כתב רס"ג בספרו האמונות והדעות מאמר שלישי פרק ד:
"בעבור העילה הזאת [לאמת שליחות הנביאים מהבורא ע"י אותות שינוי הטבע שעושים] השוה [הקב"ה] בין הנביאים ובין שאר בני אדם במוות, שלא יחשבו בני אדם כי כאשר יכולים לחיות לעולם שלא כדרכם הם [של שאר בני אדם], כן יכולים לעשות האותות המלאים שלא כדרכם הם. ועל כן לא הספיק להם מבלעדי אכילה ושתיה, ולא מנעם מן הזווג, כדי שלא יפול הספק באותותם, ויסברו בני אדם שהמניעה ההיא מטבעם [של הנביאים], וכאשר נתקנה להם נתקנו להם גם כן האותות.
ועל כן עוד לא הבטיחם בבריאות הגוף התמידה, ולא בממון הרבה, ולא בבנים, ולא ההצלה מחמס חומס, בין במכות, או בחרפות, בין בהריגה, כי אם היה עושה זה היה אפשר שייחסו בני אדם הענין ההוא אל טבעם שיצאו בו מגדר שאר בני אדם, ויאמרו: כאשר יתחייב יציאתם בענין הזה, כן התחייב שיוכלו על מה שנלאה ממנו. ואומַר: בחכמתו נעלה על כל מאמר, כי עזבם בכל עניניהם כשאר בני אדם, והוציאם מכללם שנתן להם יכולת על מה שנלאים ממנו שאר בני אדם, שיאמת אותו ותאמן שליחותו.
עכ"ד.
וקשה, הרי משה רבינו רבן של נביאים התמידה בריאותו, ככתוב במפורש בסוף התורה, שבן מאה ועשרים כתב י"ג ספרי תורות ולא כהתה עינו ולא נס ליחו. והיה בלי לחם ומים ארבעים יום וארבעים לילה ג"פ. והוא הוא הנביא שנתן את התורה, ועל נבואתו מיוסד תוקף נבואת כל שאר הנביאים כמש"כ הרמב"ם בפ"ח מיסוה"ת. איך מסתדר עם דברי רבינו כאן?
ולפי מש"כ הרמב"ם שם התשובה פשוטה, שמשה רבינו אכן לא האמינו בו מפני האותות וכו' אלא כי בעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו וכו'.
דא עקא שרס"ג לא סבור כך, ומביא בפרק זה להדיא את משה והאותות שעשה כדוגמה לדבריו, ואומר להדיא שהאותות והמופתים נועדו לאמת נבואת הנביאים, מה שהרמב"ם דוחה ואומר שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי ומשה לא עשה אותות כדי לאמת נבואתו אלא מפני צורך השעה עיי"ש.
א"כ הרס"ג לשיטתו הדרקל"ד. וצ"ע.