כתוב ביחזקאל (טז, יג) על המן שאכלו ישראל במדבר "סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ" (וכן שם להלן פסוק יט: וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ).
מסביר רש"י: המן שהיה משתנה לכל הטעמים, לסולת ודבש ושמן.
ולא זכיתי להבין.
א. אי משום הא למה עצר הפסוק בסולת דבש ושמן ו/או למה פירט דוקא אותם, והלוא המן היה משתנה לעוד אלפי דברים.
ב. מפורש בתורה שטעמו של המן בעצמו, הטעם המקורי בלי ששינו אותו, היה בדיוק זה: סולת שנילושה בדבש ושמן [או שטוגנה בשמן]. וכך כתב רש"י בעצמו עה"ת בביאור פסוקים אלה.
וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ (שמות טז, לא). רש"י: בצק שמטגנין אותו בדבש.
וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן (במדבר יא, ח). רש"י (בפירוש שני): לשד לשון נוטריקון ליש שמן דבש, כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש.
והוא מהספרי שם: כלייש זה שערוך בשמן ומקוטף בדבש. כך היה ברייתו של מן, וכך היו ישראל כשרים אוכלים אותו.
וא"כ למה לא פירש רש"י ביחזקאל פשוט, שהפסוק מתאר את טעמו של המן בעצמו. שהוא בעצמו כמות שהוא מכיל טעם של סולת דבש ושמן. [ואז מיושבת גם שאלה א].
וכמו"כ למה לא הביא רש"י עה"ת ראיה מהפסוקים ביחזקאל שזהו טעמו של המן.
(זו אותה שאלה, כלומר רואים שרש"י לא קישר כלל בין המקומות, וראה בהם נפרדים לגמרי), וצ"ע.