אִיךְ-מֶיְין כתב:מא:
במשנה: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח וכו'.
הנה איתא בילקוט שמעוני (בראשית רמז מד):
שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאל וכו', עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל וכו', א"ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך, א"ל רדו ותדורו עמהן, מיד קלקלו עם בנות האדם וכו',
שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים לארץ ראשו למטה ורגליו למעלה ועדיין הוא תלוי בתשובה עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים איל אחד לה' שיכפר על ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל והוא עזאזל שבתורה.
ולפי זה יש לומר שזו הסיבה שקשר לשון אדום דווקא, שדומה לבגד אדום המסית את הזכר, יעויין רש"י פרשת ויחי פרק מט פסוק יא על הפסוק ובדם ענבים סותו:
'וצבעונין הוא לשון סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה'...
ובתרגום שם: 'צבע זהורי'...
ולכן הופך לשון זהורית ללבן לתקן עניין זה דעזאל...
י. אברהם כתב:מא.
רש"י ד"ה אלא מאי (בסוה"ד). דהפרשה במעות כשעת לקיחת העופות. בשפ"א תמה למה יהי' בכלל ולקח והביא.
הנה בהגהות ר"א פיליפ (כת"י) נוסף ברש"י: כשעת לקיחת העופות וכשעת עשיית כהן. נמצא דר"ל דמהני כמו דלקיחה ועשיה מהני, ולא בא ר"ח לאפוקי אלא אם קרא שם בעלמא בלי הפרשת מעות.
.השוחט כתב:מ:
מהו שיחזור לימין. צריך ביאור דעד כאן לא פליגי אלא דאיכא מ"ד הגרלה לא מעכבא, והיינו דא"צ להגריל אלא יכול לקובען בקריאת שם, אבל לכו"ע הגורל יכול לקבוע, וא"כ מאי ס"ד דהאי דר"ע שייכא לפלוגתייהו, הא כיון דכבר העלה וקבע הגורל, השתא לא יועיל קריאת שם לשנותו אפילו למ"ד הגרלה לא מעכבא. וצ"ע.
י. אברהם כתב:מא.
רש"י ד"ה אלא מאי (בסוה"ד). דהפרשה במעות כשעת לקיחת העופות. בשפ"א תמה למה יהי' בכלל ולקח והביא.
הנה בהגהות ר"א פיליפ (כת"י) נוסף ברש"י: כשעת לקיחת העופות וכשעת עשיית כהן. נמצא דר"ל דמהני כמו דלקיחה ועשיה מהני, ולא בא ר"ח לאפוקי אלא אם קרא שם בעלמא בלי הפרשת מעות.
באמונתו כתב:HaimL כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:מ:
בגמרא דתניא: יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי - עד שעת מתן דמו של חבירו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עד שעת וידוי דברים. במאי קא מיפלגי? כדתניא: לכפר - בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקדש, מה להלן בכפרת דמים - אף כאן בכפרת דמים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לכפר עליו - בכפרת דברים הכתוב מדבר.
הנה יש ג' פסוקים שמשמען שהשעיר צריך להיות חי.
(ויקרא טז י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: (פשט הפסוק איירי שהשעיר לעזאזל יהיה חי כדי לכפר בו, כמש"כ רבנו אליקים והריטב"א, ור' יהודה יסביר: דא"כ לכפר בו מיבעיא מאי עליו – מלבי"ם).
(כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי:
כאן משמע שעד כפרת דמים צריך השעיר להיות חי (יעויין פסוקים קודמים) ור"ש יסביר: דאה"נ צריך להיות חי עד כפרת דמים ואף יותר מכך עד הוידוי...
(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:
מכאן לכאורה ראיה שאפילו לאחר כפרת דמים בשעת סמיכה, עדיין צריך להיות חי.
מה שקשה לי בזה:
א. מדוע הגמרא מביאה בכלל מפסוק י' שאינו ראיה כ"כ כמש"כ הראשונים, ולא מביאה רק את פסוק כ' שבו כתוב מפורש שעד כפרת דמים השעיר צריך להיות חי.
ב. מדוע הגמרא לא מתייחסת כלל לפסוק כ"א שבו כתוב שעד סמיכה (שזה אחר הכפרת דמים ולפני הוידוי) צריך להיות חי, ומכאן קושיא גם לר' יהודה דס"ל שרק עד כפרת דמים צריך להיות חי, וגם ק"ק לר"ש דס"ל דעד וידוי זקוק להיות חי וכאן כתוב רק עד סמיכה.
אודה למי שיעזור לי להבין.
באמונתו כתב:נראה לענ"ד, כי הדגש בדרש, בלשון הקרא: יעמד - חי, "יעמד" ציווי הוא! שהזקיקו הכתוב בכך, כבשאלה הצמודה: עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי, אשר בכן נחלקו בקרא זה דווקא. אך בפסוקים אח"כ, בהם מופיע לשון "השעיר החי", שהוא תיאור בעלמא, אולי אינו מעכב.
כך רש"י: יעמד חי - על כרחך, ללמדנו שאם מת אתה צריך להביא אחר, דאי לא - למאי אתא, אם תאמר שלא ישלחנו עד לאחר מתן דמים - ליכתוב יעמד לפני ה' לכפר עליו, חי למה לי, אלא, שאם מת - צריך להביא אחר.
ר"ל, מצווה היא ודאי, השאלה היא אך: למאי אתא...
קושיית כבודו: וגם ק"ק לר"ש דס"ל דעד וידוי זקוק להיות חי, וכאן כתוב רק עד סמיכה.
לכאורה: וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י ידו יָדָ֗יו עַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒ - וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו... עליו = על השעיר החי הנ"ל בקרא!
שמואל דוד כתב:יומא מא:
א"ר יוסף נחזי אנן, של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור. לכאורה, מה צריך ראיה ממה דבעי חלוקה, תיפו"ל מעצם הקשירה שצריך לקושרו, [גם בלי חלוקה], ע"כ דבעי שיעור.
אִיךְ-מֶיְין כתב:רש"י כתב: וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקודש - הוא מתן דמים, והקריב את השעיר החי - עד כאן צריך להיות חי. משמע שלימוד מפסוק זה הוא לימוד גמור: השעיר החי - עד כאן זקוק להיות חי.
ויתרה מזאת בתו"כ (אחרי מות פרשה ד סוף פרק ד) גם למד מפסוק זה (האמת שלעיל מינה הביא גם את הלימוד מפסוק י') וז"ל: והקריב את השעיר החי, עד כאן הוא זקוק לו להיות חי.
מיללער כתב:מא:
אמר רב פפא כגון שלקח פרידה אחת וכו' אי חטאת זבן אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והאי חטאת למיתה אזלא.
בתוס' חיצוניות (הובא בשיטמ"ק עה"ג מנחות ד' ע"ה אות כ"ח) הביאו ראיה מכאן שהדין של חטאות המתות נאמרה גם בחטאת העוף, ובמקו"א הארכנו בזה:
viewtopic.php?p=634148#p634148
אולם עדיין צ"ע בהסוגיא כאן דאזלא אליבא דר' חגא א"ר יאשיה דמצורע עשיר שהביא קרבן עני יצא, א"כ בדיעבד אם הקריב את חטאת העוף ובדמים הנותרים הביא עולף העוף יצא, וא"כ אף אם עדיין לא הקריב החטאת אם יביא קרבן עשיר הרי בע"כ תמות העוף, ולמה לא נחשב זה בדיעבד כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול ויקריב את החטאת העוף שהפריש?
ותו, אף אי נימא דגם בחטאת העוף נאמרה הלל"מ מדיני חטאות המתות, לאיזה מחמש חטאות נדמה את החטאת העוף דכאן, האם נאמר דהוו כחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה, הרי דיני אבודה נתבארו במס' תמורה כב: ואמר אביי נקיטינן אבודה ולא גנובה אבודה ולא גזולה וכו' הרי דנאמרו בה כללים ולא מדמינן מילתא למילתא, והכא הרי החטאת קיימת וראוי להקרבה לכה"פ בדיעבד, ואפי' בחטאת בהמה באופן כזה לא נאמרה בה דיני חטאות המתות אלא תרעה.
באמונתו כתב:שמואל דוד כתב:יומא מא:
א"ר יוסף נחזי אנן, של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור. לכאורה, מה צריך ראיה ממה דבעי חלוקה, תיפו"ל מעצם הקשירה שצריך לקושרו, [גם בלי חלוקה], ע"כ דבעי שיעור.
אי מצד הקשירה, הרי אף בפרה נמצאת כריכה וקשירה, וכפי שהקשו: ודפרה לא בעי חלוקה? איתיביה אביי: כיצד הוא עושה, כורכן בשירי לשון! - אימא: בזנב לשון. רבינו אליקים: כורכן, באגודה אחת. בשירי לשון, כלומ', כל מה שמשייר מן הלשון שנקשר עם הארז ואזוב לצורך כך... כן נלע"ד, ועיין גבורת ארי.
באמונתו כתב:אִיךְ-מֶיְין כתב:רש"י כתב: וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקודש - הוא מתן דמים, והקריב את השעיר החי - עד כאן צריך להיות חי. משמע שלימוד מפסוק זה הוא לימוד גמור: השעיר החי - עד כאן זקוק להיות חי.
ויתרה מזאת בתו"כ (אחרי מות פרשה ד סוף פרק ד) גם למד מפסוק זה (האמת שלעיל מינה הביא גם את הלימוד מפסוק י') וז"ל: והקריב את השעיר החי, עד כאן הוא זקוק לו להיות חי.
מאידך, לכאורה, הלא בסוגיין גופה, הלא אמרו: במאי קא מיפלגי? כדתניא: לכפר - בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקדש, מה להלן בכפרת דמים - אף כאן בכפרת דמים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לכפר עליו - בכפרה שבגופו הכתוב מדבר. וכן הוא בכל עדי הנוסח.
אפשר אפוא שע"כ צ"ל חי, אינו מדרש של לימוד וילפותא, אך פירוש של המקרא לפי ר"י.
אִיךְ-מֶיְין כתב:באמונתו כתב:אִיךְ-מֶיְין כתב:רש"י כתב: וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקודש - הוא מתן דמים, והקריב את השעיר החי - עד כאן צריך להיות חי. משמע שלימוד מפסוק זה הוא לימוד גמור: השעיר החי - עד כאן זקוק להיות חי.
ויתרה מזאת בתו"כ (אחרי מות פרשה ד סוף פרק ד) גם למד מפסוק זה (האמת שלעיל מינה הביא גם את הלימוד מפסוק י') וז"ל: והקריב את השעיר החי, עד כאן הוא זקוק לו להיות חי.
מאידך, לכאורה, הלא בסוגיין גופה, הלא אמרו: במאי קא מיפלגי? כדתניא: לכפר - בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקדש, מה להלן בכפרת דמים - אף כאן בכפרת דמים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: לכפר עליו - בכפרה שבגופו הכתוב מדבר. וכן הוא בכל עדי הנוסח.
אפשר אפוא שע"כ צ"ל חי, אינו מדרש של לימוד וילפותא, אך פירוש של המקרא לפי ר"י.
הנה יש ב' אפשרויות לפרש את ההיקש מה להלן בכפרת דמים - אף כאן בכפרת דמים. א. דהוא 'יבש' דכמו פסוק כ' איירי בכפרת דמים (כדמוכח בפסוקים קודם) כך בפסוק י' (וכך נראה שהבין כת"ר). ב. דכמו בפסוק כ' השעיר צריך להיות חי עד כפרת דמים כך בפס' י' (דלא כפשוטו של פס' י' דהשעיר צריך להיות חי כדי 'לגלגל אותו לעזאזל'...), ומרש"י מוכח כהאופן הב'.
ואם כנים הדברים, יוצא איפה שיש כאן ב' לימודים, הלימוד הבסיסי מפסוק כ', ופסוק י' שהוא 'בעייתי', נלמד בהיקש מפסוק כ' שפירושו הוא: שצריך להיות חי עד מתן דמים - ומדוע צריך ב' לימודים? ע"כ כדי שיהיה 'שנה לעכב'...
גלאגוזים כתב:לז.א.
יכול יתן שנים על זה ושנים על זה ת"ל גורל אחד. מבואר דלולא שהיה כתוב גורל, היינו מפרשים
שצריך ליתן גורלות על כל אחד משני השעירים. וצ"ב מאי שנא ממה שנאמר 'מתנות לאביונים',
ושם הביאור שתי מתנות לשני עניים, ולא אמרינן דצריך ליתן לכל אחד שתי מתנות.
הסגנון הולם את שיטת רבי שמעון, ששני הוידויים הם על כל שבט הכהונה, הוידוי הראשון הוא על טומאה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, והוידוי השני הוא על טומאה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף.באמונתו כתב:מג, ב
מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושך, ומאי שנא בוידוי שני דאמר ובני אהרן עם קדושך? תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת, מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבא חייב ויכפר על החייב.
ביקורת תהיה כתב:הסגנון הולם את שיטת רבי שמעון, ששני הוידויים הם על כל שבט הכהונה, הוידוי הראשון הוא על טומאה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, והוידוי השני הוא על טומאה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף.באמונתו כתב:מג, ב
מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושך, ומאי שנא בוידוי שני דאמר ובני אהרן עם קדושך? תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת, מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבא חייב ויכפר על החייב.
ומקשה המקשן: מפני מה בוידוי הראשון הוא כולל את כל הכהנים בכלל ביתו, ובוידוי השני הוא מפרט ביתו לחוד ובני אהרן לחוד?
ומשיב המשיב: כך יפה לומר. לפני שאין ראוי להתוודות על אחרים עד שיֵראה הוא עצמו כזכאי.
(ראה תוספות בסיומא דשבועות שתים קמא)
דסוגיין כרבי ירמיה, דאמר בפרק שני שעירי דתנא דלא כרבי יהודה. ופשוט.באמונתו כתב:פתח עינים: לר"י הקושיא שיש להקשות הוא דאמאי אצטריך ב' ודוים, וכדפריך ספ"ק דשבועות, וה"נ הש"ס לעיל הו"ל להקשות כי האי גונא, אמאי אצטריכו שני ודוים לדעת ר"י דקי"ל כותיה. ויש לישב.
באמונתו כתב:מיללער כתב:מא:
אמר רב פפא כגון שלקח פרידה אחת וכו' אי חטאת זבן אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והאי חטאת למיתה אזלא.
בתוס' חיצוניות (הובא בשיטמ"ק עה"ג מנחות ד' ע"ה אות כ"ח) הביאו ראיה מכאן שהדין של חטאות המתות נאמרה גם בחטאת העוף, ובמקו"א הארכנו בזה:
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=634148#p634148
אולם עדיין צ"ע בהסוגיא כאן דאזלא אליבא דר' חגא א"ר יאשיה דמצורע עשיר שהביא קרבן עני יצא, א"כ בדיעבד אם הקריב את חטאת העוף ובדמים הנותרים הביא עולף העוף יצא, וא"כ אף אם עדיין לא הקריב החטאת אם יביא קרבן עשיר הרי בע"כ תמות העוף, ולמה לא נחשב זה בדיעבד כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול ויקריב את החטאת העוף שהפריש?
אם יקריב חטאת העוף שהפריש, יבטל ממילא עיקר מצוותו בקרבן עשיר, שזה ודאי אסור, כי כן היא ללא ספק חובתו העיקרית כעת, להביא קרבנו העשיר, כן נלע"ד.ותו, אף אי נימא דגם בחטאת העוף נאמרה הלל"מ מדיני חטאות המתות, לאיזה מחמש חטאות נדמה את החטאת העוף דכאן, האם נאמר דהוו כחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה, הרי דיני אבודה נתבארו במס' תמורה כב: ואמר אביי נקיטינן אבודה ולא גנובה אבודה ולא גזולה וכו' הרי דנאמרו בה כללים ולא מדמינן מילתא למילתא, והכא הרי החטאת קיימת וראוי להקרבה לכה"פ בדיעבד, ואפי' בחטאת בהמה באופן כזה לא נאמרה בה דיני חטאות המתות אלא תרעה.
נוכל לענ"ד (וכן נזכר במפרשים) לדמותה למתו בעליה, היות ואכן לא חל שינוי כ"ש בקרבן גופו, רק בבעליו העני שהעשיר, אשר מבחינת קרבנו העני, הרי כאילו הוא אדם אחר, שאין הקרבן עני ההוא שייך כלפיו יותר, שעני ההוא איננו, ועיין נזיר כ"ד א'.
ביקורת תהיה כתב:דסוגיין כרבי ירמיה, דאמר בפרק שני שעירי דתנא דלא כרבי יהודה. ופשוט.באמונתו כתב:פתח עינים: לר"י הקושיא שיש להקשות הוא דאמאי אצטריך ב' ודוים, וכדפריך ספ"ק דשבועות, וה"נ הש"ס לעיל הו"ל להקשות כי האי גונא, אמאי אצטריכו שני ודוים לדעת ר"י דקי"ל כותיה. ויש לישב.
מיללער כתב:באמונתו כתב:מיללער כתב:מא:
אמר רב פפא כגון שלקח פרידה אחת וכו' אי חטאת זבן אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והאי חטאת למיתה אזלא.
בתוס' חיצוניות (הובא בשיטמ"ק עה"ג מנחות ד' ע"ה אות כ"ח) הביאו ראיה מכאן שהדין של חטאות המתות נאמרה גם בחטאת העוף, ובמקו"א הארכנו בזה:
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=634148#p634148
אולם עדיין צ"ע בהסוגיא כאן דאזלא אליבא דר' חגא א"ר יאשיה דמצורע עשיר שהביא קרבן עני יצא, א"כ בדיעבד אם הקריב את חטאת העוף ובדמים הנותרים הביא עולף העוף יצא, וא"כ אף אם עדיין לא הקריב החטאת אם יביא קרבן עשיר הרי בע"כ תמות העוף, ולמה לא נחשב זה בדיעבד כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול ויקריב את החטאת העוף שהפריש?
אם יקריב חטאת העוף שהפריש, יבטל ממילא עיקר מצוותו בקרבן עשיר, שזה ודאי אסור, כי כן היא ללא ספק חובתו העיקרית כעת, להביא קרבנו העשיר, כן נלע"ד.ותו, אף אי נימא דגם בחטאת העוף נאמרה הלל"מ מדיני חטאות המתות, לאיזה מחמש חטאות נדמה את החטאת העוף דכאן, האם נאמר דהוו כחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה, הרי דיני אבודה נתבארו במס' תמורה כב: ואמר אביי נקיטינן אבודה ולא גנובה אבודה ולא גזולה וכו' הרי דנאמרו בה כללים ולא מדמינן מילתא למילתא, והכא הרי החטאת קיימת וראוי להקרבה לכה"פ בדיעבד, ואפי' בחטאת בהמה באופן כזה לא נאמרה בה דיני חטאות המתות אלא תרעה.
נוכל לענ"ד (וכן נזכר במפרשים) לדמותה למתו בעליה, היות ואכן לא חל שינוי כ"ש בקרבן גופו, רק בבעליו העני שהעשיר, אשר מבחינת קרבנו העני, הרי כאילו הוא אדם אחר, שאין הקרבן עני ההוא שייך כלפיו יותר, שעני ההוא איננו, ועיין נזיר כ"ד א'.
עיקר הקושיא הוא כיון שבדיעבד אם הקריב את העוף יצא ידי חובתו הרי החטאת ראוי להקרבה, ולמה אם כן יחשב כחטאת שמתו בעליה שהקרבן נדחה מהקרבה.
ואת ראשית דברי מעלתו לא הבנתי לאשורו, הרי על זה אנו דנים, אם יצא הקרבן לבית הפסול, למה אין זה מיקרי כדיעבד ויקריב את קרבן העני להציל את הבאת קדשים לבית השריפה.
באמונתו כתב:מיללער כתב:עיקר הקושיא הוא כיון שבדיעבד אם הקריב את העוף יצא ידי חובתו הרי החטאת ראוי להקרבה, ולמה אם כן יחשב כחטאת שמתו בעליה שהקרבן נדחה מהקרבה.
ואת ראשית דברי מעלתו לא הבנתי לאשורו, הרי על זה אנו דנים, אם יצא הקרבן לבית הפסול, למה אין זה מיקרי כדיעבד ויקריב את קרבן העני להציל את הבאת קדשים לבית השריפה.
על אחרון ראשון: דיעבד, היינו "דיעבד" כמשמעו, ר"ל שכבר הקריב! פלא בעיניי המחשבה, "שלא להביא קדשים לבית הפסול", שאינו אלא עניין צדדי, ידחה לעיקר דין חובת מצוותו בקרבן עשיר?!
בראשון, תיובתא לא קא חזינא. למעשה, הלא עפ"י הדין אסור שיקריב קרבן עני לכתחילה, ונמצא שמבחינת "מצוותו" וחובתו הגמורה, הקרבן נדחה לחלוטין! רק אם יעבור ויקריב באיסור קרבן עני - יצא. מניין לך כי הקובע בזה הוא ביטול כל צד הקרבה דווקא?!
באמונתו כתב:לד, א
תנו רבנן: ונסכו רביעת ההין. ילמד של שחרית משל ערבית. בשלמא לרבנן - האי בתמיד של בין הערבים כתיב, אלא רבי מאי טעמא? - אמר רבה בר עולא: אמר קרא לכבש האחד, איזהו כבש שנאמר בו אחד - הוי אומר זה תמיד של שחר. ורבנן: מאי אחד - מיוחד שבעדרו. - ורבי: מומבחר נדריך נפקא. ורבנן: חד בחובה וחד בנדבה, וצריכי.
רש"י: וצריכי - יש צד נוטה שהנדבה צריך לייפותה, כדי שתתרצה לדורון והקבלת פנים, ויש צד נוטה לומר שהחובה המוטלת, צריך לפרוע חובו משלם.
חדושי הריטב"א: חד בחובה וחד בנדבה וצריכי. פי', דאי כתב רחמנא בחובה בלחוד, הוה אמינא דוקא בחובה יש לו לפרוע מן המובחר, אבל נדבה אין לנו בו אלא נדבתו, דאינו אלא דורון בעלמא, ואי כתב רחמנא נדבה, הוה אמינא דרך השולח דורון להביא מן המובחר, אבל כשאינו מביא אלא לחובתו, אין עליו חובתו אלא במה שאפשר לו...
רבינו אליקים: וצריכי, דאי כת' בחובה, הוה אמינא מש' דלכפרה, אבל נדבה דלא מיחייב, אימא כל דהא [= דהו] לַיתי, ואי כת' בנדבה, הוה אמינא דבעי מבחר, מש' דמלבו התנדב אותו, אבל חובה דבעל כורחו לא...
בכ"י מינכן הנודע, נמצאה הוספה: וצריכ' [דאי תנא חובה, משו' דאיתה בעל כורחיה, ואי תנא נדבה, משום דלית לה קצבה].
הרי כאן, היות שחובה היא בעל כורחו, סיבה וסברה היא להיפך, להחמיר בה.
הרב בעל דקדוקי סופרים מאריך בכוונת: ואי תנא נדבה, משום דלית לה קצבה, ולענ"ד הכוונה היא שחובה אית לה קצבה, ואינו יכול להביא יותר בהמות, אבל נדבה ל"ל קצבה, והלא "אלף עולות יעלה שלמה", ומין חומר ב"שם נדבה" היא מאשר בחובה.
אליהו חיים כתב:אִיךְ-מֶיְין כתב:מ.
בגמרא - פר מעכב את השעיר.
וכתב רש"י ד"ה פר מעכב את השעיר - כשהקדים שעיר לפר, "הפר שהוא ראוי ליקדם לה מעכבא ופוסלה ואינה עולה לו וצריך לחזור ולעשותה לאחר הפר".
וידועים הדברים דלשיטת רש"י אזלינן בתר 'הנעקף' ועד כמה שהנעקף הוי פנימי (פר במקרה הזה) נאמר עליו 'חוקה' לר' יהודה ומעכב.
ובשיטת הרמב"ם הסביר הגר"ח הלוי על הרמב"ם דאזלינן בתר 'העוקף', ועוד כתב שם דלשיטת הרמב"ם מתנות הפרוכת נמי חשיב 'פנים' (אע"פ שהכה"ג עומד מחוץ לקה"ק) ומעכב לר' יהודה, (ואילו מתנות המזבח חשיב 'חוץ'), והלח"מ באמת הגיה ברמב"ם ולא ס"ל דפרוכת הוי פנים.
ושמעתי מחכם אחד דראיה נפלאה לדברי הגר"ח יש להביא מלשון מהר"י קורקוס (פ"ג הלכה ו' ממעיוה"כ), וז"ל: "סימן להזיות שבפנים ל"ב נתיבות חכמה, כי הלב בתוך הגוף וחכמה צפונה בלב, ואלו ההזיות במקום הצפון ולב חכם לימינו. י"א בחוץ, סימן להם "ימלט אי נקי" (איוב ספכ"ב) כי בהם הם נקיים ומתכפרים מעונתיהם ונמלטים מהעונש ובבור הידים דכתיב 'ונמלט בבור כפיך' והיינו תשובה, סימן לכולם גם את הטוב נקבל" (שם ב' י').
חזינן מדבריו דלמד ברמב"ם כהגר"ח דהיכל דינו חלוק, דפרוכת כפנים, ומזבח כחוץ. ולכן ט"ז הזאות שבקודש הקדשים וט"ז הזאות שעל הפרוכת דהיינו ל"ב הוי פנים, וי"א דעל המזבח הוי חוץ, דאי דיינינן לכל ההיכל כחוץ הוו רק ט"ז בפנים. ומוכח כהגר"ח דפרוכת כפנים ומזבח כחוץ.
איך מיין שרייבט זייער זיס! - מתוק מאוד
אִיךְ-מֶיְין כתב:היום ראיתי בשיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון (עמוד ע"ח) - דבר מעניין, שהביא משם אביו הגר"מ ששמע מהגר"ח (ולא כתב זאת בחידושי הגר"ח...) שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שמתנות המזבח דינן כעבודות חוץ, ממקרא מלא! וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: הרי שלגבי עבודת היום כינה הפסוק את המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה! והיינו שזו בפנים וזו בחוץ...
אליהו חיים כתב:אִיךְ-מֶיְין כתב:היום ראיתי בשיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון (עמוד ע"ח) - דבר מעניין, שהביא משם אביו הגר"מ ששמע מהגר"ח (ולא כתב זאת בחידושי הגר"ח...) שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שמתנות המזבח דינן כעבודות חוץ, ממקרא מלא! וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: הרי שלגבי עבודת היום כינה הפסוק את המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה! והיינו שזו בפנים וזו בחוץ...
כנראה צריך לתקן הלשון בדבריך וצ"ל שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שהזאות על הפרוכת דינן כעבודת פנים ממקרא מלא וכו' ויצא אל המזבח וכו' כינה הפסוק המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה!
המתנות על המזבח הפנימי לכו"ע עבודת חוץ נחשב, מחלוקת רש"י והרמב"ם לפי הגר"ח בהזאות על הפרוכת - וכנראה דע"ז נאמר הנ"ל.
אליהו חיים כתב:אִיךְ-מֶיְין כתב:היום ראיתי בשיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון (עמוד ע"ח) - דבר מעניין, שהביא משם אביו הגר"מ ששמע מהגר"ח (ולא כתב זאת בחידושי הגר"ח...) שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שמתנות המזבח דינן כעבודות חוץ, ממקרא מלא! וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: הרי שלגבי עבודת היום כינה הפסוק את המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה! והיינו שזו בפנים וזו בחוץ...
כנראה צריך לתקן הלשון בדבריך וצ"ל שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שהזאות על הפרוכת דינן כעבודת פנים ממקרא מלא וכו' ויצא אל המזבח וכו' כינה הפסוק המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה!
המתנות על המזבח הפנימי לכו"ע עבודת חוץ נחשב, מחלוקת רש"י והרמב"ם לפי הגר"ח בהזאות על הפרוכת - וכנראה דע"ז נאמר הנ"ל.
באמונתו כתב:אליהו חיים כתב:אִיךְ-מֶיְין כתב:היום ראיתי בשיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון (עמוד ע"ח) - דבר מעניין, שהביא משם אביו הגר"מ ששמע מהגר"ח (ולא כתב זאת בחידושי הגר"ח...) שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שמתנות המזבח דינן כעבודות חוץ, ממקרא מלא! וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: הרי שלגבי עבודת היום כינה הפסוק את המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה! והיינו שזו בפנים וזו בחוץ...
כנראה צריך לתקן הלשון בדבריך וצ"ל שיש למצוא סימוכין מלשון הפסוק שהזאות על הפרוכת דינן כעבודת פנים ממקרא מלא וכו' ויצא אל המזבח וכו' כינה הפסוק המעבר מהפרוכת למזבח כיציאה!
המתנות על המזבח הפנימי לכו"ע עבודת חוץ נחשב, מחלוקת רש"י והרמב"ם לפי הגר"ח בהזאות על הפרוכת - וכנראה דע"ז נאמר הנ"ל.
לכאורה, הראיה היא מפשוטו של מקרא בלבד, כי הלא לקמן דרשו מקרא זה, נח, ב: גמרא. תנו רבנן: ויצא אל המזבח, מה תלמוד לומר? אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר הבא על כל המצות, שכהן עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה, יכול אף זה כן - תלמוד לומר ויצא אל המזבח. היכן היה - לפנים מן המזבח...
התחיל מחטא ויורד וכו'. תנו רבנן: התחיל מחטא ויורד, מהיכן היה מתחיל - מקרן מזרחית דרומית, דרומית מערבית, מערבית צפונית, צפונית מזרחית, דברי רבי עקיבא. רבי יוסי הגלילי אומר: מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית. מקום שרבי יוסי הגלילי מתחיל שם רבי עקיבא פוסק. מקום שרבי עקיבא מתחיל שם רבי יוסי הגלילי פוסק. דכולי עלמא מיהא, בההוא קרן דפגע ברישא לא עביד, מאי טעמא? אמר שמואל: דאמר קרא ויצא אל המזבח - עד דנפיק מכוליה מזבח...
רש"י: והכי פירושה דתרווייהו: ויצא אל המזבח מה תלמוד לומר, היה לו לכתוב וכפר על המזבח אשר לפני ה', מה תלמוד לומר ויצא...
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 69 אורחים