המקור בתורה למלאכת הוצאה - על פרשת השבוע

[חוצפא יסגא]

בשולי גליונו השבוע מתייחס הרב יחיאל גולדהבר לשאלת מקור מלאכת הוצאה, ומקשה קושיא נפלאה על הר"י ענגיל:

אחד מענקי הרוח ששתל הקב"ה בדורות האחרונים הוא רבי יוסף ענגיל מקראקא, שמלבד שכל מכמני התורה היו גלויים לו והיה סיני ועוקר הרים, עמקן ומפלפל, וידוע בפלפוליו המתוקים והברקותיו השנונות, וממצה בסקירה אחת סוגיות שלמות, בנוסף לכל אלה הוא מהיחידים ששילב יסודות של קבלה וחסידות בפלפוליו ומערכותיו, ואז מתגלית נשמת התורה ועמקותה במלא זוהרה.
טובה מרובה עשה לנו הרב צבי זאב הכהן פרידמאן (מן הגולה אשר במונסי) שעשה מעשה אומן וליקט שביבים מתוך ספריו המרובים ובירר את הנוגע לסדר הפרשיות, ועיטר אותם בציצים ופרחים כיאה להאי גברא רבה, וקראו בשמו המתאים לו 'תפארת יוסף'.
בפרשת בשלח מביא הרב פרידמן (תפארת יוסף, ירושלים תשס"ז, בשלח, עמ' שעב, מתוך 'אוצרות יוסף' חידושי יו"ד קונטרס ב' סעיף כט) מערכה בה מסתפק הגאון מקראקא האם מעשה נס, היינו דבר שהתהווה ע"י נס האם מותר לעשות בו מלאכה. וצדדי הספק הם שמא הואיל וכל מהותו הוא על פי נס, נמצא שכל התהוותו לאו על פי טבע הוא, כלומר, על פי טבע "אין מציאות לדבר ההוא", אין הוא קיים כלל. הרב ענגיל נוטה לומר שגם דבר ניסי יש לו את כל התנאים והדינים כאילו הוא טבעי. אחת מראיותיו היא דברי הבעש"ט שכל הבריאה נבראה יש מאין, ואילו היה מסתלקת שפעו יתברך מן הבריאה מלקיימה אפילו רגע אחד, מיד היתה חוזרת לאין, כיון שמצד עצמה אין לה מציאות כלל.
אחת מספקותיו היא יסוד מלאכת הוצאה בשבת שמקורה בפרשתינו. לפי דעת כמה מן הראשונים (תוס' עירובין יז ע"ב, שבת ב ע"א, מאירי עירובין שם, סמ"ק מצוה רפא) מקור האיסור של הוצאה מרשות לרשות הוא הפסוק 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי' (שמות טז כט). וכתבו התוס' בשבת (ב ע"א ד"ה יציאות השבת) שכוונת הכתוב היא: "אל יצא עם הכלי ללקט המן". דאזהרת הקרא הוא על נשיאת הכלי מחוץ לרשות. ויש לבאר בכוונת הדברים, שאף על פי שלמעשה לא יהיה מן בשדה, שהרי נאמר 'היום לא תמצאהו בשדה', מכל מקום הזהירה תורה לשאינם יודעים או לשאינם מאמינים, שלא יצאו ויחפשו מן בשדה. וביארו תוס' שהזהירה תורה על הכלי ולא על המן עצמו.
רבי יוסף ענגיל עמד על דבריהם ותהה, הלוא לא הוזכר כלי בקרא, רק 'אל יצא' כתיב, והרי עיקר חסר מן הספר: "ויש לומר שאין הענין מפאת הכלי דייקא, רק דהא זה על כל פנים פשטא דקרא ש'אל יצא איש ממקומו' ללקט המן, ואם כן אפילו לא יצא בכלי רק ילקט המן בידו, הרי יכניסו על כל פנים בידו מרה"ר לביתו שהוא רה"י, ואם כן שפיר פשטא דקרא הזהיר על הכנסה. וממילא נלמד גם על הוצאה".
לאור חידושו זה הולך הגר"י ענגיל ומסתפק, שהרי המן הוא דבר ניסיי והחזיק מעמד רק בדרך נס, ולמרות כל זה יש בו איסור הוצאה. על כן מוכרח שגם בדבר ניסי שייכים תנאים וגדרים תורניים.
ואחרי נשיקת כפות רגליו, אתמהה, הרי שני פסוקים קודם לכן מפורש: 'היום לא תמצאהו בשדה', שבשבת לא יהיה כלל מן בשדה, ומהיכי תיתי שהתורה הזהירה על הוצאה והכנסה מרשות לרשות בדבר הבאת מן?! ואה"נ, משום כך היה הכרח לתוס' לומר שרק את הכלי היו יכולים להוציא, אבל לא את המן.

[איש_ספר]

חמרא למריה הרה"ג ר' יחיאל שליט"א אשר עטו הברוכה שופעת בכל שבוע דברים נפלאים ומתוקים.

וכדי לא לאשווי ליוסף הוא השליט בכל ארץ בלא מצרי'ם, כטועה בדבר מקרא, נבאר קצת בהרחבה ומזה נלמד שדבריו פשוטים מאד:

כבר הראה הרב כשר בתו"ש כאן שבדברי חז"ל יש שתי נוסחאות אם באמת חיללו שבת היוצאים ללקט, או שרק חשבו לחלל משום שחשבו שימצאו מן, (שאם לא חשבו לא היו יוצאים)
והנה לשון הפסיקתא: אני אמרתי להם ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, והם לא עשו, אלא ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו (שם שם /שמות ט"ז/ כז), אילו מצאו לקטו.

וז"ל דברי הספורנו הנודעים (שעליהם כתב האבנ"ז אין אחריות דבריו עלי): ספורנו שמות פרק טז

((כז) יצאו מן העם. מן המחנה אל מקום רחוק חושבים למצא ממנו שם, כי לא נאמנה את אל רוחם:
ללקוט. וזה היה חלול שבת בלי ספק אם היו מלקטים הדבר ממקום גדולו, כאמרם ז"ל האי מאן דתלש כשותא מהזמי והיגי חייב משום תולש (שבת קז ב):

(כח) עד אנה מאנתם לשמור. הנה החטא בשמירה נעשה בין כלכם, כי אתה אף על פי שלא יצאת עמהם ללקוט, גרמת שיצאו, שלא למדת אותם הלכות שבת וענינן, רק אמרת ששת ימים תלקטוהו ולא שבעת ימים, ובזה מרו את פיך, ואמרת וביום השביעי שבת לא יהיה בו והם לא האמינו לדברך. אבל לא למדתם מצוותי שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן שחייב בה הלוקט משום תולש והבאתו מרשות לרשות, שהיא מכלל המלאכות גם כן:

וע"ע במילואים לתורה שלימה שהחילול שבת היה יכול להיות גם משום מעמר, ועכ"פ בודאי שיש לפרש שהוכיחם על שרצו לחלל את השבת בהוצאת המן, וכמפורש בפסיקתא וכמש"כ הספורנו שהתוכחה היתה על שאם מצאו לקטו. וממילא דברי ר' יוסף ענגיל פשוטים ובהירים.

אכן צודק הרב גולדהבר שיתכן שזה היה ההכרח של תוספות לפרש על הכלי, כי רצו לפרש שהיה באמת חילול שבת, אבל ר' יוסף ענגיל מעיר ע"ז שבבמקרא אין מפורש כלי לכן נוח לו יותר לפרש כמו שכתב.
----
על עיקר הענין של מלאכה בדבר של נס, יש להעיר מדרשת חז"ל על אשר תאפו אפו ושאר תבשלו בשלו. ופלא שר' יוסף ענגיל לא מזכיר שם ענין זה. (ואולי כן ולא עיינתי בכל דבריו שם)

[בעלזער]

אני תוהה לדעת אם אכן כתב הגר"י ענגיל ז"ל כדברים האלו.
"פשטא דקרא הזהיר על הכנסה וממילא נלמד גם על הוצאה".
שהרי מפורש שם בתוס' כמה פעמים שהכנסה נחשבת לתולדה ולמדים הכנסה מהוצאה ולא יתכן כדבר הזה דקרא הזהיר על הכנסה,
עוד יש להקשות ממה שכתבו שם התוס' שמפסוק זה למדים שהתורה הצריכה עקירה, כלומר, לעקור את הכלי ממקומה, ולמדו כן מהכתוב אל יוציא כלי ממקומו, כאילו היה כתוב אל יעקור כלי ממקומו, ואילו היו התוס' מפרשים אל ייצא איש ממקומו שלא יכניס מן השדה א"כ אין מזה כל ראיה שהתורה הצריכה עקירה.
--
ולעצם העניין אם במוצרים הנעשים דרך נס אם יש בהם דיני תורה, לכאו' יש לדון מנרות נס חנוכה שגם הם נעשו בנס, ודומני שהשדי חמד האריך לדון אם היה במן דיני חמץ ומצה.

[היא שיחתי]

יעוי' תוס' דף ד. בשבת דמקור הדין דבעינן מקום ד' אמות לעקירה והנחה הוא מקרא דאל יצא איש ממקומו היינו מקומו של כלי הרי דהיה הכרח לתוס' לפרש על הכלי (וכפה"נ לזה כיון בעלזער אך א"כ דבריו שלא בדקדוק)

לגבי דבר של נס יש סוגיא ערוכה שדנה הגמ' אם בשר שנפל מן השמיים יש דין טריפה עליו

וצדקו דברי הכותב דהוצאה היא האב רק אציין בד"א דיש הסוברים שאף הכנסה אב ולזכרוני אולי הוא ירושלמי

פשטיה דלישניה דקרא הוא דהאיסור הוא בהוצאה ולא בהכנסה וא"כ קשה לומר דהוא על הכנסת המן, ודומני שדורשים אל יצא אל יוציא וממילא פשיטא דקאי על הוצאת הכלי דהכנסת מן אין לה שייכות להוצאה (ואף דתנא קרי להכנסה הוצאה)