נפלא מאד, אמנם כי יש לחלק כי כל עוד שהביטוי בני תורה הי' ביטוי על מעלה וכתר תורה אינו מן הראוי שיטלו לעצמם מה שאינם וגם אין סיבה שיתדרדרו בזה כמו שאמר גאון ישראל, אבל אחר שהשם בני תורה נהי' שם של מגזר (אין כונתי להמגזר הפוליטי החדש אלא לעצם המגזר של היראים) ושם של התבדלות מאנשים אחרים אולי יכולים ליקרא בשם זה אם מזיקים עצמם כחלק ממגזר זה, וגם יתכן שיש לחשוש שיתדרדרו בלא זה כי בזה שלא קוראים אותם בני תורה מזלזלים בהם ולא רק שאין מכבדים אותם בכבוד שאינו מגיע להם. וצריך בעצם דעת תורה ע"ז.
חיימקה כתב:https://www.inn.co.il/News/News.aspx/375536
תוכן כתב:וזה מחזיר אותנו להתחלה, למה באמת לא השתתפו גדולי ישראל וחכמיהם בהמוניהם. ובהקדם, סיפור קצר מהבריסקר רב. אמר הבריסקר רב שיש שני סוגי אנשים שבאים לשאול שאלות. אחד מהם זה איצ'ה מאיר לוין, שאחרי שהוא קונה כרטיס הוא בא בבהילו לבריסקר רב, ושואל אם יש לו לנסוע לחו"ל אם לאו, המטוס ממריא בעוד כמה שעות, והוא בא ליטול עצה ולבקש ברכה. מאידך יש את ר' שלום שוודרון, שבא מתיישב ושואל האם לנסוע לחו"ל אם לאו, ומעלה את הצדדים לכאן ולכאן, ואם לנסוע מתי לנסוע, ולאיפה לנסוע וכיוצא.
שומע ומשמיע כתב:מתקפת מחץ ברוממות השבוע [נמצא באשכול על הגרש"א זצ"ל
החושב כתב:שומע ומשמיע כתב:מתקפת מחץ ברוממות השבוע [נמצא באשכול על הגרש"א זצ"ל
אתה מתכוון לזה? (המאמר הראשון שם)
download/file.php?id=60637
אני לא הצלחתי להבין מתוכו שהוא עוסק בנושא הנידון כאן. המאמר קצת קשה לקריאה. העברתי אותו דרך תוכנה שמסננת קללות, התקבל קובץ שמכיל רק מילות חיבור.
ארזי ביתר כתב:איני יודע אם זה הנושא של האשכול [איכשהו, רבים מאוד מהנושאים המעוררים על בעיות כאלו ואחרות בקרב הציבור החרדי, עוברים מאוד למדידה והשוואה בין פלגי הציבור השונים: חסידים-מתנגדים / אשכנזים-עדות המזרח וכו'. למזלנו, עוד לא התחילו לערב כאן ויכוחים בין עדות שונות בתוך הפלגים הכלליים]. ובכל אופן, כיוון שעלה כאן הנושא, אדרש לעניין לפי ראות עיני:
ההבדל המשמעותי בין הציבור החסידי לבין הציבור הליטאי, ביחס למצב העובדים שבהם, נובע מנושא אחד מרכזי, והוא ה'מוסדות' ['מויסדעס'].
כאשר אברך ליטאי מחליט בשלב מסוים בחייו לעזוב את לימוד התורה ולצאת לעבודה, והוא מתחיל 'להתקדם אחורה' - חולצותיו מתקצרות ונצבעות, ניידו גדל לממדים משונים, וכו' וכו' - הוא הופך להיות מנודה מסביבתו הקודמת. אין שום מוסד חינוכי, לא לבנים ולא לבנות, שמחוייב לקבל את ילדיו. באופן אוטומטי, אותו אדם נאלץ לחפש לילדיו מוסדות לימודיים ברמה נמוכה יותר. וממילא, כיון שהדרישות של אותם מוסדות נמוכות מאוד, אין 'מחייב' נגד היצרים כמו אינטרנט, בעיות צניעות וכו' וכו'. והגלגל רק דוהר במדרון מהר יותר ויותר.
לעומתו, ניצב הצעיר החסידי, ואפילו אם הוא בנקודת מוצא גרועה יותר. כבר בחתונתו, ראו כולם שהוא לא מהצועדים בתלם, ובקושי נצמד לשוליים... אך, חולפות להן שלוש-ארבע שנים, והצעיר צריך להכניס את בנו לחיידר של החסידות. הנהלת החיידר תזמן את האבא [ולפעמים, גם את האמא], תציב להם רשימת תנאים [מותאמת לרמתו!!], אשר בלעדיהם ילדם לא יתקבל למוסד. כמובן, שכאשר ירצו להכניס את הילד השני שלהם לחיידר, שוב יוצבו להם תנאים נוספים. במידה והם לא עומדים בתנאים בשלב מסוים, הם מקבלים התראות חמורות וכו' וכו'.
היות, שהצעיר החסידי יודע היטב, שאם ילדיו לא ילמדו במוסדות החסידות, הם לא יתקבלו כמעט לשום מוסד חרדי, הוא נאלץ לעמוד בתנאים. ואחר הפעולות נמשכים הלבבות, וכך לאט לאט הוא מתייצב יותר על דרך המלך.
כמובן, גם הצעיר החסידי וגם מקבילו הליטאי, לכאורה כבר לא יחזרו לעמוד בכותל המזרח הקהילתי. אך הצעיר החסידי יישאר במסגרת המקורית של בני משפחתו, ולאט לאט ייצמד יחסית למרכז התלם. רעהו הליטאי, שנפלט מהמסגרות המוכרות לו, מי יודע?
למען הסר ספק, איני קורא בזאת תיגר על דרך זו או אחרת. מובן, שגם בציבור החסידי עצמו אותו צעיר המידרדר ורע לו, לא יתקבל בשום אופן לחבורת האברכים ה'עובדים', היושבים מידי תקופה ל'זיץ' חסידי לוהט וכדו'. ולכן, בציבור הליטאי שהחברתיות שלו מושתתת רק על לימוד, המידרדר, נפלט מכל החברה. אלא, שכאשר אנו מסתכלים על הדור הבא, יש מעלה לקהילתיות המחוייבת לפרט מחד, והמחייבת את הפרט מאידך. ודי בזה.
חיימשה כתב:הניתוח מעולה, רק ארצה לתקן 2 נקודות.
אותו אברך חסידי, אם אך יאבה להשתתף בזיץ לוהט, בכל רמה שהיא, לא יסורב,אף פעם!
בהמשך, יש לו אפילו סיכוי להתקדם אט אט לכיוון כותל המזרח!
השנים חולפות, האברך מתבגר, לאט לאט חוזר לתלם ואף מגביר חיילים בתורה ועבודה, עד שפנים חדשות באו לכאן. ביודעי ומכירי קאמינא!
עולה מן הארץ כתב:הם לא מתפללים אבל ב"ב הולכים בצניעות והם חניוקים ואפילו יש בהם תמימות חסידית.
מישהו הבין את הלימוד זכות??
ביקורת תהיה כתב:שני חלומות של יעקב אבינו ע"ה בפרשת ויצא:
א. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים.
ב. וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים.
האחד – חלום רוחני, חלום נשגב ונורא הוד;
השני – חלום חומרי, חלום על הצלחה במלאכה.
ללמדך כי העכערקייט ועמל כפים הם תרין רעין שלובי זרוע.
אוצר החכמה כתב:ביקורת תהיה כתב:שני חלומות של יעקב אבינו ע"ה בפרשת ויצא:
א. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים.
ב. וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים.
האחד – חלום רוחני, חלום נשגב ונורא הוד;
השני – חלום חומרי, חלום על הצלחה במלאכה.
ללמדך כי העכערקייט ועמל כפים הם תרין רעין שלובי זרוע.
אמר לי שכני הרב בנימין (בנג'י) לוין בשם אביו הגאון ר' חיים יעקב לוין רבה של פרדס חנה. יעקב אבינו אמר ללאה ורחל. כשהייתי בארץ ישראל על מה חלמתי על מלאכים עולים ויורדים. ואילו אחרי עשרים שנה כאן על מה אני חולם? על העתודים, על בהמות. אם כך הגיע הזמן לשוב הביתה.
נוטר הכרמים כתב:ההודעה הראשונה שהועלתה מחממת את הלב. למרות שאני מסתייג מפעולות שונות של היוזמים והמארגנים,
א"א להישאר אדיש לנוכח התיאורים המרגשים. זכות גדולה ועצומה והצלת נפשות - פשוטו כמשמעו.
ההודעה השניה - בליל של תחושות מלאה בסתירות ומלווה בהרבה צלילים צורמניים,
עצם הרעיון השעטנזי הזה לערבב בין נשות אברכים לאשת עובד, אברך באחוות תורה
בא לקדם איזה רעיון של 'והיה כעם ככהן'.
הרי גם מבחינה חיצונית, אין שום קשר בין ההווי והמסירות המאפיינת אשת אברך כפשוטו
להווי ולמסירות של אשת עובד.
חבל.
ובאו האובדים
שמעון ברייטקופף, עמל לפרנסתו
וידוי אישי: כותב השורות עובד לפרנסתו כבר מספר שנים.
זהו וידוי, כי ההכרה בזה היא לא דבר קל. אני זוכר את הפעם הראשונה שהילדה הביאה טופס רישום לגן, עם רובריקה ריקה בה היה צריך למלא את עיסוק האב. החזרתי את הטופס ריק. מה אכתוב? שאני? עובד? נו באמת. היד לא הצליחה לכתוב. פשוט שיתוק פיזי.
נכון, זה לא מצב בריא. אף אחד לא אמור להתבייש בכך שהוא עמל לפרנסתו ומביא אוכל למשפחתו, אבל במבט שני, יש משהו טוב בבושה הזו. משהו מתוק. היא נובעת מהשקפת עולם עליה גדלנו מגיל אפס, שהמטרה שלנו בעולם היא ללמוד תורה. כל יום, כל היום. אנחנו יודעים שיש סיירת מטכ"ל שמחזיקה את העולם מבתי המדרש - ויש את כל השאר. עוד לא נולד החייל שירצה להיות ג'ובניק בחנות מזכרות. כולם רוצים להיות רמבו. להציל את העולם.
נכון, אני לא יודע אם הבושה הזו חיובית, בסוף אדם צריך להיות שלם עם עצמו ועם פועליו, אבל אני כן יודע שהגאווה, העליצות ובעיקר הביטחון העצמי המופרז שמאפיינים היום חלק מהצעירים שיוצאים לשוק העבודה - הם בעוכרנו.
עזבתם את הכולל או את הישיבה? אתם צריכים פרנסה? בסדר גמור. תשתדלו להסתכל אחורה מידי פעם. אפשר להתקדם בחיים, בלי המבט היהיר הזה בעיניים. תלכו הלאה, אבל בגו שחוח יותר. עם קצת יותר צניעות. זה הכל.
בכל חברה יש משפחות אצולה. אצלנו אלו משפחות ראשי הישיבות, האדמו"רים, רבנים ידועי שם, אנשי רוח, השקפה ומוסר, שישבו תמיד בכותל המזרח של העולם היהודי. מנווטים, משפיעים, קובעים דרך.
אחד המדדים הנחשבים למדינה מתקדמת היא מה שמכונה בז'רגון האקדמי - המוביליות החברתית. האפשרות שיש לילד ממעמד סוציו-אקונומי נמוך להתקדם ולהגיע למעלה. במדינות המתקדמות ביותר – אלו שמתפארות בהזדמנות שווה לכל ילד - השיעור עומד על עשרה אחוזים.
הציבור שלנו הוא הציבור שמאפשר לכל אחד להגיע הכי גבוה שאפשר.
המעמד העליון היה פתוח לכולם. בחלקים גדולים של החברה החרדית לא היה צריך להיוולד עם 'דם כחול' בכדי לעלות מתחתית הסולם למדרגה העליונה. כרטיס הכניסה היה שווה. תשב ותלמד, תתעלה, תדבק בה' ותגיע למעלה.
בדרך כלל, אלו שעלו בסולם כבר לא התעניינו במיקומם במדרגות. כשהראש נוגע בשמיים, הרגליים פחות זקוקות לרצפה.
הילד שאסף תמונות של רבנים, שהיה מצטופף בשקיקה באירועים אליהם הגיעו גדולי ישראל, הבין איך נראה הסולם. מי למעלה ומי למטה.
המדרג היה ברור.
נכון, לא כולם הצליחו לשרוד את העלייה המפרכת. רבים רבים, נפלו באמצע הדרך, אבל לאף אחד לא היה ספק בקשר למיקום שלו במדרג. כולם ידעו מי נמצא בהר ה' ומי צריך לקום במקום קודשו.
***
פערי המעמדות האלה, הם שאפשרו לציבור החרדי להפוך למה שהוא. רוחני יותר, מסתפק במועט, מוסרי יותר.
אין דרך אחרת להניע את העולם. אם לא הייתה שאיפה להיות עשיר – לא הייתה כלכלה עולמית, אם ילדים לא היו רוצים לצמוח גדולי תורה – לא היה עולם התורה. ככה זה, אם לאנשים לא יהיה דרייב לעלות בסולם, לא יהיה סולם ולא יהיה עולם.
אבל נראה שבלי ששמנו לב, בחלקים מהציבור שלנו, התחלף הסולם. הסולם הגשמי החליף את הסולם הרוחני, והדרך לעלות במדרג החברתי כבר לא עוברת לצערנו רק בבית המדרש.
הנושא הזה נפיץ מספיק מכדי לכתוב עליו בביקורתיות או בשיפוטיות. כותב השורות יושב בתוך עמו, נטוע עמוק בעולם העשייה ושגרת יומו עוברת עליו בניסיונות לטפס בסולמות שהעולם הזה מניח לפתחו, אבל ההשתייכות לציבור החרדים העובדים לפרנסתם, נותנת לי פרספקטיבה על השינוי שחל בסביבה שלי בשנים האחרונות.
בלי רוח, בלי גשם
אף בן אדם לא אוהב לראות את עצמו במקום השני. בשנים האחרונות קמו מפלגות, קבוצות דיון וארגונים שצצו כפטריות אחרי הגשם שנועדו להחזיק את החרדים שיצאו לעבוד בתוך המסגרת. שלא ירגישו דחויים. קשה להתעלם מהצורך החיוני של הפעילות הזו. היו וישנם אנשים יראים ושלמים שהם וילדיהם הוצאו מחוץ לגדר רק בגלל שהאבא חטא בחטא הנורא מכל והלך להביא פרנסה לביתו.
'רדיפת' החרדים העובדים הביאה בתקופות מסוימות לחיסול מעמד הביניים החרדי.
בפני החרדי עמדו שתי אופציות: או להיות עשיר מופלג או להיות עני מופלג. מי שאתרע מזלו ונתקע באמצע הדרך, במה שמכונה 'מעמד ביניים', איבד גם את העולם הזה וגם את העולם הבא שלו. למוסדות החינוך הוא לא מתקבל, בבית הכנסת הוא מרגיש דחוי, וגם פרנסה אין לו מי יודע מה. רבים העדיפו לנקוט בשב ואל תעשה. העבירו את מיטב שנותיהם בבטלה, הוקרבו על מזבח הנורמות החברתיות ושילמו בנפשם ובגופם את המחיר החברתי שנועד להפוך את בני התורה לאליטה היחידה בעולם האמוני.
כל זה השתנה בשנים האחרונות.
מצוקת הציבור החרדי העובד עלתה לראש סדר העדיפויות. המענה ניתן בשורה ארוכה של נושאים: מוסדות חינוך קמו, מסגרות לימודיות נוסדו ואפילו המפלגות הפוליטיות החרדיות נאלצו להיכנס לעובי הקורה. בכל מערכות הבחירות האחרונות התקיימו חוגי בית ייעודיים לאותו ציבור ולמצע המפלגות החרדיות נכנסו לראשונה סוגיות שעוסקות במצוקות החרדים העובדים ואפילו הרשימות קלטו אנשים שבעבר היו נחשבים למוקצה מחמת מיאוס. מי שהפכו לשוליים בעל כורחם, חזרו למרכז הקונצנזוס החרדי.
אבל ישנה תחושה, סובייקטיבית כמובן, שהפעילות הזו הצליחה יותר מידי. מרוב מאבק על זכויות הפרט החרדי - אנחנו עלולים לאבד את הכלל.
אולי, מרוב רצון חיובי לשמר את הדור הצעיר שיוצא לשוק העבודה בתוך החרדיות, ויתרנו על ערכי הליבה והיסודות עליהם נבנה עולם התורה בעידן הנוכחי.
בסוף, עם כל אי הנעימות, אם רוצים לשמר את הערכים של עולם התורה ולהצמיח כאן דורות נוספים של עמלי התורה, האנשים שיוצאים מהעולם הזה צריכים להרגיש קצת פחות שווים. אין דרך אחרת. בגילאים בהם נער חרדי חושב על עתידו, הוא חייב לדעת שלימוד התורה הוא הערך העליון. לא רק לשמוע על זה בשיחות בישיבה - אלא ממש להרגיש את זה. אחרת, הסיכויים שיבחר במסלול תורני שמלא בקשיים ואתגרים גשמיים שואף לאפס.
קשה להימלט מהתחושה שמרוב דאגה לציבור החרדים שעובד לפרנסתו, שכחנו את העיקר. את
הסיבה בעטיה התכנסנו כאן לעולם הזה: לחזק את לומדי התורה ולחלום להיות בעצמנו חלק מהם.
***
פערי המעמדות לא יוצרים רק הבדל בתדפיסי חשבון הבנק. בשנים האחרונות, כחלק מתהליכי הקבלה וההכלה שעוברים על הציבור החרדי שלמד לקבל גם את השונה בלי להפוך אותו לאויב - נוצר הווי של חיי מותרות חרדיים.
התוצרים למהדרין מן המהדרין, הבישול בהשגחה מהודרת, בהפרדה מוחלטת, עם בקבוקי אלכוהול שמורים משעת קצירה והכל עם שירי נשמה ותפילות עם חזנים ידועי-שם שמעלים את התפילות ישר לשמי שמיים. כותב השורות הוא האחרון שיכול להתלונן על זה, אבל הנתונים המלמדים על פערי המעמדות, יכולים ללמד אותנו למה יש שחיקה כל כך גדולה במעמדם של לומדי התורה.
אם שכנים, דלת ליד דלת, יושבים תחת מטריית הגג של החרדיות, מנהלים אורח חיים חרדי, מקבלים את מרותם של אותם רבנים, מצביעים אותו דבר בבחירות, שולחים לאותם מוסדות חינוך, ובעיקר מרגישים שווי ערך ברמה הרוחנית, למרות אורח החיים הכל-כך שונה וההבדלים הכל כך תהומיים, אולי פספסנו משהו.
אם במשפחה אחת העובדה שעדיין לא ברור מי יהיה השף במלון בפסח מדירה שינה מעיני האב ובמשפחה השנייה, האבא בוכה ב'שמע קולנו' במעריב על מוישי שלו שיצליח במבחן בבבא מציעא, ושניהם משתייכים לאותו ציבור, והולכים לישון מרוצים מרמתם הרוחנית - משהו התפספס.
אם יענקי, נער בן 13, שלא פספס מעולם 'מתמידים' אחד, לא דילג בחייו על 'אבות ובנים' וניחן באהבת תורה וביכולת התמדה, אבל לצערו בכישורים בינוניים, מתקשה מאד למצוא ישיבה קטנה שתהלום את מידותיו, וחברו מוישי, שסובל מקשיי קשב וריכוז ומתקשה עד מאד בלימודיו, אך שפר גורלו ואביו הצליח בעסקיו, ועוד בטרם פצה את פיו לומר איזה ישיבה הוא רוצה, עטים עליו עשרה ראשי ישיבות במטרה ללכוד אותו - או ליתר דיוק את אביו הדגול, מה רואה יענקי? מה אנחנו רואים?
האם אבא של יענקי, אברך שלא מש מתוך האוהל, שמנהל חיי דוחק מבחירה, ראוי פחות להשתתף במכרז של ראשי הישיבות על ראשו של בנו?
האם לא הבאנו למצב בו החזקת התורה הפכה לערך נעלה וקדוש יותר מהתורה עצמה?
בסוף, אותו יענקי, שהולך לישיבה שליבו לא חפץ בה, מקבל מסר מאד ברור: אם הוא רוצה שהבן שלו לא יעבור מסלול ייסורים דומה לשלו, כדאי לו מאד להצליח בעסקים ולהפוך לגביר גדול. הוא מבין שהצלחה בלימוד היא לא ערובה לשום דבר. הצלחה בעסקים לעומת זאת, פותחת לו גם את שערי הארץ וגם את שערי השמיים.
***
האמת צריכה להיאמר: ישנה מצוקה כלכלית בציבור החרדי. אנחנו לא צריכים מחקרים בשביל לדעת את זה, מספיק לפתוח את העיניים ולהסתכל בעיניים של ילדי השכנים שלעיתים מלאים בחלומות על מעדן חלבי בראשי חודשים - ולשווא.
אצל חלק גדול מהמשפחות, העוני הוא מבחירה. מעדיפים את תורת האב על מותרות העולם הזה. זה ערך שראוי להערכה והערצה.
פעם זה היה מודל לחיקוי, מושא לקנאה ולהערצה. והיום?
אמת, גם במוסדות החינוך החרדיים יש מצוקה לא פשוטה. לא קל להיות מנהל מוסד. הצורך בהורים מבוססים שיעזרו להחזיק את המוסד - מובן. אבל התחושה היא שהאתגרים והקשיים שהיו מנת חלקם של לומדי התורה בכל הדורות, הפכו למכשיר להפיכת היוצרות. אפשר לדבר על חשיבות לימוד התורה מהבוקר עד הלילה, אבל בסוף אם המעשים לא מתכתבים עם האידיאות הגדולות, שום דבר לא יעזור.
נושא כזה לא ייפתר ממאמרים – אפילו לא באמצעות מאמרים בבמה כל כך מכובדת כמו זו שיזם הרב גרינבוים שליט"א - אבל הוא יכול להציף דיון ציבורי חשוב.
אולי, אנחנו, שיצאנו לעבוד לפרנסתנו, צריכים לעשות מהפך חשיבתי. אולי במקום להתכנס בכל כך הרבה פורומים, ולנסות להתאגד מפלגתית וציבורית, עלינו להתעטף במעט ענווה. להכיר בכך שאנחנו, עם כל הכבוד, במקום השני. שליחותנו בעולם, בין השאר, לאפשר את המחיה בכבוד של המובחרים, של האנשים שנמצאים בפסגה.
לא יכול להיות שכולם יהיו שם.
בסוף, בפסגה יש מקום רק לאחד.
אנחנו צריכים להחליט: אם הכבוד שלנו עומד בראש מעייננו, ובשלו אנחנו מוכנים לעוות את סולם הערכים עליו גדלנו, או לפנות מעט את הזירה הרוחשת של הדיונים על כבודנו וצדקת מעשנו, ולפנות את ה'מזרח' לעמלי התורה.
זו עת מבחן, הילדים שלנו מסתכלים ורואים הכל, ועליהם אי אפשר לעבוד.
נוטר הכרמים כתב:חבל שאת התובנות הפשוטות הללו,
שמחמתם ולאורם עולם התורה - לפחות זה הישיבתי, הליטאי - התנהל כפי שהתנהל,
מותר רק לאדם עובד לבטא.
פרנקל תאומים כתב:נוטר הכרמים כתב:חבל שאת התובנות הפשוטות הללו,
שמחמתם ולאורם עולם התורה - לפחות זה הישיבתי, הליטאי - התנהל כפי שהתנהל,
מותר רק לאדם עובד לבטא.
מה זאת אומרת?
אדם המבקר את עצמו, זה ראוי.
אדם המבקר את זולתו, זה פסול.
זה כלל פשוט. אמנם אנחנו לפעמים מתקשים לעמוד בו, ומבקרים את האחרים במקום את עצמנו. אבל אין ספק שהראוי הוא לבחון ולבקר את עצמנו, ולא את זולתינו.
וגם במישור המעשי, כשאדם מבקר את עצמו זה מתקבל הרבה יותר על לב השומעים, מאשר כשהוא מבקר את האחרים.
נוטר הכרמים כתב:סיפר לי כעת ידיד, כי ישנו ראיון מקיף עם הרב לייבל, באיזה ירחון או רבעון בשם 'המקום',
שם הוא פורש בהרחבה את משנתו בכל נושא "החרדים העובדים",
לדבריו, הוא הולך "רחוק מאוד" מבחינה רעיונית, הוא תוקף את ציבור האברכים בארץ,
ומשבח את הנוהלים בחו"ל.
האם מישהו ראה את הראיון הנ"ל?
פלגינן כתב:נוטר הכרמים כתב:סיפר לי כעת ידיד, כי ישנו ראיון מקיף עם הרב לייבל, באיזה ירחון או רבעון בשם 'המקום',
שם הוא פורש בהרחבה את משנתו בכל נושא "החרדים העובדים",
לדבריו, הוא הולך "רחוק מאוד" מבחינה רעיונית, הוא תוקף את ציבור האברכים בארץ,
ומשבח את הנוהלים בחו"ל.
האם מישהו ראה את הראיון הנ"ל?
המגזין הזה מופץ רק למנויים מקהל היעד 'חרדים בעולם המעשה' והראיון הנ"ל עלול לגרום קרירות לאברכים ובעלי השקפה יקרים.
(ראינו כיצד פירשו לא נכון את 'נאום השבטים' כשהגיע לאלו שאינם קהל היעד שלו.)
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 130 אורחים