אדמת קודש.
ובת"י כתוב כאן וַאֲמַר לָא תִקְרַב הַלְכָא שְׁלוּף סֵינָךְ מֵעַל רִגְלָךְ אֲרוּם אַתְרָא דְאַנְתְּ קָאִים עֲלוֹי אָתַר קַדִישׁ הוּא וְעָלוֹי אַנְתְּ עָתִיד לְקַבָּלָא אוֹרַיְיתָא לְמַלְפָא יָתָהּ לִבְנֵי יִשְרָאֵל, ולכאורה כוונתו שהטעם שאדמת קודש הם הוא בגלל שעתיד התורה להינתן על ההר הזה. וצ"ע כי הר סיני היה קודש רק בשעת נתינת התורה, ואחריו כבר הותר לגמרי ואין שם קדושה כלשהי, ולמה יהא קדושה מעת הסנה בגלל שעתיד התורה להינתן עליו?
לעמל יולד כתב:השעיר החיי כתב:שלח
בריש פרשת שלח
כי ישראל אמרו, כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה, ששולחים לפניהם אנשים לדעת
הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר:'ַהְּרֵאנוָּּנאֶאתְּמבֹואָּהִּעיר'(שופטיםאכד),ושיתנולהםעצהבאיזועירילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש: ' ְּו ָּי ִּשבוּ ֹא ָּתנוּ ָּד ָּבר ֶאת ַה ֶד ֶרךְ ֲא ֶשר ַנ ֲע ֶלה ָּבהּ ְּו ֵאת ֶה ָּע ִּרים' וגו' (דברים א כב), כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבוא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמושנאמר:'ַוִּיְּשַלח ֹמֶשה ְּלַרֵגל ֶאת ַיְּעֵזר'(במדברכאלב),וכןביהושעבןנון'ְּשַנִּים ֲא ָּנ ִּשים ְּמ ַר ְּג ִּלים' (יהושע ב א), ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב) שהייתה על פי ה', ובמקומות רבים.
ויסוד זה שהתורה לא תסמוך על הנס וצריך לעשות מלחמה בדרכי המלחמה כן כתב בפרק א במדבר
"ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל" - הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם וידעו מספר כל שבט כי כן דרך המלכים במנותם את העם ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים כך וכך בני עשרים ואחרי כל דבר ומגפה ימנם להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם והשקלים כופר על נפשותיכם ובמדבר סיני רבה ראיתי כך במספר שמות לגולגלותם אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך" אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם " כל יוצא צבא בישראל " כי המנין מפני צבא המלחמה ועוד שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד
וכ״כ בפרשת שופטים וזה בהתאם לעקרון הכללי שקבע הרמבן בפרשת נח שיש למעט בנס
"מכל בשר וגו'" - ידוע כי החיות רבות מאד ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם והרמש הרומש על הארץ רב מאד גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם ולעופות טהורים אין מספר והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת ולא עשר כיוצא בה אבל הוא נס החזיק מועט את המרובה ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה אולי יעשו תשובה ועוד עשו אותה גדולה למעט בנס כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות והשאר יהיה בידי שמים ואל תתפתה לאמר (ראה ראב"ע להלן פסוק טז) כי היו שלש מאות אמות באמות איש נח והיה גדול שאם כן היו גם האנשים גדולים גם החיה והעופות בדורות ההם גדולים עד שלקה העולם במבול ועוד כי האמות אמות התורה הנה
ואם כן צריך להבין למה בסיפור גדעון הורה הקב”ה בדיוק להיפך- להרבות הנס:
וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיַּחֲנוּ, עַל-עֵין חֲרֹד; וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה-לוֹ מִצָּפוֹן, מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק. {ס} ב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-גִּדְעוֹן, רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ, מִתִּתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדָם: פֶּן-יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי. ג וְעַתָּה, קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר, מִי-יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד; וַיָּשָׁב מִן-הָעָם, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, נִשְׁאָרוּ. {ס} ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, עוֹד הָעָם רָב, הוֹרֵד אוֹתָם אֶל-הַמַּיִם, וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם; וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ, הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא-יֵלֵךְ עִמָּךְ, הוּא לֹא יֵלֵךְ. ה וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם, אֶל-הַמָּיִם; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו, לִשְׁתּוֹת. ו וַיְהִי, מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם--שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, אִישׁ; וְכֹל יֶתֶר הָעָם, כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם. {ס} ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וְנָתַתִּי אֶת-מִדְיָן, בְּיָדֶךָ; וְכָל-הָעָם--יֵלְכוּ, אִישׁ לִמְקֹמוֹ.
 
יפה חיברת דעת רבינו, אבל לענ"ד בודאי הא שצריך למעט את הנס, אינו אומר שהנס עכ"פ צריך להעשות גם ע"י עובדי ע"ז, ואדרבה הנס בכלל לא שייך לעובדי ע"ז, ואם "תמעט" את הנס להיעשות על ידם, הרי תמגר את הנס לגמרי.
ליטוואק פון בודאפעסט כתב:(שמות ג, יט) ולא ביד חזקה כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך לשון רש"י והנכון בעיני, לא יתן אתכם להלוך בדבור ולא ביד חזקה עד שאשלח ידי בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, ואח"כ ישלח אתכם, כי כלם באו עליו טרם נתנו אותם להלוך:
ומבואר דמה שהוציאם לא היתה ע"י יד החזקה, אלא ע"י כל המדות ביחד, שלולי זאת לא היה פרעה שולח את ישראל מארץ מצרים.
ולהלן בפסוק כתיב (ו, א) ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו: ומשמע דיד חזקה די בה להוציא את ישראל ממצרים, וצ"ע
לעמל יולד כתב:יש להקשות גם יותר, ע"פ מה שכתב רבינו לעיל פסוק יג ואמר ר"א כי שאל משה מה שם יאמר לישראל משמותיו כי באל שדי לא יעשה אותות רק בשם הגדול ואין דבריו נכונים בעיני כי עדיין לא נאמר למשה שיעשה ביציאת מצרים אותות ומופתים גדולים ונפלאים אבל שיצילם מיד מצרים ויעלם לארץ ובשם אל שדי יוכל לבא בלב פרעה להצילם וגם לנצח העמים וכבר הוציא שרה מביתו בנגעים גדולים שהביא עליו ונצח אברהם לבדו המלכים הגדולים וכל זה בעזרת אל שדי השם הנודע לאבות וככה יעשה בבנים וכו'.
ומשמע שלדעת רבינו בעצם היה שייך להוציא את ישראל בלי הניסים הגדולים, ומכאן משמע שלולי הניסים הגדולים עכ"פ לא היה פרעה מוציאם ממצרים.
צופה_ומביט כתב:לעמל יולד כתב:שמות
ד כז
"וישק לו" - אהרן נשק למשה כי משה הענו נהג כבוד באחיו הגדול ולכן לא אמר וישקו איש לאחיו
ולעיל מו כט כתב רבינו ועוד כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו וא"כ לכאורה היה דרך כבוד שישק משה לאהרן עכ"פ על ידיו?
(והנה ראב"ע כתב בריש שיר השירים כל נשיקה שהיא בלא למ"ד היא בפה, כמו "וישקהו" (בראשית לג ד). ועם הלמד – ביד או בכתף או בלחי, על פי מנהג המדינות, כמו "ושקה לי" (בראשית כז כו) "וישק לו" (שם, כז), וכן "וישק יעקב לרחל" (בראשית כט יא), ולכאורה לפי זה כל הנשיקה כאן היה ביד בכתף או בלחי, ולמה לא נשק משה לאהרן על ידיו עכ"פ.)
ודאי שלא באת לרמויי גברא אגברא. האם גם הרמב"ן אומר כאב"ע באיזהו מקומן?
ולגבי שאלתך ברמב"ן בעצמו, י"ל דאה"נ, משה נשק ידי אהרן, או השתחווה לו, אבל התורה כתבה כאן רק את הנשיקה העיקרית, ואותה עשה רק אהרן. ואין להיפלא מדוע התורה לא מפרשת ומפרטת את כל פרטי המעשה שהיה, ומה עוד עשה משה וכו', וכמדומני כ"כ רמב"ן במק"א, שהתורה כותבת רק מה שרוצה להשמיע מזה משהו ונצרך לסַפרו [ולמשל כאן אולי בא לומר שאכן התקיים "וראך ושמח בלבו"]. וכלומר, קושיית הרמב"ן אינה שתכתוב התורה עוד דברים שנעשו שם, אלא הוקשה לו דעד כמה שכן כותבת התורה "וישק לו" - אם במציאות היתה זו נשיקה זה לזה - מדוע בזה עצמו נקטה התורה לשון יחיד ולא ששניהם עשו כך, וישקו איש לאחיו. ועל זה עונה שמשה לא נשק לאהרן נשיקה כזו [שעוסקת בה התורה כאן]. מה כן עשה משה, ומדוע לא כתבה התורה מה שעשה - זו כבר אינה קושיה שאנו יכולים וצריכים להקשות, והרמב"ן לא עסיק בה. כנלענ"ד.
לעמל יולד כתב:וארא
ז יא
ו"חרטומי מצרים" יכלול את שניהם ולא ידענו גזרת המלה ואמר רבי אברהם כי היא לשון מצרי או לשון כשדי כי לא מצאנו רק בדברי שניהם והקרוב כדברי רש"י (בבראשית מא ח) שהיא מלה ארמית מורכבת חר טמי הנחרים בעצמות.
וקשה שהרי כתב רבינו בראשית מג כ בי אדוני" - לשון בעיא ותחנונים הוא ובלשון ארמית בייא בייא לשון רש"י וזה דבר זר מאד לסמכו אל מלת לשון טורסי ואינה דומה אליה כי בייא כולה מלה לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי.
(וכבר ביארנו שם "שכוונת רבינו לשאול שתי קושיות. וקושייתו הראשונה הוא וזה דבר זר מאד לסמכו אל מלת לשון טורסי ואינה דומה אליה, טענת רבינו הוא שמוזר לסמוך מילה בלשון אחר ככל שאין לו חבר ומילה אחר בתורה. כי הרי גם רבינו סמך מילותיו על לשון אחר לעיל מ טז, הביא מרבי סעדיה גאון בפירוש סלי חורי. אבל שם כתב רבינו שהוא כמו שכתוב בישעיה "ולא עתה פני יחורו", והנה מצא חבר למילה זו במקום אחר, רק כאן כתב רבינו שהיות ואין למילה דומה לו בתורה מוזר לסמכו על לשון אחר. וכעין כתב רבינו לקמן מט כב, וגם שם כתב "שאין להם חבר בלשון המקרא", וזה כוונתו, שאפשר לסמכו בלשון אחר רק כשיש לו חבר".)
והנה כאן הסכים רבינו לסמכו על לשון אחר אף שאין לו דומה וחבר במקרא?
לעמל יולד כתב: לכאורה מדברי רבינו שלא כתוב וישק איש לאחיו כי משה לא נשק את אהרן בכלל מפני כבודו, עכ"פ לפום ריהטא כך הוא.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 15 אורחים