לעשות רצונך כתב:בענין שאלתו הפרטית של הרב זאב, שמעתי כמה פעמים כבר מכמה מקומות וכו', שיש מושג של אנשים שהקפידא שלהם או הפגיעה בהם מזיקה יותר. [כפי שכתוב בתורה על יתומים ואלמנות, רואים את זה על עוד סוגי אנשים, ואין לנו הבנה בזה, לפעמים זה יחוס, לפעמים זה בעלי יסורים, לפעמים זה גם אנשים רגילים. אבל בהחלט יש כזה דבר].
ובאמת כתוב שבן אדם צריך להתפלל שבן אדם לא ייענש בגללו, ואם כבו' רואה שיש כזה ריבוי מקרים בסביבתו, כמדומני שיש ענין שיוסיף בתפילה עבור אנשים כאלו, וימחל בלב שלם עבור מי שעשה לו עוולה בין אם זוכר ובין אם אינו זוכר, בוודאי ובוודאי זה יגן ויושיע גם עליכם וגם על האנשים האלו.
עקביה כתב:י. אברהם כתב:עקביה כתב:כמדומני שכל הרעיון הזה, כאילו בדיני שמים אמרינן "טוביה חטא וזינוד מינגד", כלומר שאנשים חוטאים ואנשים אחרים נענשים, מנוגד להבנת חז"ל.
ארחות צדיקים - שער הדאגה
מעניין ומחודש מאד.
דברי חז"ל המוכרים לי הם מה שאמרו בברכות (ה.): "אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו" וכו'. ואין שם צד לומר שהייסורים באים בעוון שכנו.
וכן דברי הירושלמי (סוטה פרק ז הלכה ה)
"אמר רבי שמעון בן לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות.
אמר להן יהושע אם אין אתם מקבלין עליכם את הנסתרות המים באין ושוטפין אתכם.
אמר רבי סימון בר זבדא ויאות תדע לך שהוא כן שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה בעי.
אמר רבי לוי ביבנה הותרה הרצועה, יצתה בת קול ואמרה אין לכם עסק בנסתרות".
פני משה מסכת סוטה פרק ז הלכה ה
בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. שנתערבו זה על זה ליענש ואפי' על הנסתרות:
תדע לך שהוא כן. שכבר קבלו עליהם הנסתרות בירדן:
שהרי עכן חטא. בנסתרות ורובה של סנהדרין נפלה בעי כדכתיב ויכו מהם כשלשים וששה איש וכדדריש בבבלי פ' נגמר הדין זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין:
הותרה הרצועה. שלא ליענש ע"ז:
אין לכם עסק. ליענש בשביל נסתרות:
ויש להוסיף את דברי הגמ' בשבועות שהבאתי לעיל, שהערבות אינה באה לידי ביטוי אלא כאשר היה בידם למחות ולא מיחו.
מגופת חבית כתב:נראה שיש לציין לזה הגמ' קידושין דף מ:
ר' אלעזר בר' שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה שנאמר וחוטא אחד כו' בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה
עקביה כתב:מגופת חבית כתב:נראה שיש לציין לזה הגמ' קידושין דף מ:
ר' אלעזר בר' שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה שנאמר וחוטא אחד כו' בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה
לענ"ד אין זה קשור.
בגמ' זו לא רואים שאדם אחד לוקה בעוון חברו, אלא שההתייחסות לגוף כלשהו נקבעת ע"פ המצב של רובו.
בין אם מדובר באדם אחד ובין אם מדובר בעולם כולו.
ישראליק כתב:זאב ערבות כתב:איני יודע אם שייך בדיוק לנושא אשכול זה, אך במקום לפתוח אשכול נפרד. המתבקש מכל מאורע טרגי זה חשבון נפש נוקב מדוע נשפך עלינו חמת זעמו של הקב"ה ומה עלינו לתקן, אך בלי אורים ותומים או נביאים אנו סתם מגששים באפילה ומנחשים. כמובן יש את הדברים הסטנדרטיים שמיד הדרשנים שולפים כל פעם מחדש, אך האם באמת ניתן לצפות מציבור גדול ומגוון שיניחו בצד את כל החשבונות האישיים והמפלגתיים לטובת הכלל? הלא תמיד יש כאלו שאומרים לעצמם לי יש הצדקה. למשל מסרבי גט למיניהם.
וכעת לנקודה כואבת במיוחד ואנא סלחו לי על שאני מעלה אותה, אך ברצוני לדעת מה דעתכם. בזמנו באשכול בדידי הווה עובדא סיפרתי כמה סיפורים שלכאורה המעורבים בהם שעשו לי עוולה נפטרו זמן קצר לאחר מכן. כתבתי שאיני ח"ו אומר שזה בגללי, רק הבאתי את צירוף המקרים וכל אחד יעשה את החשבון שלו. והנה אף הפעם אחד מה45 הוא אדם נשוי צעיר שאיני מכיר כלל וכלל, אך את משפחתו אני מכיר ונעשה לי על ידם עוול נוראי (במלא מובן המילה). למשפחה יש כמובן צער איום ונורא בפרט שעוד יושבים שבעה ואין ספק שלא עולה אפילו על דעתם לקשר בין הדברים, ויתכן שבאמת אין שום קשר, אך האם לי מותר לקשר?
מבחינה מסויימת זה מזעזע לחשוב כך, אך מבחינה אחרת זה מחזק את האמונה בבורא עולם שמנהיג את עולמו ומוכיח שיש חשבונות שמים, אלא שלא תמיד רואים או מבינים. יסלחו לי החברים אם יש בשאלתי איזה חוסר רגישות.
קשה לחשוב שיהודי שעמדו רגליו בהר סיני יתלה מיתתם של תינוקות של בית רבן, ועוד יהודים יקרים חפי פשע על שזלזלו בכבודו; לא נכנס לי בראש
ואת"ל שלא לכבודו זה אמור, רק לחשבון שמים, קשה להגיד שבההסתר פנים שיש היום, שאין לנו נביא ולא אורים ותומים, ולא יודעים ולא רואים וכו', יעשה הקדוש ברוך דין מיוחד ויזדעזע תבל ומלואה בעבור שמישהו ציער מישהו אחר...
פרנקל תאומים כתב:
הבעיה היא בעיה שלנו כציבור, והתביעה היא תביעה (נוראה!) עלינו כציבור, אין מדובר כאן בתביעה על הפרט. הבעיה היא שאיננו לוקחים ברצינות את ההערכות של המומחים בתחומים רבים שקשורים לזהירות מפני סכנת נפשות. אם היית שואל כל אדם נורמטיבי עם ראש על הכתפיים (ואיננו חרדי..), מה הוא אומר על נהירה של מאות אלפי אנשים למתחם כמו מירון במהלך יממה אחת, הוא היה אומר לך שזו סכנת נפשות שסופה אסון. אבל גם האחראיים והמיושבים שבין עסקנינו ופוליטיקאינו ידיהם היו כבולות, היות שהדרך היחידה באמת למנוע את הסכנה העצומה הזו היתה (כרוכה גם ב)להגביל את מספר העולים בצורה דראסטית, ואני שואל אותך, האם ''אנ''ש'' היו נותנים להם להגביל את העליה??? הלא היו מתנפלים עליהם בחרמות וחרפות וזעקות. והיו מצטעצעים נגדם באמירות רוויות אמונה על ''כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (!!! אוי וי טאטע זיסער!) ושאדרבה מחוייבים לאפשר לכל בית ישראל לעלות להר ולו יהיו מליונים, ו''אל תגעו במשיחי'' וכו' וכו' והיו כאלה שהיו מחפשים להיפרע מהם בבחירות וכיו''ב (זוכרים את אומן??!!).
ע''ע קורונה (ולוויות המוניות בקורונה..), ע''ע לוויות המוניות בימי שגרה (עד כדי שבלוויתו של גדול הדור מרן הגראי''ל זצ''ל, לאור הפקת הלקחים מהאסון בלווית מרן הגר''ש וואזנר זצ''ל, כאשר נתנו למשטרה לתפוס פיקוד כדי למנוע סכנת נפשות (כמחוייב עפ''י ההלכה), אזי הני דפקרי טפי צקצקו על כך בלשונם עם אוסף של ליצנויות בזויות ואוויליות),
ע''ע ילדים קטנים שמחצים את הכביש את אחיהם הזאטוטים, ע''ע המוני ילדים שנוסעים באופניים ללא קסדות במורדות הרחובות, ע''ע בניות פיראטיות מסוכנות, ע''ע טיולים פיראטיים בבין הזמנים וקרבנותיהם השבים ונשנים ל''ע, ע''ע כניסה לא מבוקרת לים בלי מצילים, ע''ע נסיעה מעל המותר ברכב ובלי בוסטרים וכסאות בטיחות וכו' וכו' וכו' וכו'. יכלה הדף והמה לא יכלו. השורה התחתונה היא אחת- אנחנו (בהכללה כמובן, כציבור) מזלזלים בנהלי בטיחות, מזלזלים בדעת המומחים, מזלזלים בדעת בעלי הניסיון. אם אפשר לתלות ב''גזירת שמד'' וכיו''ב כדי לפטור את עצמנו מהצורך להיכנע להוראותיהם המייגעות של גורמי הביטחון/רפואה/בטיחות, מה טוב. ואם אי אפשר לתלות ב''גזירת שמד'', אז אנחנו מסבירים בביטחון עצמי מופרז לכל מי שמוכן לשמוע כמה שגורמי הביטחון/רפואה/בטיחות וכו' לא מבינים מה שהם מדברים, או למצער לכה''פ הם מגזימים וסתם מערימים קשיים, ובידינו שמות של כך וכך מומחים/רופאים מטורללים שכמה אינטרסנטים הצליחו לקושש מכל רחבי הגלובוס והעבירו ברשת שאומרים בדיוק להיפך, והנה לנו גם אסמכתא ''מקצועית'' לחכמולוגיות/זלזול שלנו.. וכו' וכו'.
השנה, השנה! סיפר לי מאן דהוא על קבוצת נערים מכיתה ח' המתעתדים לעלות מירונה ביחד בליל הל''ג, והשבתי לפי תומי, עוד טרם כלות הרעה, שאינני מבין איך הורים שולחים נערים בני 13-14 לבד למקום סכנה שכזה, זה מקום סכנה!
אני הק' אף סירבתי לקחת עימי את בניי שיחי' ללווית מרן הגראי''ל זי''ע, חרף הפצרותיהם, וחרף כך שהחיידר נסגר כי כל המלמדים נסעו, כי אמרתי שעם כל הרצון הרב, חמירא סכנתא, ומי יודע כמה יהיה הדחק. אבל מימיני ומשמאלי כולם לקחו את ילדיהם... לית מאן דחש...
ובשלמא אם לא היתה זו התורה שלנו, המסורה לנו, שהזהירתנו וחייבתנו בשמירת הגוף והנפש.. אבל הלא ידענו גם ידענו שזו בדיוק התורה שלנו, שקבעה עבורינו כי חשש סכנה דוחה כמעט את כל מצוותיה ואיסוריה, וק''ו כשיש חשש גרימת סכנה לאחריני.
וכפי שכבר כתבו, בעווה''ר שפסקה נבואה מבינותינו, אין מי שיוכל לומר בשל מה הרעה, וכאו''א אומר בדדמי ליה, ולצערינו גם האפשרויות הינן באמת לא מעטות...
אז האם לא מסתבר לומר, שדבר ראשון עלינו להתעורר ולהתחזק במה שהאסון מצביע עליו באופן ישיר, לפני שאנו מתחילים להתלבט בין עשר אפשרויות אחרות (שאין הכ''נ, גם בהן כמובן עלינו להתחזק. בכל אחת מהן)?
אלא מאי? זה לא מספיק ישיבי'ש והשקפתי'ש לתלות במשהו אוניברסלי כמו החיוב לשמוע למומחים ולהקפיד על כללי בטיחות. הרבה יותר ''מתאים'' לדבר על ''פרצה'' זו או אחרת, או אפילו על ''בין אדם לחבירו'' (אמנם זה לכו''ע נכון), רק לא להישיר מבט למסר הפשוט?
עלינו להפנים ששמירת הגוף והנפש הם תורת משה ולא איזה ''ערך חילוני'' ח''ו. ועלינו להפנים שבכל נושא צריך לקחת ברצינות רבה מאד את דעתם של המומחים ושל הרופאים ושל הגורמים המקצועיים, ולא להיות בטוחים שאנו יודעים הכל ומבינים הכל לרבות בנושאים שלא למדנו מעולם ולא הוסמכנו בהם מעולם...
[size=85]טוב, קצת פרקתי. ה' ירחמנו. בשבת האחרונה היה לנו נסיון גדול להיזהר שלא להיכשל באיסור מדברי נביאים של ''ממצוא חפצך ודבר דבר'', שלא לשוחח על האסון הנוראי הזה. עוד לא הספקנו לעכל, וכבר ירדה עלינו קדושת השבת ששמה מחסום לפינו. אבל הלא הרהורים מותרים.. ומי יכל לנקות את הראש כל השבת מלהרהר בכך?
זאינץ כתב:מישהו שלח לי
יוסף חיים אוהב ציון כתב:זאינץ כתב:מישהו שלח לי
זה בן יהוידע לפי הכתב כנראה במס' ר"ה.
דרופתקי דאורייתא כתב: כמובן שהכל גזירת שמים, אבל הסיבה הגשמית הנראית לעין זה לא בגלל עומס, זה בגלל תקלה חמורה שאינה תלויה דוקא במיקום ובכמויות, גם לו היו כניסות ענקיות והן היו נחסמות, התוצאות לא היו שונות, אולי גרועות יותר.[/size]
זאינץ כתב:מישהו שלח לי
דרופתקי דאורייתא כתב:פרנקל תאומים כתב:
הבעיה היא בעיה שלנו כציבור, והתביעה היא תביעה (נוראה!) עלינו כציבור, אין מדובר כאן בתביעה על הפרט. הבעיה היא שאיננו לוקחים ברצינות את ההערכות של המומחים בתחומים רבים שקשורים לזהירות מפני סכנת נפשות. אם היית שואל כל אדם נורמטיבי עם ראש על הכתפיים (ואיננו חרדי..), מה הוא אומר על נהירה של מאות אלפי אנשים למתחם כמו מירון במהלך יממה אחת, הוא היה אומר לך שזו סכנת נפשות שסופה אסון. אבל גם האחראיים והמיושבים שבין עסקנינו ופוליטיקאינו ידיהם היו כבולות, היות שהדרך היחידה באמת למנוע את הסכנה העצומה הזו היתה (כרוכה גם ב)להגביל את מספר העולים בצורה דראסטית, ואני שואל אותך, האם ''אנ''ש'' היו נותנים להם להגביל את העליה??? הלא היו מתנפלים עליהם בחרמות וחרפות וזעקות. והיו מצטעצעים נגדם באמירות רוויות אמונה על ''כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (!!! אוי וי טאטע זיסער!) ושאדרבה מחוייבים לאפשר לכל בית ישראל לעלות להר ולו יהיו מליונים, ו''אל תגעו במשיחי'' וכו' וכו' והיו כאלה שהיו מחפשים להיפרע מהם בבחירות וכיו''ב (זוכרים את אומן??!!).
ע''ע קורונה (ולוויות המוניות בקורונה..), ע''ע לוויות המוניות בימי שגרה (עד כדי שבלוויתו של גדול הדור מרן הגראי''ל זצ''ל, לאור הפקת הלקחים מהאסון בלווית מרן הגר''ש וואזנר זצ''ל, כאשר נתנו למשטרה לתפוס פיקוד כדי למנוע סכנת נפשות (כמחוייב עפ''י ההלכה), אזי הני דפקרי טפי צקצקו על כך בלשונם עם אוסף של ליצנויות בזויות ואוויליות),
ע''ע ילדים קטנים שמחצים את הכביש את אחיהם הזאטוטים, ע''ע המוני ילדים שנוסעים באופניים ללא קסדות במורדות הרחובות, ע''ע בניות פיראטיות מסוכנות, ע''ע טיולים פיראטיים בבין הזמנים וקרבנותיהם השבים ונשנים ל''ע, ע''ע כניסה לא מבוקרת לים בלי מצילים, ע''ע נסיעה מעל המותר ברכב ובלי בוסטרים וכסאות בטיחות וכו' וכו' וכו' וכו'. יכלה הדף והמה לא יכלו. השורה התחתונה היא אחת- אנחנו (בהכללה כמובן, כציבור) מזלזלים בנהלי בטיחות, מזלזלים בדעת המומחים, מזלזלים בדעת בעלי הניסיון. אם אפשר לתלות ב''גזירת שמד'' וכיו''ב כדי לפטור את עצמנו מהצורך להיכנע להוראותיהם המייגעות של גורמי הביטחון/רפואה/בטיחות, מה טוב. ואם אי אפשר לתלות ב''גזירת שמד'', אז אנחנו מסבירים בביטחון עצמי מופרז לכל מי שמוכן לשמוע כמה שגורמי הביטחון/רפואה/בטיחות וכו' לא מבינים מה שהם מדברים, או למצער לכה''פ הם מגזימים וסתם מערימים קשיים, ובידינו שמות של כך וכך מומחים/רופאים מטורללים שכמה אינטרסנטים הצליחו לקושש מכל רחבי הגלובוס והעבירו ברשת שאומרים בדיוק להיפך, והנה לנו גם אסמכתא ''מקצועית'' לחכמולוגיות/זלזול שלנו.. וכו' וכו'.
השנה, השנה! סיפר לי מאן דהוא על קבוצת נערים מכיתה ח' המתעתדים לעלות מירונה ביחד בליל הל''ג, והשבתי לפי תומי, עוד טרם כלות הרעה, שאינני מבין איך הורים שולחים נערים בני 13-14 לבד למקום סכנה שכזה, זה מקום סכנה!
אני הק' אף סירבתי לקחת עימי את בניי שיחי' ללווית מרן הגראי''ל זי''ע, חרף הפצרותיהם, וחרף כך שהחיידר נסגר כי כל המלמדים נסעו, כי אמרתי שעם כל הרצון הרב, חמירא סכנתא, ומי יודע כמה יהיה הדחק. אבל מימיני ומשמאלי כולם לקחו את ילדיהם... לית מאן דחש...
ובשלמא אם לא היתה זו התורה שלנו, המסורה לנו, שהזהירתנו וחייבתנו בשמירת הגוף והנפש.. אבל הלא ידענו גם ידענו שזו בדיוק התורה שלנו, שקבעה עבורינו כי חשש סכנה דוחה כמעט את כל מצוותיה ואיסוריה, וק''ו כשיש חשש גרימת סכנה לאחריני.
וכפי שכבר כתבו, בעווה''ר שפסקה נבואה מבינותינו, אין מי שיוכל לומר בשל מה הרעה, וכאו''א אומר בדדמי ליה, ולצערינו גם האפשרויות הינן באמת לא מעטות...
אז האם לא מסתבר לומר, שדבר ראשון עלינו להתעורר ולהתחזק במה שהאסון מצביע עליו באופן ישיר, לפני שאנו מתחילים להתלבט בין עשר אפשרויות אחרות (שאין הכ''נ, גם בהן כמובן עלינו להתחזק. בכל אחת מהן)?
אלא מאי? זה לא מספיק ישיבי'ש והשקפתי'ש לתלות במשהו אוניברסלי כמו החיוב לשמוע למומחים ולהקפיד על כללי בטיחות. הרבה יותר ''מתאים'' לדבר על ''פרצה'' זו או אחרת, או אפילו על ''בין אדם לחבירו'' (אמנם זה לכו''ע נכון), רק לא להישיר מבט למסר הפשוט?
עלינו להפנים ששמירת הגוף והנפש הם תורת משה ולא איזה ''ערך חילוני'' ח''ו. ועלינו להפנים שבכל נושא צריך לקחת ברצינות רבה מאד את דעתם של המומחים ושל הרופאים ושל הגורמים המקצועיים, ולא להיות בטוחים שאנו יודעים הכל ומבינים הכל לרבות בנושאים שלא למדנו מעולם ולא הוסמכנו בהם מעולם...
[size=85]טוב, קצת פרקתי. ה' ירחמנו. בשבת האחרונה היה לנו נסיון גדול להיזהר שלא להיכשל באיסור מדברי נביאים של ''ממצוא חפצך ודבר דבר'', שלא לשוחח על האסון הנוראי הזה. עוד לא הספקנו לעכל, וכבר ירדה עלינו קדושת השבת ששמה מחסום לפינו. אבל הלא הרהורים מותרים.. ומי יכל לנקות את הראש כל השבת מלהרהר בכך?
ברור שאתה צודק בכללות הדברים, אבל במקרה דנן זה פשוט לא קשור, כמו שידוע לכל מי שהיה שם ושמע מכלי ראשון מה קרה שם.
משל למה הדבר דומה, לשיכור הנוסע ברכבו ודרס למוות, ובתגובה תעורר שצריכים להתחזק בשמירת הגוף, כי סו"ס הייתה כאן 'תאונה'.
כלומר אין קשר לאשכול הנכחי, קרי: הרוגי מירון תשפ"א. כמובן שהכל גזירת שמים, אבל הסיבה הגשמית הנראית לעין זה לא בגלל עומס, זה בגלל תקלה חמורה שאינה תלויה דוקא במיקום ובכמויות, גם לו היו כניסות ענקיות והן היו נחסמות, התוצאות לא היו שונות, אולי גרועות יותר.[/size]
בין החכמים כתב:
יוסף חיים אוהב ציון כתב:https://www.youtube.com/watch?v=wOG5EFJQwsA
מי יוכל לתרגם דברי המקובל ר' יעקב הלל על האסון.
מדקה 17 העיקר כך הבנתי.
נהר שלום כתב:נראה לי כאן אותו הדבר בעברית https://www.youtube.com/watch?v=Zi0EDn47kFY
במחכ"ת: את זה יאמרו העולים מירונה, ולא מי שלא ביקר מימיו שם בל"ג בעומר.פרנקל תאומים כתב:מאותת לנו
לבי במערב כתב:במחכ"ת: את זה יאמרו העולים מירונה, ולא מי שלא ביקר מימיו שם בל"ג בעומר.פרנקל תאומים כתב:מאותת לנו
שו"ת עשה לך רב חלק ז סימן סט
האמנם יש מקרים בחיי היחיד
בודאי שכן, ומקרא מפורש הוא: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו (דברים כ"ב ח). ופשוטו של מקרא הוא "כי יפול הנופל כאשר יקרה שיפול איזה נופל משם לא תהיה אתה הגורם באופן שיהיה עונש הדם בביתך" (ספורנו). ומכאן שנקיטת אמצעי זהירות מתאימים מונעים אסון. וכשקורה אסון במקרה שלא ננקטו אמצעי זהירות מתאימים, הרי זו אשמתו של האדם שגרם אסון זה לעצמו או לאחרים, ואין כאן שום "גזירה" אלקית מוכרחת.
דעת זאת מרוחקת היא מהמוני בני אדם הרואים בכל אירוע ללא יוצא מן הכלל גזירה - אלקית. זאת הוריש לנו הפטליזם הערבי הרואה בכל הקורה לאדם ולאנושות גזירה קבועה מראש שאין ממנה מנוס ואין שום אפשרות למונעה. דתות אחרות אימצו את הרעיון וקשרו אותו עם רצון האלקים הגוזר - כל.
אין זו דרך מחשבתה של תורתנו הקדושה והא לך לשון הרב בעל החינוך במצות מעקה (מצוה תקמו): משרשי המצוה, לפי שעם היות ה' ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ומצותו,,, אעפי"כ צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש תרצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ב"ה חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמור הגוף מכל פגע, ונתן שניהם, הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בה פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חומר, צוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו. אמנם יהיו קצת בני אדם,,, לרוב חסידותם,,, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה,,, אבל רוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מות בפשיעותנו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס,,, ועל הדרך הזאת תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי השם, היו עורכים מלחמתם ומזיינים עצמן ועושים כל ענינם כאילו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב, יודה בזה עכ"ל.
ראש הישיבה על אסון מירון: "חיפוש אשמים - שיח של עמי ארצות"
הגר"ד אברהם, ראש ישיבת 'בנין אב', מסר וועד לתלמידיו והתייחס לאסון במירון • "יש פצועים עם פצעי נפש וחרדה - אי אפשר להקל ראש בפצועי פחד. נביאים הראשונים עשו מופתים מיוחדים לסלק פחד." • "כל עם ישראל נקרא מעוכין על שם זקן אחד - יש פה חרון אף על כל הציבור" * "הלקח שלנו כבני תורה: אין לנו שיור רק התורה הזאת"
בועד השבועי של הגאון רבי דוד אברהם, מגדולי ראשי הישיבות הספרדים, הנמסר לבני הישיבה ויוצא לאור מידי שבוע בגליון המופץ בריכוזי בני התורה הספרדים בירושלים, התייחס הגר"ד לאסון הכבד בהר מירון.
בדבריו קרא להתחזק בלימוד התורה: "לדעת חשבונות שמים בשל מה הסער שקרה לנו, איננו יכולים לדעת. אבל הלקח שלנו מרבי שמעון, היא הידיעה שאין לנו שיור אלא התורה הזאת. אחרי כל השמחה וההדלקה והזמן המרובה שידענו להקדיש להדלקה ולנסיעה למירון, נמצאת הידיעה הבסיסית שהאש-תמיד של רבי שמעון נמצאת במשנתו ותורתו, 'תורה מה תהא עליה'.
בדבריו הסביר את דברי הגמרא במסכת פסחים על פסח מעוכין: "אחד הזמנים הכי צפופים שהיה בבית המקדש, היה זמן הקרבת קרבן פסח. שנה אחת נספרו שם מיליון ומאתיים כבשים שהוקרבו לקרבן פסח, ואין לך פסח שלא נמנו עליו לפחות עשרה מישראל. המספר הכי נמוך שם, דיבר על שנים עשר מיליון בני אדם. בשטח הקטן של הר הבית. בתוך העזרה. כמה נדחסו ונמעכו שם? אף אחד. "מעולם לא נתמעך אדם בעזרה, חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד והיו קוראין אותו פסח מעוכין".
"נשאל נא" אמר הגר"ד בשיחתו "אם זקן אחד נמעך, למה נקרא הפסח בלשון רבים 'מעוכין'? אם כבר, מוטב היה לקרותו 'פסח מועכין', כי אנשים רבים מועכים את הזקן הבודד. מדוע הפסח הזה מכונה בלשון חז"ל 'מעוכין'?! אהה רבותיי – כשזקן אחד נמעך ברגלי ההמון, אות הוא שכל עם ישראל נקרא מעוך! פחות חשוב מי המועך, איך נמעך. יותר חשוב מה קרה, הקדוש ברוך הוא גזר שבני ישראל יתמעכו, יש פה ציבור שקיבל חרון אף, קיבל הסתר פנים. ואם תמצי לומר – הן הן דברי רש"י במקום: פסח מעוכין, על שם שנתמעך. רש"י הרגיש את הדקדוק, אדם אחד התמעך, אבל כל ישראל נקראים מעוכים. זקן אחד התמעך. משפחה אחת נמצאת כעת באבלה ולא תוכל לאכול את קרבן הפסח בזמנו, אבל כל בית ישראל, כולם נקראים 'מעוכין', כולם בסירה אחת."
בנוסף התייחס הגר"ד אברהם לפצועי החרדה ואמר: "מדברים על ההרוגים ושוכחים כי מלבדם יש פצועים רבים, חלקם עם פצעי נפש, פצעי חמד וחרדה. לא יודעים איך יצאו מזה. ואי אפשר להקל ראש בפצועי פחד. נביאים הראשונים עשו מופתים מיוחדים לסלק פחד."
"אלישע הנביא ראה את משרתו חושש מפני חיילי מלך ארם שבאו לצור על העיר דותן בה הם שהו. אלישע מרגיע את הנער, והפחד לא סר. רק בגלל פחד הנער, מתפלל אלישע ומבקש לדמות לו סוסי אש ורכב אש סביבות אלישע, ניצבים להגנתו. נס של ממש נעשה, וגם נכתב בנביא לדורות, להורות שעם פחד מתמודדים ומתאמצים לסלק אותו. והרי זו הלכה מפורשת ברמב"ם ששוברים דלת שננעלה בפני התינוק, שמא יבעת התינוק וימות, אף שאפשר לקרקש לו באגוזים מבחוץ להפיס דעתו עד שיביאו את המפתח, רק בשביל 'שמא יבעת', מחללים את שבת.
כאמור, עורר הגר"ד בשיחתו להתחזק בלימוד התורה: "מהו התפקיד של בני התורה לעת אשר כזאת?
יש תואר 'פתוח' בדברי חז"ל. תואר שלא תיארו בו אדם פלוני, אלא אדם מסוים. 'רבי שמעון וחבריו'. החברים של רבי שמעון בר יוחאי היו במקום כל כך גבוה בעסק התורה שלהם, עד שהותר להם לא להפסיק לתפילה, אלא רק קוראים את שמע וממשיכים ללמוד. זהו תואר חדש, אין דוגמתו. זהו תואר שנשאר פתוח לכל הרוצה ליטול את השם, ולכן העבודה האישית היא עד כמה אתה יכול להיכנס לתואר ולדרגה הזו. עד כמה אתה בכלל 'חבריו' של רבי שמעון בר יוחאי. כתר תורה מונח בקרן זווית, כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. העבודה שלנו היא להתבונן עד כמה אנחנו 'נוטלים' את השם הזה!
"יש מחלוקת קוטבית בין רבי שמעון בר יוחאי לבין בית דין של מעלה. כשיצא רשב"י מהמערה, כל מה שנתן בו עיניו, מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה, להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם. מצד אחד בית דין של מעלה התובע לקיים סדרי עולם, לחרוש בשעת חרישה ולקצור בשעת קצירה, הנהג בהן מנהג דרך ארץ (כדעת רבי ישמעאל בברכות לה:) לא נוח לו לקודשא בריך הוא שרשב"י 'מחריב את עולמי'. ו'עולמי' לעניין זה הם בעלי החיים לסוגיהם, הרים וגבעות, כרמים וזיתים. בדיוק במקום כזה התאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. אבל מצד שני רשב"י עצמו הולך עד הקצה האחרון, מה שאין לו שייכות מוחלטת לתורה, נשרף. אין לו קיום בעולם, כי 'תורה מה תהא עליה'?! רבי שמעון בר יוחאי – 'וחבריו'. קרי, כל אחד מאיתנו.
"כשיצא מהמערה, שאל אם יש משהו שצריך לתקן בעיר טבריה. סיפרו לו על ספק טומאה הגורם לכהנים להקיף וללכת מסביב. קיצץ תורמוסי תרומה וידע לזהות היכן המקומות הטהורים והיכן מקומות הקבורה. נבקש להבין את הסיפור הזה. ניסים לא נעשים סתם, אם רבי שמעון יודע לחולל מופתים כאלה ולהצביע על המקומות שנקברו בהם מתים, אם חשוב לו לעזור ולהועיל ליושבי העיר, למה התעניין קודם בצרכים שלהם? הכל ידע לעשות, רק את הקשיים שלהם הוא לא יודע?"
"והתשובה היא, שרבי שמעון רצה לשמוע את ה'הלוך ילך' שלהם, מה הנושא שמטריד אותם, מה גורם להם צער. גילה שבני טבריה מוטרדים מהצער של הכהנים, מהטרחה שלהם להקיף. אם זה מטריד אותם, הם ראויים לנס. לכהנים יש תפקידים, "ואת עמי יורו בין קודש לחול" (יחזקאל מד, כג), הם שופטים ומכריעים ומדריכים את העם. ביום שאנשי טבריה הבינו שיש לכהנים תפקיד, כל דקה שלהם חשובה ומשימת חיים. ברגע שיש צער אמיתי וכנה שצריכים לדאוג לאנשים שלהם כי הכהנים חדורי שליחות, אז אתם נמצאים עמי לשיטתי, אתם מבינים מה אדם עושה כאן בעולם, אני מוכרח לעשות לכם נס. עבור אנשים כמותכם נברא העולם!"
"מנהג קדמונים להדליק לכבוד בר יוחאי. הוא הרמז לשאיפה שלנו לתורתו ומשנתו. אין לנו שיור אלא התורה הזו, תורה מתוך הדחק, מתוך מעין לו וחרוב למאכלו, אלה התנאים האופטימליים לגדול כתלמיד חכם!"
"לדעת חשבונות שמים בשל מה הסער שקרה לנו, איננו יכולים לדעת. אבל הלקח שלנו מרבי שמעון, היא הידיעה שאין לנו שיור אלא התורה הזאת. אחרי כל השמחה וההדלקה והזמן המרובה שידענו להקדיש להדלקה ולנסיעה למירון, נמצאת הידיעה הבסיסית שהאש-תמיד של רבי שמעון נמצאת במשנתו ותורתו, 'תורה מה תהא עליה'. גם אם יראו לנו באותות ומופתים, איננו ממירים שום ערך בדביקות עסק התורה. גם אם יראו לנו את מטתו של משה רבינו מרחפת ברקיע, אנחנו יודעים שהכל הבל ושוא נתעה."
"כי ה'שפיץ' שלנו הוא להכנס לתואר 'חבריו' של רבי שמעון בן יוחאי!".
פניתי לפשפש בהודעותי, וזו התוצאה (שידועה היתה): הודעתי זו היא השלישית שיצאה מעטי באשכול זה, ומעשי בראשונה כבשני'.שש ושמח כתב:כדאי שאתה לא תשתתף בו
הוגה כתב:ראש הישיבה על אסון מירון: "חיפוש אשמים - שיח של עמי ארצות"
הגר"ד אברהם, ראש ישיבת 'בנין אב', מסר וועד לתלמידיו והתייחס לאסון במירון • "יש פצועים עם פצעי נפש וחרדה - אי אפשר להקל ראש בפצועי פחד. נביאים הראשונים עשו מופתים מיוחדים לסלק פחד." • "כל עם ישראל נקרא מעוכין על שם זקן אחד - יש פה חרון אף על כל הציבור" * "הלקח שלנו כבני תורה: אין לנו שיור רק התורה הזאת"
...בדבריו קרא להתחזק בלימוד התורה: "לדעת חשבונות שמים בשל מה הסער שקרה לנו, איננו יכולים לדעת. אבל הלקח שלנו מרבי שמעון, היא הידיעה שאין לנו שיור אלא התורה הזאת. אחרי כל השמחה וההדלקה והזמן המרובה שידענו להקדיש להדלקה ולנסיעה למירון, נמצאת הידיעה הבסיסית שהאש-תמיד של רבי שמעון נמצאת במשנתו ותורתו, 'תורה מה תהא עליה'.
... כאמור, עורר הגר"ד בשיחתו להתחזק בלימוד התורה: "מהו התפקיד של בני התורה לעת אשר כזאת?
יש תואר 'פתוח' בדברי חז"ל. תואר שלא תיארו בו אדם פלוני, אלא אדם מסוים. 'רבי שמעון וחבריו'. החברים של רבי שמעון בר יוחאי היו במקום כל כך גבוה בעסק התורה שלהם, עד שהותר להם לא להפסיק לתפילה, אלא רק קוראים את שמע וממשיכים ללמוד. זהו תואר חדש, אין דוגמתו. זהו תואר שנשאר פתוח לכל הרוצה ליטול את השם, ולכן העבודה האישית היא עד כמה אתה יכול להיכנס לתואר ולדרגה הזו. עד כמה אתה בכלל 'חבריו' של רבי שמעון בר יוחאי. כתר תורה מונח בקרן זווית, כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. העבודה שלנו היא להתבונן עד כמה אנחנו 'נוטלים' את השם הזה!
"יש מחלוקת קוטבית בין רבי שמעון בר יוחאי לבין בית דין של מעלה. כשיצא רשב"י מהמערה, כל מה שנתן בו עיניו, מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה, להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם. מצד אחד בית דין של מעלה התובע לקיים סדרי עולם, לחרוש בשעת חרישה ולקצור בשעת קצירה, הנהג בהן מנהג דרך ארץ (כדעת רבי ישמעאל בברכות לה:) לא נוח לו לקודשא בריך הוא שרשב"י 'מחריב את עולמי'. ו'עולמי' לעניין זה הם בעלי החיים לסוגיהם, הרים וגבעות, כרמים וזיתים. בדיוק במקום כזה התאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. אבל מצד שני רשב"י עצמו הולך עד הקצה האחרון, מה שאין לו שייכות מוחלטת לתורה, נשרף. אין לו קיום בעולם, כי 'תורה מה תהא עליה'?! רבי שמעון בר יוחאי – 'וחבריו'. קרי, כל אחד מאיתנו.
... "מנהג קדמונים להדליק לכבוד בר יוחאי. הוא הרמז לשאיפה שלנו לתורתו ומשנתו. אין לנו שיור אלא התורה הזו, תורה מתוך הדחק, מתוך מעין לו וחרוב למאכלו, אלה התנאים האופטימליים לגדול כתלמיד חכם!"
"לדעת חשבונות שמים בשל מה הסער שקרה לנו, איננו יכולים לדעת. אבל הלקח שלנו מרבי שמעון, היא הידיעה שאין לנו שיור אלא התורה הזאת. אחרי כל השמחה וההדלקה והזמן המרובה שידענו להקדיש להדלקה ולנסיעה למירון, נמצאת הידיעה הבסיסית שהאש-תמיד של רבי שמעון נמצאת במשנתו ותורתו, 'תורה מה תהא עליה'. גם אם יראו לנו באותות ומופתים, איננו ממירים שום ערך בדביקות עסק התורה. גם אם יראו לנו את מטתו של משה רבינו מרחפת ברקיע, אנחנו יודעים שהכל הבל ושוא נתעה."
"כי ה'שפיץ' שלנו הוא להכנס לתואר 'חבריו' של רבי שמעון בן יוחאי!".
יש לציין שנקטו בבית המקדש אמצעי זהירות, כפי שכתוב שכאשר התמלאה העזרה ננעלו הדלתותהוגה כתב:ראש הישיבה על אסון מירון: "חיפוש אשמים - שיח של עמי ארצות"
הגר"ד אברהם, ראש ישיבת 'בנין אב', מסר וועד לתלמידיו והתייחס לאסון במירון • "יש פצועים עם פצעי נפש וחרדה - אי אפשר להקל ראש בפצועי פחד. נביאים הראשונים עשו מופתים מיוחדים לסלק פחד." • "כל עם ישראל נקרא מעוכין על שם זקן אחד - יש פה חרון אף על כל הציבור" * "הלקח שלנו כבני תורה: אין לנו שיור רק התורה הזאת"
...
בדבריו הסביר את דברי הגמרא במסכת פסחים על פסח מעוכין: "אחד הזמנים הכי צפופים שהיה בבית המקדש, היה זמן הקרבת קרבן פסח. שנה אחת נספרו שם מיליון ומאתיים כבשים שהוקרבו לקרבן פסח, ואין לך פסח שלא נמנו עליו לפחות עשרה מישראל. המספר הכי נמוך שם, דיבר על שנים עשר מיליון בני אדם. בשטח הקטן של הר הבית. בתוך העזרה. כמה נדחסו ונמעכו שם? אף אחד. "מעולם לא נתמעך אדם בעזרה, חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד והיו קוראין אותו פסח מעוכין"...
כידוע שאמרו זאת גדולי ישראל, בכמה מיני מאורעות, הוה מרגלא בפומיה של הרב שך זי"ע והמשגיח ר' חצק'ל זי"ע וגם ממו"ר בעל דרכי שמואל זצוק"ל שמענו כך בכמה הזדמנויות.וכל האומר "אין אנו יודעים חשבונות שמים" יש לבדוק אם מתכוין הוא באמיתות שיש להתחזק בכל התחומים אף שאין לידע בדיוק מה יבקש השי"ת בחרון-אפו בפרטות על דבר, או שח"ו מתכוין לכבות זיק-קודש ההתעוררות בלבו של עצמו ובלב אחרים ח"ו בלהגי-שפה של "אין אנו יודעים".... ובכל הש"ס מבואר לאין מספר בדברים שאירעו והשתדלו לחזק במה שנראה לעינינו הדלות בדברים הצריכים חיזוק.
לבי במערב כתב:במחכ"ת: את זה יאמרו העולים מירונה, ולא מי שלא ביקר מימיו שם בל"ג בעומר.פרנקל תאומים כתב:מאותת לנו
נוטר הכרמים כתב:
כעת אעבור לתיאור הדברים פחות או יותר, כפי ששמענו מפיו אין ספור פעמים.
לבסוף הוא שוכנע לנסוע, התברר כי ניתן להגיע למירון עם הרכבת וללא הזמנה מראש, הוא הצטרף לקבוצת בחורים שנסעה. הם הגיעו לחיים ולשלום, הצטופפו עם העולים בדרך 'מהדרין' טעמו משהו, והמשיכו עם הזרם לתוככי הציון, הצליחו אפילו להתפלל מעט בתוכו, פנו אל אחורי הציון – חלקת רבי אלעזר בן רשב"י, ומשם פנו את הכניסה של רחבת תולדות אהרן מלמעלה, והצטרפו אל השמחה הגדולה. בשלב זה קבוצת הבחורים התחלקה, בחור אחד מצא את אביו ועוד כיוצא בזה, בני נשאר עם בחור אחד מהשיעור שלו לאורך כל המסלול. הם לא מצאו מקום על הטריבונות אפילו לא בדוחק, ולכן עמדו בתוך הקהל הרב המצטופף. היו רגעים מרגשים מאוד של תפילה ותשובה, קבלת עול מלכות שמים בעוצמה ובדביקות, ניגוני התעוררות מרטיטים וכו', ולאחר מכן השמחה וההתלהבות הרבה, חויה אדירה.
הם לא העלו בדעתם לצאת משם, לפתע פתאום, בלי כל הודעה מוקדמת הם חשים בלחץ אדיר שדחף אותם לכיוון אותה יציאה, הוא וחבירו בצמוד אליו נדחסו עם הזרם שהלך וגבר ובאיזה שלב חשו שכבר אינם דורכים על הקרקע אלא צפים עם כולם.
כך הם טולטלו לאורך כל היציאה והירידה במדרון המעבר הצר, כאשר הם הגיעו למדדרגות אז התחילה הנפילה הנוראה. בני וחבירו היו מהשורות הראשונות ממש שנפלו, מתחת לבני היו רק שנים (שיצאו שלמים ב"ה), בני בנפילתו תפס תנוחה טובה כאשר על פניו וצוארו והנשימה והחזה וכו' לא היה לחץ במשך כל אותם דקות ארוכות שנדמו לנצח. גם הנוכחות הצמודה של החבר חיזקה אותו מאוד ונסכה בו חוזק.
הלחץ היה איום ונורא. כל העת נשמעו קולות וגניחות של 'אני נחנק', אני רוצה לנשום, תזוז לי מן היד וכו', דברים נוראים. ב"ה, בני באותם רגעים לא אחז לגמרי את משמעות האירוע ומימדי הענין, כאשר נודע לו הוא כבר היה מבחוץ. למעשה, הוא לא שמע שום וידוי או שמע ישראל, רק נשימות חנוקות ומאמצי הישרדות עילאיים, זעקות אימה ופחד נוראי.
בני והסמוכים לו הגישו ידים, שוטרים הגיעו למקום לפני כוחות ההצלה, וחילצו את מי שעלה בידם. את בני הם חילצו די בקלות, בנסיון שני. לאחר מכן את חבירו. הוא יצא בלי נעליים ובלי כיפה וכובע, מיד לאחר מכן מצא את כובעו מעוך והשתמש בו גם ככיפה. הוא ראה כיצד מכסים אנשים בנייר כסף וכו' ממש לצידו כשיצא מן ההפיכה, אך בשעת מעשה לא קלט את האירוע.
בדרך לא דרך הוא הגיע לישיבה, עם טרמפ מיהודים רחמנים, שם התאושש התפלל והתקשר הביתה, ובשעה אחת וחצי בצהרים הגיע הביתה.
במהלך השבת שמענו שוב ושוב את התיאורים, ידידים שמבינים בתחום יעצו לנו לדובב אותו כמה שיותר, וכך שוחחנו על האירוע הזה במשך כל השבת ממש, שוב ושוב. הוא בירך 'הגומל' בשם ומלכות בבית הכנסת והיתה התרגשות גדולה.
הוא נשאר בבית להתאוששות ולהתארגנות אמש, ועם ערב שב לישיבה, ב"ה.
אנחנו מקוים ומתפללים ללא הרף, שכשם שיצא שלם, בחסדיו העצומים והאינסופיים ובנסים גדולים בלי פגע ואפילו שריטה קלה בגופו, כך יצא שלם בנפשו, ירחמנו ד', יאיר ויזרח ויעשה חיל, וישמש לו הדבר כמנוף לצמיחה וחיזוק.
.....
ד' כשאני בוחן את התגובות של הציבור, בעיקר כשלויתי את בני נ"י במהלך היממות האחרונות, אני מגלה את הפער הגדול בתוככי הציבור בין האנשים השמים את אורחותיהם, חושבים לרגע על היוצא מפיהם, יודעים לשתוק כשצריך, להקשיב, להיעצר בחקירות ובשאלות מוגזמות, להשתתף בכנות ובהבעה סבירה של רגשות, לבין אלו שיש להם הרבה מה להשתלם בתחום.
התחום הזה, זהו תחום העומד בזכות עצמו. הוא אינו כרוך בתחומים אחרים, לא לדרגות בתורה, ביראת שמים, ואפילו – באיזה שהוא מקום – בטוב לב ומידות טובות. יש אנשים ממש טובים עם כוונות טובות שללא חשיבה מינימלית והרגלים נכונים בתחום 'בין אדם לחבירו' שוגים וטועים מאוד, וזה בולט מאוד במקרים כאלו.
אנשים רבים מדי, קרובים ורחוקים, נטפלו לשאלה הקריטית, למה הוא נסע למירון, ואם כן צריך או לא. וכי זוהי הסוגיא כעת?
ברור לי, שלפחות בתוך עמי יש מקום לחשיבה עמוקה אודות האיצטלה ה'משגיחית' המוגזמת הזאת...
נוטר הכרמים כתב:א.כידוע שאמרו זאת גדולי ישראל....וכל האומר "אין אנו יודעים חשבונות שמים" יש לבדוק אם מתכוין הוא באמיתות שיש להתחזק בכל התחומים אף שאין לידע בדיוק מה יבקש השי"ת בחרון-אפו בפרטות על דבר, או שח"ו מתכוין לכבות זיק-קודש ההתעוררות בלבו של עצמו ובלב אחרים ח"ו בלהגי-שפה של "אין אנו יודעים".... ובכל הש"ס מבואר לאין מספר בדברים שאירעו והשתדלו לחזק במה שנראה לעינינו הדלות בדברים הצריכים חיזוק.
ב. ובעיקר גדול הפלא לומר כן,...
ובפרט בענין זה של עליה למירון וכיו"ב....
ג. ואם לזעוק על ענין עלבונה של תורה, וביטול תורה הנורא, בכל הגוונים,
אין זה שייך במסוים ל'בית מדרשו של רבי עקיבא' דייקא,
ד. ואם כבר מדברים על ביטול תורה,
לכאורה הכי פרקטי ומעשי לדבר ברוגע ובנחת (ולב בוער מבפנים) ולא בסערה,...
ליטוואק פון בודאפעסט כתב:שמעתי מאדם גדול אחר שליט"א: וכשלו איש באחיו כמפני חרב והיינו, שעונש כשלון איש באחיו דמי לעונש החרב
ותנן במתני' חרב בא לעולם על עינוי הדין ועיוות הדין והמורים בתורה שלא כהלכה.
.השוחט כתב:נוטר הכרמים כתב:א.כידוע שאמרו זאת גדולי ישראל....וכל האומר "אין אנו יודעים חשבונות שמים" יש לבדוק אם מתכוין הוא באמיתות שיש להתחזק בכל התחומים אף שאין לידע בדיוק מה יבקש השי"ת בחרון-אפו בפרטות על דבר, או שח"ו מתכוין לכבות זיק-קודש ההתעוררות בלבו של עצמו ובלב אחרים ח"ו בלהגי-שפה של "אין אנו יודעים".... ובכל הש"ס מבואר לאין מספר בדברים שאירעו והשתדלו לחזק במה שנראה לעינינו הדלות בדברים הצריכים חיזוק.
ב. ובעיקר גדול הפלא לומר כן,...
ובפרט בענין זה של עליה למירון וכיו"ב....
ג. ואם לזעוק על ענין עלבונה של תורה, וביטול תורה הנורא, בכל הגוונים,
אין זה שייך במסוים ל'בית מדרשו של רבי עקיבא' דייקא,
ד. ואם כבר מדברים על ביטול תורה,
לכאורה הכי פרקטי ומעשי לדבר ברוגע ובנחת (ולב בוער מבפנים) ולא בסערה,...
בשולי הדברים, להעמדת דברים על דיוקם לענ"ד, למרות שגם אני לא מסכים לכל פרט ולא לנימה.
קיצרתי את ההעתקה מדברי הרב הנוטר כדי שלא להכביד על הקורא, והדברים המלאים המה 2 או 3 הודעות למעלה.
א. הוא אשר אמר הכותב הנכבד, שכשגדולי ישראל אומרים אין אנו יודעים, המטרה היא שכל אחד יחפש בנגעי לבבו, ויתעורר, וגם אחר כך בכל זאת מציעים מה שמציעים במה להתחזק, ולא נצרכא אלא לאפוקי מאלו שמשתמשים בקלישאה זו או אחרת כדי להרגיע את עצמם ואת אחרים ומכאן לשם כבר הולכים בקרי.
ב. דומני שלא נאמר שם שהעלייה למירון היא היא הפירצה. נאמר שהקלות בה לומדי תורה סוגרים את הגמרא היא הפירצה של הדור.
ג. ד"ת אכן הם מהדברים הצריכים חיזוק תמיד בכל כחו.
הכותב רק חידד שר' שמעון עצמו הוא הוא תורתו אומנותו וכו', וכל בית מדרשו של רבו על זה נתייסד, ולכן יש מקום לעורר על זה ממשנת חייו של בעל ההילולא ומרא דאתרא.
ד. מסכים שדברי חכמים בנחת נשמעים, ותועלתם מרובה. ועם זאת יש מקום לפעמים לקצת סער כתוספת לחינוך הרגיל כמו שביאר הרב הנוטר היטב בדבריו לעיל.
הפצת המעיינות כתב:ליטוואק פון בודאפעסט כתב:שמעתי מאדם גדול אחר שליט"א: וכשלו איש באחיו כמפני חרב והיינו, שעונש כשלון איש באחיו דמי לעונש החרב
ותנן במתני' חרב בא לעולם על עינוי הדין ועיוות הדין והמורים בתורה שלא כהלכה.
ואני בתומי חשבתי שנפטרו מחנק
באמת מפליא לראות איך אתה מקבל פשט שהוא נגד המציאות רק בגלל שהוא אמר
יש מי מן המפרשים שמפרש את הפסוק כן??
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 129 אורחים