קדשנו במצוותיך - מה מונע להרגיש את הקדושה על ידי קיום המצוות?

[דרופתקי דאורייתא]

הנה אנו כל יום ויום מקיימים מאות מצוות, החל ממודה אני עובר דרך ברכות השחר, טו"ת, תפלה וכו' וכו'.
ושאל ג"א שליט"א, מדוע אם כן אין אנו מרגישים את הקדושה ע"י קיום המצוות, והרי "קדשנו במצוותיך", "אשר קידשנו במצוותיו", וכו'.

[קרית מלך]

לכאורה הפירוש הפשוט של קידשנו במצותיו הוא מלשון הפרשה והבדלה, שהשי"ת הפריש והבדיל אותנו מכל אומות העולם ונתן לנו האפשרות לעבדו ולקיים מצותיו.
לעצם הענין: "להרגיש" קדושה הוא מושג לא ברור, שמעתי מהגה"צ מסטוטשין שליט"א שמעולם לא שמענו שיש "מצוה" להרגיש, ובדבר הזה נפלו רבים וטובים שמייחלים "להרגיש" קדושה, השגה, רוממות, ואם אינו עולה בידם הם נדכאים ונופלים ממדרגתם, ואולי אין כאן מקומו.

[ישראליק]

לכאורה הפירוש הפשוט של קידשנו במצותיו הוא מלשון הפרשה והבדלה, שהשי"ת הפריש והבדיל אותנו מכל אומות העולם ונתן לנו האפשרות לעבדו ולקיים מצותיו.
לעצם הענין: "להרגיש" קדושה הוא מושג לא ברור, שמעתי מהגה"צ מסטוטשין שליט"א שמעולם לא שמענו שיש "מצוה" להרגיש, ובדבר הזה נפלו רבים וטובים שמייחלים "להרגיש" קדושה, השגה, רוממות, ואם אינו עולה בידם הם נדכאים ונופלים ממדרגתם, ואולי אין כאן מקומו.

ואוסיף קצת מזוית אחרת, אי לאו קיום המצות מי יודע אם היו לנו החוזק לעמוד ביהדותינו, הקדושה של המצוות נותנת לנו הכח והאומץ להישאר יהודים נאמנים לה' ולתורתו

[דרופתקי דאורייתא]

לעצם הענין: "להרגיש" קדושה הוא מושג לא ברור, שמעתי מהגה"צ מסטוטשין שליט"א שמעולם לא שמענו שיש "מצוה" להרגיש, ובדבר הזה נפלו רבים וטובים שמייחלים "להרגיש" קדושה, השגה, רוממות, ואם אינו עולה בידם הם נדכאים ונופלים ממדרגתם, ואולי אין כאן מקומו.

אין כזו מצוה, אבל אמורים להרגיש את זה.
אינו דומה הרגשה ביום שמיצת כוחותיך בלימוד התורה, ליום שלא בדיוק. זה אולי משהו שקשה להביע בכתב, אבל חשים אותו.

[סגי נהור]

לעצם הענין: "להרגיש" קדושה הוא מושג לא ברור, שמעתי מהגה"צ מסטוטשין שליט"א שמעולם לא שמענו שיש "מצוה" להרגיש, ובדבר הזה נפלו רבים וטובים שמייחלים "להרגיש" קדושה, השגה, רוממות, ואם אינו עולה בידם הם נדכאים ונופלים ממדרגתם, ואולי אין כאן מקומו.

אין כזו מצוה, אבל אמורים להרגיש את זה.

מנין שאמורים להרגיש? וגם אם מרגישים משהו, לאו דוקא שיש קשר בין מה שמרגישים לעצם הקדושה. "קדושה" ו"הרגשת קדושה" הם שני דברים שונים.
כבר הבאתי כאן בעבר את המשל ממשחת השיניים. אין קשר בין תחושת הרעננות שחשים לאחר הצחצוח ובין נקיון השיניים שנעשה ע"י הצחצוח. תחושת הרעננות באה מהמנטה, שהוסיפו חברות משחות השיניים לאחר שהבינו שאנשים רוצים גם "להרגיש" את נקיון הפה, ולא מסתפקים בעצם הנקיון...
על זה יש להוסיף את המבואר בכ"מ, שהתורה ניתנה דוקא בעולם הזה שבו אין מרגישים את עוצם קדושתה, כי במקום שמרגישים אין הנבראים יכולים לסבול קדושה זו.

[לעולם יהיה אדם]

אינו דומה הרגשה ביום שמיצת כוחותיך בלימוד התורה, ליום שלא בדיוק. זה אולי משהו שקשה להביע בכתב, אבל חשים אותו.

מנין לך שההרגשה הזו, אחרי יום של מיצוי הכוחות בתורה, היא הרגשת קדושה?
אני חושב שזה משהו אחר.

[דרופתקי דאורייתא]

מנין לך שההרגשה הזו, אחרי יום של מיצוי הכוחות בתורה, היא הרגשת קדושה?
אני חושב שזה משהו אחר.

אאל"ט כן כתב הרמח"ל במאמר דרך עץ חיים, או במקו"א.

[דרך ישרה]

ברור שככל שהאדם מעודן יותר, רוחני יותר, פחות מגושם, הוא מרגיש. רק עונותיכם מבדילין. וראה אוה"ח פר ואתחנן 'יתבאר ע"ד אומרם ז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן וכו' שהוא המונע את האדם מלירא את ה', וזה סיבה שישראל לא מרו את כבודם וסבלו כמה צרות ימים רבים אין מספר ועל משמרת יראת ה' עומדים, כי פסקה זוהמתן, וטבע נפשם ליראה את ה'. כי כל שאין זוהמא מבדלת בינו לבין ה' מטבעו לירא ה' הנכבד ב"ה'. וראה עוד אוה"ח הק' פר' כי תצא, כי תצא למלחמה וראית סוס ורכב עם רב ממך.
הבעיה בדורינו שרוצים גם להתענג כמו שצריך, לישון עד בלי די, לאכול כל מה שבא לי, וגם לקינוח להרגיש קדושה במצוות.

[יוסף חיים אוהב ציון]

ספר נפש החיים שער א פרק ו
וזה שתקנו נוסח ברכות המצות אשר קדשנו במצותיו, וכן וקדשתנו במצותיך, כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו, וכתוב מפורש והתקדשתם והייתם קדושים וכמאמרם ז"ל (יומא ל"ט א') כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה רוצה לומר שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משרשה העליון של המצוה כמ"ש בזוהר צו ל"א ריש ע"ב כתיב והתקדשתם והייתם קדושים מאן דמקדש גרמיה מלרע מקדשין ליה מלעילא כו', מקדשין ליה מלעילא כו' דהא קדושה דמאריה שריא עליה כו', אי עובדא דלתתא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושריא עליה ואתקדש ביה כו' עיין שם, ובפרשת קדושים פ"ו ב' בשעתא דבר נש אחזי עובדא לתתא בארח מישור כו', נגיד ונפיק ושריא עלויה רוח קדישא עלאה כו' ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה אתא לא תקדש מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם כו', ובפרשת נשא ריש דף קכ"ח דמשיך עליה רוח קדישא עלאה כמה דאת אמרת עד יערה עלינו רוח ממרום עיין שם, ועל ידי זה הקדושה והאור המקיף, הוא דבוק כביכול בו יתברך בם בחייו, וזה שאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם בם בעודכם חיים כלכם היום, וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה, ועל ידי הגמר האור מתחזק יותר וירים ראש עליון ועל זה אמרו ז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו, גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצות, אחר שהוא יושב עתה בגן עדן ממש הוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון, אין מקום להיצר הרע לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצות, זה שאמרו שמצוה גוררת מצוה, וכאשר ישים אליו לבו בעת עשיית המצוה, יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה ורוח נכון נתחדש בקרבו, וזש"ה אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, בהם היינו בתוכם ממש שהוא מסובב אז בקדושת המצוה ומוקף מאוירא דגן עדן.

[יוסף חיים אוהב ציון]

ספר התניא - חלק ראשון - פרק מו
וז"ש והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי ואומר ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם אני ה' אלהיכם וגו' פי' כי ע"י קיום המצות הריני אלוה שלכם כמו אלהי אברהם אלהי יצחק וכו' שנקרא כן מפני שהאבות היו בחי' מרכבה לו ית' ובטלים ונכללים באורו. וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצות לכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו רק שאין נפשו כמו האבות וכיוצא בהן שראו עולמם בחייהם. מרגשת מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלהים וז"ש אסף ברוח הקדש בעד כל כנסת ישראל שבגולה ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך. כלומר שאע"פ שאני כבהמה בהיותי עמך ולא אדע ולא ארגיש בנפשי יחוד זה שתפול עליה אימתה ופחד תחלה ואח"כ אהבה רבה בתענוגים או כרשפי אש כמדת הצדיקי' שנזדכך חומרם וכנודע שדעת הוא לשון הרגשה בנפש והוא כולל חסד וגבורה. אעפ"כ אני תמיד עמך כי אין החומר מונע יחוד הנפש באור א"ס ב"ה הממלא כל עלמין וכמ"ש גם חושך לא יחשיך ממך.

[פרנקל תאומים]

הנה אנו כל יום ויום מקיימים מאות מצוות, החל ממודה אני עובר דרך ברכות השחר, טו"ת, תפלה וכו' וכו'.
ושאל ג"א שליט"א, מדוע אם כן אין אנו מרגישים את הקדושה ע"י קיום המצוות, והרי "קדשנו במצוותיך", "אשר קידשנו במצוותיו", וכו'.

אם יורשה לי לדקדק קצת בנוסח השאלה (והיא אכן שאלה מכאיבת לב):

"להרגיש קדושה''? דווקא הרבה אנשים יטענו לך (אולי אף אני בכללם) שהם "מרגישים" קדושה בקיום המצוות, עכ''פ במצוות שהם מגיעים אליהן מתוך כובד ראש והכנה נפשית/מעשית וכיו''ב.
הבעיה היא שצ''ע אם הרגשה זו היא אכן אמיתית ואם אין אנו מבלבלים בין חוויה נפשית ובין ''קדושה''..


חושבני שהשאלה היא לא מדוע ''לא מרגישים'' קדושה. השאלה היא מדוע לכאורה אין אנו זוכים מספיק להתקדש בפועל ע''י קיום מצוות ה'.
לא ה''הרגשה'' היא העניין, כ''א המציאות הבלתי מחמיאה...

ואיך אני יודע שאכן אין אנו זוכים מספיק להתקדש בפועל ע''י המצוות? מפני שאם היינו זוכים לכך אזי לא היינו נראים כפי שאנו נראים...
אם היינו זוכים לכך אזי לא היינו נרפים בעמל התורה ובעבודת האלוקים, אזי הדרגה שלנו בהכרת מציאות ה' ואמונתו היתה אחרת, אזי היינו מרוממים ולא קטנים, אזי היינו בעלי מידות טובות ומתוקנות, שפלי רוח ומיטיבים, מאירי פנים ונדיבי לב, חרדים לכבוד זולתנו ובזים לכבוד עצמנו, שונאי בצע ומרוממים מכל המשיכות החומריות וכו' וכו' וכו'.

אין ספק שאכן כל יהודי יר''ש שמשתדל ומתאמץ לקיים את המצוות כהלכה מתוך אמונת א-ל חי ויראתו, זוכה לדברים הרבה, ומתרומם במשך הזמן.
ואעפ''כ: שנים רבות, אלפי מצוות, אלפי ''אשר קדשנו''.. לכאורה היינו מצפים ש''התזוזה'' הרוחנית שלנו, שההתקדשות שלנו, תהיה הרבה הרבה יותר דראמטית מכפי שהיא בפועל...

[דרופתקי דאורייתא]

מנין שאמורים להרגיש? וגם אם מרגישים משהו, לאו דוקא שיש קשר בין מה שמרגישים לעצם הקדושה. "קדושה" ו"הרגשת קדושה" הם שני דברים שונים.

לא הבנתי.
קדושה (בפשטות) משמעותה: פרישות, הבדלה.
אנו מתפללים "קדשנו במצוותיך", שע"י קיום המצוות אכן נפרוש יותר מה'חומר'.
ולדבר זה ברור שיש 'הרגשה'. מרגיש יותר רחוק מעוה"ז, או יותר מזה, קרוב יותר לקב"ה.
וזה לא רק 'הרגשה' זה מציאות אחרת. וכדברי הרב פרנקל תאומים שהסביר יותר טוב את השאלה.

[תא חזי]

מנין שאמורים להרגיש? וגם אם מרגישים משהו, לאו דוקא שיש קשר בין מה שמרגישים לעצם הקדושה. "קדושה" ו"הרגשת קדושה" הם שני דברים שונים.

לא הבנתי.
קדושה (בפשטות) משמעותה: פרישות, הבדלה.
אנו מתפללים "קדשנו במצוותיך", שע"י קיום המצוות אכן נפרוש יותר מה'חומר'.
ולדבר זה ברור שיש 'הרגשה'. מרגיש יותר רחוק מעוה"ז, או יותר מזה, קרוב יותר לקב"ה.
וזה לא רק 'הרגשה' זה מציאות אחרת. וכדברי הרב פרנקל תאומים שהסביר יותר טוב את השאלה.

למה זה כל כך ברור לכבודו שצריכה להיות "הרגשה"?
א. מצוות לאו ליהנות ניתנו, גם לא הנאה רוחנית (איזו הנאה רוחנית אמורה להיות לאדם ממצוות גט? היא גם מצווה בדיוק כמו תפילין ותפלה?).
ב. בעיניי, החיפוש רק להרגיש במפגיע איזו "הרגשת קדושה" (מה זה בכלל? רוממות רוח? השגות וחידושי תורה? או המושג החביב והאבסטרקטי "קרבת ה'") - אין לו שחר. גם לא בתורת החסידות. המצוות תחילתן (וסופן) קבלת עול, והדביקות באה על ידי עשייתן באהבה ויראה, בהתבוננות במי המצוֶה (ובפרטי המצווה), ובביטול לבורא עולם.
ועוד, ידוע לכל כי הלא הבורא (המצוֶה) הוא מציאות אחרת, שאין לה שייכות עם ערך העולמות, ואין לנו בו שום תפיסה ובקושי בדרך השלילה, לית מחשבה תפיסא ביה כלל (ואם מחשבה לא, אז כל שכן רגש שאין לו תפיסה, וכל הרגשות הם רק לבושים ו'פועל יוצא', ו'התפעלות', ולא עצם המהות של הקשר בין הבורא והנברא, שהוא למעלה מטעם ודעת, וכמבואר כל זה יפה בתורת חב"ד לענפיה), ולומר שצריך ומוכרח תהיה איזו שהיא הרגשת קדושה בפועל, זה "מקטין" את הבורא, כאילו ח"ו ח"ו ח"ו ח"ו ציווה תרי"ג מצוות כדי שתהיה לנו חוויה דתית, רליגיוזם, אקסטזה.
ולענין פרישות והבדלה מעולם החומר - זה תלוי באמונה חזקה של האדם (ורובא דעלמא בכלל לא נותנים דעתם על כך) בכוחן של המצוות לקרב אותנו אל הרוחני, ולהרחיק אותנו (הן גופא על ידי קיום רצון ה', הוי אומר שזה ממש הרוחני, והן בדרך סגולה ועצה) מן הגשמיות.
וכל המדובר (בכתבי האר"י, בספרי חסידות ומוסר) לעשות המצוות בשמחה עצומה כאילו הרוויח דינרי זהב וכו', מיירי בשמחת העובד מצד עצמו (ושמחה זו, כמדומה שאינה מוטמעת באדם כי אם על ידי אמונה בגודל מעלת המצוות והמצוֶה) ולא על ידי ציפיה שפתאום יתעורר איזה משהו.

[תא חזי]

ואיך אני יודע שאכן אין אנו זוכים מספיק להתקדש בפועל ע''י המצוות? מפני שאם היינו זוכים לכך אזי לא היינו נראים כפי שאנו נראים...
אם היינו זוכים לכך אזי לא היינו נרפים בעמל התורה ובעבודת האלוקים, אזי הדרגה שלנו בהכרת מציאות ה' ואמונתו היתה אחרת, אזי היינו מרוממים ולא קטנים, אזי היינו בעלי מידות טובות ומתוקנות, שפלי רוח ומיטיבים, מאירי פנים ונדיבי לב, חרדים לכבוד זולתנו ובזים לכבוד עצמנו, שונאי בצע ומרוממים מכל המשיכות החומריות וכו' וכו' וכו'.

אין ספק שאכן כל יהודי יר''ש שמשתדל ומתאמץ לקיים את המצוות כהלכה מתוך אמונת א-ל חי ויראתו, זוכה לדברים הרבה, ומתרומם במשך הזמן.
ואעפ''כ: שנים רבות, אלפי מצוות, אלפי ''אשר קדשנו''.. לכאורה היינו מצפים ש''התזוזה'' הרוחנית שלנו, שההתקדשות שלנו, תהיה הרבה הרבה יותר דראמטית מכפי שהיא בפועל...

הרבה ספרי חסידות שואלים מה שאתה שואל.
א. על טענה זו י"ל בפשטות - מי גלה אזנך שבלא המצוות ששמרת ואתה שומר ותשמור, המצב היה אותו דבר? אולי המצב היה הרבה הרבה יותר גרוע, והמצב שלך עכשיו היינו גופא הזיכוך שזכית להשיג במצוותיך? (אלא מאי, שתמיד טבע האדם לחפש גדולות, וגם כאן, מצפה הוא (בפשטות, ובאמת מתוך אמונה תמימה בגודל קדושת המצוות, אך מתוך חוסר ידיעה במהות פעולתן (מטבע הדברים) ובאינסוף המשתנים הכרוכים בשהות בהאי עלמא והבליו) ש'יחטוף מלאכים' ומקיום חלק התרי"ג שזוכה להן, כבר הוא היה אמור לפי דעתו להיות במקום אחר לגמרי ממה שהוא עכשיו.
ב. בעומק יותר, באמת המצוות פועלות בנפש האדם, ובשורשו למעלה, ועוד, פעולות עצומות, יהיה איך שיהיה, ולית רעותא טבא דאתאביד, אלא שיש בני אדם (למעשה - רובא דעלמא) שלא מניחים להם לראות בזה העולם מה פעלו במעשה מצוותיהם (על עצמם, ובוודאי על אחרים, ובודאי מבחי' קיבול שכר), ורק בעולם הבא נותנים להם לראות הכל בשלימות. זכורני שראיתי את זה בכתבי מוהר"ן מברסלב, יבואו החסידים ויציינו המקור מדבריו כלשונו, ועדיף. (וע"ע במדרש תנחומא ריש בראשית, על פסוק "ואני אמרתי לריק יגעתי" ובמפרשים במהד' זכרון אהרן שם).
ג. וזו עצת היצר גופא - ש"מאשר" לאיש הירא, כשעבר עבירה בשוגג וכדו', להיזכר פתאום בכל מאמרי חז"ל וכל הספרים הקדושים המדברים מחומרת העבירה שעשה עד אין קץ, ומאמין (כראוי וכנכון, כי בוודאי ראוי להתמרמר בעוצם וכל תוקף, ובפרט בזמני חשבוהנ"פ המיוחדים, אחר שעבר מה שעבר, אבל הכל במטרה לעשות תשובה מעלייתא, ולא סתם להתהלך במר"ש כל ימי חייו בלי השלמת התשובה) בכל מה שאמרו רבותינו הקדושים והתורה בחומר העבירה שעבר (ולפלא הוא היאך לא זכר דברים אלו קודם שעבר העבירה.... ובוודאי היו עומדים לו שלא יעבור ח"ו), ומרפה ידיו מלעשות תשובה (בוידוי חרטה וקבלה לעתיד, וכמבואר ברמב"ם ובשא"פ) בראותו גודל ריחוקו (באמת) מבוראו על ידי העבירה, וטוען מי יבטיחני שחרטתי חרטה וקבלתי קבלה, וכך יכול להידרדר ח"ו עוד ועוד (וכבר נכב"ב גם בענייני הכלל בכמה אופנים). משא"כ קודם ולאחר עשיית מצווה, מקשה היצר על האדם להתעורר בגודל המצווה, ולהאמין באמונה שלימה שעכשיו הוא עושה או עשה רצונו של מי שאמר והיה העולם כמו שכתוב בתורתו הקדושה, ואין חקר לגדולתו, ולעומק מצוותיו וכו', ולכן גם המצווה נראית כמו שהיא נראית.


~~~~
עריכה והוספה:
יעויין בהקדמת הרח"ו לעץ חיים, שמקשה קושיא זו מהמשנה ד'כל העוסק בתורה לשמה' (אם כי תירוצו נוגע לעניין לימוד חכמת הקבלה, אבל עכ"פ הקושיא היא אותה קושיא, והמשתמע ממנה אינו ערב לאזניים עדינות):

ואמנם האנשים האלה מראים תימה וענוה באמרם כי כל עסקם בתורה הוא לשמה:
והנה החכם הגדול התנא ר"מ ע"ה העיד עליהם שלא כך הוא באומרו לשון כללות כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברי הרבה וכו' ומגלים לו רזי תורה ונעשה כנהר שאינו פוסק והולך וכמעיין המתגבר מאליו בלתי הצטרכו לטרוח ולעיין בה ולהוציא טיפין טיפין של מימי התורה מן הסלע הנה זה יורה שאינו עוסק בתורה לשמה כהלכתה ומי זה האיש אשר לא יזלו עיניו דמעות בראותו המשנה הזאת ורואה חסרונו ופחיתותו:
האמנם אע"פ שלכאורה אפשר לפרש לשון המאמר על אופן זה. עכ"ז דבר קשה מאד מאד לומר וכי בשופטני עסקינן ולא בכללות כל התלמידי חכמים העוסקים בתורה והראיה ע"ז אומרו דרך כללות ואפי' כל אינון דמשתדלי באורייתא כל חסד דעבדי לגרמייהו עבדי ואין לומר דמלת כל היא יתירה ומשבשתא שהרי מקרא דורש וכל חסדו כציץ השדה שלא נאמר וחסדו אלא וכל חסדו לרמוז כי כל הת"ח העוסקים בתורה הנקראת תורת חסד על לשונה הם דומים בחסד ההוא אל ציץ השדה משום דלגרמייהו עבדי אבל ביאור לשון הנז"ל יובן ראשיתו מאחריתו באומרו ויראה ואהבה ע"מ לקב"פ איהי שפחה ותחת שלש רגזה ארץ:

[דרופתקי דאורייתא]

אשמח להפניות לספרים שעמדו בנושא המדובר.
בתודה מראש

[פרנקל תאומים]

ואיך אני יודע שאכן אין אנו זוכים מספיק להתקדש בפועל ע''י המצוות? מפני שאם היינו זוכים לכך אזי לא היינו נראים כפי שאנו נראים...
אם היינו זוכים לכך אזי לא היינו נרפים בעמל התורה ובעבודת האלוקים, אזי הדרגה שלנו בהכרת מציאות ה' ואמונתו היתה אחרת, אזי היינו מרוממים ולא קטנים, אזי היינו בעלי מידות טובות ומתוקנות, שפלי רוח ומיטיבים, מאירי פנים ונדיבי לב, חרדים לכבוד זולתנו ובזים לכבוד עצמנו, שונאי בצע ומרוממים מכל המשיכות החומריות וכו' וכו' וכו'.

אין ספק שאכן כל יהודי יר''ש שמשתדל ומתאמץ לקיים את המצוות כהלכה מתוך אמונת א-ל חי ויראתו, זוכה לדברים הרבה, ומתרומם במשך הזמן.
ואעפ''כ: שנים רבות, אלפי מצוות, אלפי ''אשר קדשנו''.. לכאורה היינו מצפים ש''התזוזה'' הרוחנית שלנו, שההתקדשות שלנו, תהיה הרבה הרבה יותר דראמטית מכפי שהיא בפועל...

הרבה ספרי חסידות שואלים מה שאתה שואל.
א. על טענה זו י"ל בפשטות - מי גלה אזנך שבלא המצוות ששמרת ואתה שומר ותשמור, המצב היה אותו דבר? אולי המצב היה הרבה הרבה יותר גרוע, והמצב שלך עכשיו היינו גופא הזיכוך שזכית להשיג במצוותיך? (אלא מאי, שתמיד טבע האדם לחפש גדולות, וגם כאן, מצפה הוא (בפשטות, ובאמת מתוך אמונה תמימה בגודל קדושת המצוות, אך מתוך חוסר ידיעה במהות פעולתן (מטבע הדברים) ובאינסוף המשתנים הכרוכים בשהות בהאי עלמא והבליו) ש'יחטוף מלאכים' ומקיום חלק התרי"ג שזוכה להן, כבר הוא היה אמור לפי דעתו להיות במקום אחר לגמרי ממה שהוא עכשיו.

תשובה זו אינה נכונה בעיניי. היא סוג של התחמקות.
(אתה בעצם אומר שבלי קיום אלפי המצוות, אזי כל החרדים היו בכלל כמו חיות היער... וע''י המצוות התעלו להיות בדרגה אנושית מקבילה [כביכול] לחלק לא מבוטל מהחילוניים?).

ב. בעומק יותר, באמת המצוות פועלות בנפש האדם, ובשורשו למעלה, ועוד, פעולות עצומות, יהיה איך שיהיה, ולית רעותא טבא דאתאביד, אלא שיש בני אדם (למעשה - רובא דעלמא) שלא מניחים להם לראות בזה העולם מה פעלו במעשה מצוותיהם (על עצמם, ובוודאי על אחרים, ובודאי מבחי' קיבול שכר), ורק בעולם הבא נותנים להם לראות הכל בשלימות. זכורני שראיתי את זה בכתבי מוהר"ן מברסלב, יבואו החסידים ויציינו המקור מדבריו כלשונו, ועדיף. (וע"ע במדרש תנחומא ריש בראשית, על פסוק "ואני אמרתי לריק יגעתי" ובמפרשים במהד' זכרון אהרן שם).

את התשובה הזו יותר קל עבורי לקבל.
ואולי יש להוסיף שאם היינו רואים באופן מוחשי וניכר לגמרי איך שע''י המצוות אנשים הופכים להיות רוחניים ומרוממים קדושים וטהורים, אזי ההכרה המוחשית הזאת היתה מפירה את האיזון של ''עולם הבחירה'', בדומה למה שהיה קורה אם היינו רואים מוחשית את הזיקה בין העבירות ליסורים ובין המצוות לשכר.
ועדיין צ''ע.

~~~עריכה והוספה:
יעויין בהקדמת הרח"ו לעץ חיים, שמקשה קושיא זו מהמשנה ד'כל העוסק בתורה לשמה' (אם כי תירוצו נוגע לעניין לימוד חכמת הקבלה, אבל עכ"פ הקושיא היא אותה קושיא, והמשתמע ממנה אינו ערב לאזניים עדינות):

ואמנם האנשים האלה מראים תימה וענוה באמרם כי כל עסקם בתורה הוא לשמה:
והנה החכם הגדול התנא ר"מ ע"ה העיד עליהם שלא כך הוא באומרו לשון כללות כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברי הרבה וכו' ומגלים לו רזי תורה ונעשה כנהר שאינו פוסק והולך וכמעיין המתגבר מאליו בלתי הצטרכו לטרוח ולעיין בה ולהוציא טיפין טיפין של מימי התורה מן הסלע הנה זה יורה שאינו עוסק בתורה לשמה כהלכתה ומי זה האיש אשר לא יזלו עיניו דמעות בראותו המשנה הזאת ורואה חסרונו ופחיתותו:
האמנם אע"פ שלכאורה אפשר לפרש לשון המאמר על אופן זה. עכ"ז דבר קשה מאד מאד לומר וכי בשופטני עסקינן ולא בכללות כל התלמידי חכמים העוסקים בתורה והראיה ע"ז אומרו דרך כללות ואפי' כל אינון דמשתדלי באורייתא כל חסד דעבדי לגרמייהו עבדי ואין לומר דמלת כל היא יתירה ומשבשתא שהרי מקרא דורש וכל חסדו כציץ השדה שלא נאמר וחסדו אלא וכל חסדו לרמוז כי כל הת"ח העוסקים בתורה הנקראת תורת חסד על לשונה הם דומים בחסד ההוא אל ציץ השדה משום דלגרמייהו עבדי אבל ביאור לשון הנז"ל יובן ראשיתו מאחריתו באומרו ויראה ואהבה ע"מ לקב"פ איהי שפחה ותחת שלש רגזה ארץ:

חשבתי על ההקבלה למצות לימוד תורה ולנאמר בברייתא דאבות ר''מ אומר וכו'.
אבל בלימוד תורה התירוץ הוא באמת פשוט משום שנאמר בפירוש במשנה שכל הסגולות האמורות בה הן רק למי שלומד תורה לשמה שזו בוודאי דרגה שלאו כל חד מגיע אליה.
אבל היכן נאמר תנאי של ''לשמה'' או תנאי כיו''ב על ''אשר קדשנו במצוותיו''? (אמנם גם על לימוד תורה אנחנו מברכים אשר קדשנו במצוותיו, אבל זה כבר נכלל בשאלה הכללית על קיום המצוות).

[תא חזי]

תשובה זו אינה נכונה בעיניי. היא סוג של התחמקות.
(אתה בעצם אומר שבלי קיום אלפי המצוות, אזי כל החרדים היו בכלל כמו חיות היער... וע''י המצוות התעלו להיות בדרגה אנושית מקבילה [כביכול] לחלק לא מבוטל מהחילוניים?).

קיצרתי במקום שראוי להאריך (כי אין לי כוח), ואמת נכון שתשובה זו לעצמה היא ממש התחמקות, אבל לתשובה זו במקורה (כמדומה בתניא, ובעוד כמה ספרים שלפניו ושלאחריו) נלווה הסבר הקשור לשרשי נשמות ולכח והכנת האדם מצד הוריו וכו', ואז יותר יובן (למי שמאמין בכל זה...) החילוק בין אדם גס מטבעו המקיים המצוות, לבין מי שזך יותר, וכן כל אחד לפי מטרתו בעולם.

את התשובה הזו יותר קל עבורי לקבל.
ואולי יש להוסיף שאם היינו רואים באופן מוחשי וניכר לגמרי איך שע''י המצוות אנשים הופכים להיות רוחניים ומרוממים קדושים וטהורים, אזי ההכרה המוחשית הזאת היתה מפירה את האיזון של ''עולם הבחירה'', בדומה למה שהיה קורה אם היינו רואים מוחשית את הזיקה בין העבירות ליסורים ובין המצוות לשכר.
ועדיין צ''ע.

כמדומה שגם זה איתא באותו הקשר בספרי ברסלב. וראיתי זאת לפני שנים ואיני זוכר מקורו כאמור.

חשבתי על ההקבלה למצות לימוד תורה ולנאמר בברייתא דאבות ר''מ אומר וכו'.
אבל בלימוד תורה התירוץ הוא באמת פשוט משום שנאמר בפירוש במשנה שכל הסגולות האמורות בה הן רק למי שלומד תורה לשמה שזו בוודאי דרגה שלאו כל חד מגיע אליה.
אבל היכן נאמר תנאי של ''לשמה'' או תנאי כיו''ב על ''אשר קדשנו במצוותיו''? (אמנם גם על לימוד תורה אנחנו מברכים אשר קדשנו במצוותיו, אבל זה כבר נכלל בשאלה הכללית על קיום המצוות).

איני יודע לגבי לשון אקב"ו, אבל בוודאי שיש חילוק בין מצווה לשמה לשלא לשמה.
אשיב לכת"ר מעניינא דיומא:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קה/ב
אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות

וכן

ספרי פרשת שלח פיסקא ו
ר' אומר העושה מצוה אחת לשמה אל ישמח אל אותה מצוה שלסוף גוררת מצות הרבה והעובר עבירה אחת אל ידאג עליה לסוף שגוררת עבירות הרבה

ועל מדרש זה יש לשאול בדיוק את שאלת מהרח"ו (אם כי התשובה אחרת), שהנה רואים אנשים שעושים מצוות, והן לא באמת גוררות אחריהן מצוות הרבה (שכמו שאני מבין את זה, היינו זיכוך הנפש בהתעלות במצוות שבאל"מ ובאל"ח).