לשמוח בשמחת הזולת יותר קשה מלהשתתף בצער הזולת

[תורה ויראה]

תודה למשיבים

[יוסף חיים אוהב ציון]

דומני ביסוש"ה.

[תורה ויראה]

דומני ביסוש"ה.

דומני שאתה טועה כי לא מוצא שם

[כדכד]

הרב וולבה בחלק השני של עלי שור כותב להיפך

[נוטר הכרמים]

לכאורה תלוי איזה זולת.
זולת שמאתגר אותך שלא תתפתה לקנא בו חלילה,
בודאי שאצלו "לשמוח בשמחת הזולת יותר קשה מלהשתתף בצער הזולת".

בעלמא, יש בזה בחינות והיבטים שונים.

מענין זה ברצוני לצטט קטעים אחדים מהספד מורי הגרש"א על הרבנית ע"ה,

"שמים בוכים" היי... השמים בוכים !!, בהסתלקותו ובהעדרו של אדם "שמיימי" מהעולם הזה - בשמים ישנם הרבה מלאכים ושרפים, "ישים תהלה" כתוב, "הן בתרשישיו ובאראליו ישים תהלה", הרבש"ע שם "תהלה" גם במלאכים ושרפים, אולם על אשה צדקנית כזו בזה העולם.. באיזה בחינה של מלאכים ושרפים, הרבש"ע אינו שם "תהילה".. היי... "שמים בוכים", ובפרט שישנה אשה - דומני שלא מצוי שתהא אשה כ"כ כולה "שמים", "שמים" - יראת שמים, "ראשה מגיעה השמיימה" בכל תנועה, בכל דיבור, בכל הילוך, בכל מעשיה, להיכן שפנתה וזזה היה "כבוד שמים"...
בעולם הזה בודאי שצריכים לבכות, לא רק על כך שנהנו ממנה "עצה ותושיה", ה-"מאור פנים ישמח לב", השתתפות בצערו של כל יהודי.. לא לתאר זאת.. לא לתאר.. דברים שראו עיני הינם לא לתיאור.. אינני יודע אם יוכלו להאמין לי, אבל ראיתי, ועל כן חייב אני לומר לכם.. ה-"השתתפות בשמחה" בהיותה שרויה במצבים קשים ועגומים עד מאד של צער, "שמחה" בשמחתו של יהודי, של מקורב, אני ראיתי שהיא שמחה עוד יותר מבעל השמחה .. יותר מבעל השמחה בעצמו.. אני חוזר ואומר שלא מוכרחים להאמין לי, אולם חייב אני לספר זאת, זכורני ששחה לי פעם, שבלהשתתף בשמחתו של הזולת עומדת היא בדרגה גבוהה יותר ממני, זאת היא אמרה לי, היא היתה בכל, בדרגה גבוהה ממני, אבל זאת היא אמרה לי.. וזה לאחרי ענותנותה היתירה.


לשכוח את העצמיות.. נזכרתי: אי אפשר להאריך לספר דוגמאות, אבל זה מ-"חיים", מתקופה מתקופה... זוכר אני מעשה שהיה לפני שנים רבות, היה זה ביום קשה עד מאד, בו התייסרה רבות ביסוריה הגופניים והרוחניים, ואינני יודע אם היה לה יום קשה, לילה קשה.. ובאותה לילה היתה שמחת אירוסין - תנאים של אחד התלמידים, ואמרתי לה: מה שייך ללכת בשעה קשה זו, ואז ענתה לי בפשטות, ולא מתוך מדת חסידות, לא כדי להתגבר ולשבור עצמה, ..לא צריכים לערב דברים, מה כל זה שייך לבחור, מה שייכות יש ליסורינו לפלוני, היא הבינה שזה "עירוב פרשיות", הלא הבחור מחכה בכליון עינים שתבא, הלא תשבית לו את השמחה, מה זה שייך ליסורינו, אמרה לי, היה נראה לה הדבר כה פשוט, אחד ועוד אחד הם שנים ולא חמש - ואיך עושה אני חשבון כה מוטעה, וכך היו אלו חיים יומיומיים, בדברים גדולים ובדברים קטנים.

[כדכד]

הרב וולבה כותב שלאדם יתר קל להזדהות עם רגשות שהוא מקווהשיהיו ם לו
ןלכן בשמחת הזולת הוא מקווה שגם לו תהיה שמחה לכן הוא משתתף
אבל להיפך לא
זן גם הסיבה שבחורים יותר שמחים בחתונות של חבריהם מאשר נשואים (גם את ה הוא כותב שם).

[מחשב מסלול]

הרב וולבה כותב שלאדם יתר קל להזדהות עם רגשות שהוא מקווהשיהיו ם לו
ןלכן בשמחת הזולת הוא מקווה שגם לו תהיה שמחה לכן הוא משתתף
אבל להיפך לא
זן גם הסיבה שבחורים יותר שמחים בחתונות של חבריהם מאשר נשואים (גם את ה הוא כותב שם).

איך זה מסתדר עם מה שאמרו ז"ל (בבא בתרא עה, א):

מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו.

וביאור המסילת ישרים (פרק ד')

כי אין זה מטעם הקנאה אשר תפול רק בחסירי הדעת כמו שאכתוב עוד בסיעתא דשמיא, אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלימות מדריגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חבירו. והנה על פי ההתבוננות הזה ודאי שלא ימנע השלם בדעתו להיות זהיר במעשיו.

[כדכד]

מה זה קשור?
שם מדובר בעולם האמת והאדם כבר אינו מצפה להגיע למה שחבירו הגיע
אנחנו עוסקים בעולם הזה שבו אדם עדיין מקווה להגיע ויכול להגיע הלאה..

[דרומי]

ווארט נחמד ראיתי במאמרו של ישראל אהרן קלצקין בשם אחיו ז"ל



וכך היה שואל: איך יתכן שחודש אב, ישמש אב ודוגמא לחודש 'אדר'? לכאורה זה ההיפך: 'כשם שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, כך משנכנס אב ממעטין בשמחה'?

וכך ענה כדרכו: כאשר מישהו הולך עם האף למטה, מיד ישאלו אותו מה קרה לך? למה נפלו פניך? כשקורה טרגדיה, כולם משתתפים בצער ועם ישראל מתאחדים וכו' וכולם באמת ממשתפים בצרת הזולת.

לעומת זאת, כאשר מישהו רוכש דירת פאר, או רכב נוח ומפואר, עשה שידוך מצלצל וכו', לא שואלים אותו למה אתה שמח? אלא הקנאה אוכלת בכל פה, וגם אם כלפי חוץ זורקים מילה טובה, בפנים יש מדקרות חרב, ואף היה מצטט את דברי מורנו המגיד הגר"מ דרוק זצ"ל שהיה אומר: כשמישהו קונה רכב חדש מיד שומעים את הסובבים מתלחשים: 'א' דרייער' במקרה הטוב, או 'א שווינדלער' (תחמן/רמאי) במקרה הפחות טוב.

היה ר' אברהם ז"ל מסיים: 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה', כולם באותה סירה ומשתתפים בצער הזולת והשכינה שעימנו בצרה, 'כך משנכנס אדר מרבין בשמחה' מוטל עלינו לפרגן ולחיות את שמחת החבר בכל הלב בלי שום סרך קנאה. ואני מוסיף: 'נאים הדברים למי שאמרם'.