נוטר הכרמים כתב:תרשו לי להביע את מחשבותיי שכבר הסכימו להם כמה ת"ח.
בעצם הרי יש כאן שני היבטים:
ההיבט הרוחני, "מה זאת עשה ד' לנו", החובה להתעורר ולהתחזק בעקבות האסונות,
שלא ללכת ח"ו בקרי ובאכזריות, כדברי הרמב"ם.
ההיבט הבטיחותי, חובת ההשתדלות והזהירות בחיי אדם דורשת לתקן כשלים ולערוך בדק בית דחוף,
שלא לתת ח"ו דמים בבתינו ובודאי לא במקומות המקודשים.
כולנו חשים ומרגישים שהתעסקות ממוקדת רק בהיבט אחד איננה מושלמת,
רצון ד' שיתעסקו בשני ההיבטים כאחד,
ומאידך, כל התעסקות באה על חשבון ההתעסקות השניה,
השיחה על ה'גזירת שמים' מחלישה ומשתיקה את הדרישה לזהירות מכאן ולהבא בדיני נפשות,
ואילו עוצמת הדיון על הסיבות והגורמים לאסון מקררת אם לא ממוטטת לגמרי את אוירת ההתעוררות.
ובכן, לכאורה החלוקה היתה צריכה להיות,
כלל הציבור החרד לדבר ד' היה אמור להתעסק רק בהיבט הרוחני,
בפרט האזרחים הקטנים שלא היו בעבר אחראים לאירועים ולמחדלים,
וגם לא יהיו בעתיד,
אף אחד לא מבקש את דעתם ואת התרשמותם, את ניתוחיהם ואת עדכוניהם.
בהיבט הבטיחותי, הם לא יכולים להועיל כמעט דבר.
ואילו העסקנים ואנשי הציבור, אלו שיש להם קצת או הרבה קשר לאירועים ולמחדלים,
הגופים הממונים והיצוגיים,
אלו היו אמורים לעסוק בעיקר בהיבט הבטיחותי, עליהם הם מופקדים ואחראים.
לשנות את התפיסה מקילת הדעת שקיימת בכל הציבורים בישראל, כל אחד בתחומו, ביחס לזהירות מונעת אסון,
לסלק מפגעי 'צינים פחים' מכל מחוזותינו, לחדד נהלים, להגביר מודעות.
אך נביט נא סביבנו, מה עושה היצר - השטן - מלאך המוות?
הופך את היוצרות!!
לעסקנים ולדוברים, ליחצנים ולגופים הממונים הוא מניח לעסוק ב'גזירת שמים',
ולא מחפשים אשמים, ואין זה הזמן וכו' (מתי הזמן? אחרי השלושים?),
ואילו את האדם מן השורה, שדבר ד' שלוח אליו מן השמים, ורעמי האסונות מפשטים לרגע את עקמימיות לבו,
הוא משדל ומפתה לדוש ולנבור באסון, לראות ולחוות, לברר ולמצות את החקירה.
הלואי ויזכור כל אחד את תפקידו ויתרכז בו, ולא ישמע עוד שבר בגבולינו.
דברים יפים ונאמנים. דברי טעם. יש''כ.אבל בכל זאת ארשום אילו הערות, מבלי לגרע בטעם הטוב שבדבריך:
א) חשוב להבהיר שהעיסוק בבטיחות ובהרחקה מסכנות הוא בכלל ''היבט רוחני'' לכל דבר, זו מצות ה'. יהודי יר''ש שנוסע בפראות ואירעה לו תאונה (אפי' אם לא בעקבות הנהיגה הפראית), צריך להתעורר ולהתחזק במצוות ובאיסורי "ונשמרתם" "ולא תשים דמים בביתך" "לא תעמוד על דם רעך" רציחה בשגגה וכיו''ב. זו ההתעוררות הרוחנית הראויה לו. ואם תחת זאת הוא ילך לבדוק את המזוזות, ויקבל על עצמו ''סוכת חזו''א'' בלי מעמיד דמעמיד, ויחליף לאשתו את הפאה לשביס ויקים אפילו גמ''ח חדש לבקבוקי תינוקות, ואולי אפילו יקבע לעצמו סדר לימוד יומי של ''חפץ חיים'', אוי לו ואבוי לו.
ב) כבר הזכירו שדברי הרמב''ם קאי על אסונות רח''ל שאין לנו שליטה עליהם בדרך הטבע. והם לגמרי בבחינת ''מה זאת עשה ה' לנו'', ולא בבחינת "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו". נזקי טבע, מחלות, רדיפות הגויים וכיו''ב.
ג) כידוע, דברים זזים מלמטה.. כלומר- העסקנים והאחראיים בכל אירוע לא יזיזו מעצמם ולא ישנו הרגלים ונורמות, אלמלא שתהיה דרישה חזקה שבאה מהשטח, אלמלא שהציבור ידרוש זאת, שהעיתונות תדרוש זאת, שתהיה אווירה והבנה ציבורית, שלא עוד!
כלומר- זו כן אמירה שחשוב מאד שתיאמר ע''י הציבור באופן ברור. שהעסקנים והאחראיים לא יחשבו ש''השתכנענו'' מהאמירות רוויות האמונה שלהם שהכל גזירת שמים (הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים).
ד) מה שכן, ונראה לי שאולי גם לזאת היתה כוונתך, "כלל הציבור" עשוי לפטור את עצמו בהינף יד ולהסתפק רק בטרוניה על האחראיים, שהרי הוא לא היה קשור לאירוע הספציפי. וזה כמובן אסור, היות שכולנו גוף אחד חלוק איברים, וכולנו צריכים לחוש "בשלי הסער הזה", כלומר- לחוש שיש תביעה על כאו''א מאיתנו לתקן בעצמו.
אמנם לענ''ד גם בזה הנכון הוא שכאו''א מאיתנו ישתדל לקבל על עצמו להיזהר
בביתו שלו ובאירועים שלו בכל ענייני הרחקה מסכנה, שזה בדדמי לאסונות שהתרחשו רח''ל. והעניין של הרחקה מסכנות מצוי אצל כאו''א מאיתנו ויש אצלנו קצת תרבות שהשתרשה להתעצל או להתרשל בזה, אם מפני הטורח ואפס הפנאי או חוסר המחשבה (למשל- לרדת בעצמך לחצות עם הילדים את הכביש ולא לסמוך עליהם. לא לשלוח ילדים קטנים להסתובב בגינה למשך זמן ארוך ללא השגחה, לוודא שהנערים נוסעים באופניים רק באופן בטוח ולא במורדות וכדו', לא לתת לבחורים לצאת לטיולים מפוקפקים ללא השגחה, לא לתת לילדים לשבת על הסורגים. וכיו''ב רבות רבות). ואם מפני חסרון הממון (למשל- כשעושים תוספת בניה) או הדעתנות (אנחנו בטוחים שאנחנו מבינים טוב יותר מהגופים הממונים והמומחים, ושההוראות שלהם סתם דרקוניות [אולי לפעמים זה נכון. דא עקא, שהרבה פעמים זה לא נכון] ).
ההחלטה לקחת לתשומת לבנו,
בבית שלנו ובמשפחה שלנו, את עניין ההרחקה מסכנה מתוך מחשבה ובלי עיגולי פינות, היא קבלה רוחנית לעילא ולעילא. היא מצות ה'. היא התעוררות לדבר ה'.
ה) ובכל ההתחזקות הזאת, של הכלל ושל הפרט, יש בה גם מימד של קידוש ה' ותיקון של חילול ה'. שלא יאמרו החפשיים (והם אומרים זאת!) שהיהודים החרדים אינם נזהרים על חייהם ועל חיי ילדיהם כדבעי, משל אנו איזה שבט ילידים פרימיטיבי שלא יודע לאמוד סכנות או שלא אכפת לו די מחיי צפיעיו. שלא תהיה להם עילה אמיתית לתלות בוקי סריקי בדרכם של ההולכים בתורת ה'.
ו) התעוררויות והתחזקויות כלליות עם כנסים ודרשות וחיזוקים וכיו''ב, בדר''כ, לצערינו, אינם יוצרים שינוי. והם נשכחים כעבור זמן קצר. וזה עשוי להיות קצת כמו הרגעה זמנית של המצפון ותול''מ.
ז) לגבי הדיבורים של העסקנים והממונים והאחראיים, אין כ''כ פלא בזה שהם מדברים על ''גזירת שמים'' וכיו''ב. חלקם חוששים לעורם, וחלקם (אולי) באמת חשים איזו שהיא אשמה והם מרגישים צורך לנקות את מצפונם, חלקם גם אולי מרחמים על חבריהם שעלולים לתת את הדין, ומגלים כלפיהם ''לויאליות''. האמת היא שאינני מקנא בהם כלל וכלל, ליבי מלא רחמים עליהם, אני בטוח שאלו מביניהם שנוגעים לעניין, לא יודעים את נפשם מרוב צער והלם ממה שהתרחש, והם גם חרדים על המחיר האישי שהם עשויים לשלם אם חרב המשפט תתהפך עליהם. אינני דן אותם. הם בוודאי היו מאושרים לו היו יכולים לסובב את הגלגל אחורנית. כמובן שכל האמור הוא רק בהנחה שהאמירות שלהם הן רק מן השפה ולחוץ, אך במעשיהם הם ישתדלו וידאגו בכל הכלים שבידיהם שמכאן ולהבא היה לא תהיה.
נ''ב:
שו''ר שכבר הקדימני הרב לעולם יהא אדם, והנני כיהודא ועוד לקרא.
וזאת מבלי להמעיט ביופי ובאמת שיש גם בדבריו של ידידי הרב נוטר.