הודעהעל ידי צופה_ומביט » ד' יוני 09, 2021 11:53 pm
אולי הכוונה לזוהר תזריע מו, ב, ובנוסח אחר לעמוד זה שישנו בהוספות שבסוף הזוהר בעמ' שא א/ב "בכל זמנא דבר נש אזיל באורח קשוט ופומיה ולישניה ממללן מלין קדישין בצלותא באורייתא האי נשמתא אתדבקת ביה רחימא הוא דמאריה כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין, רשימא הוא לטב לעילא ותתא ושכינתא קדישא שריא עלוי, ודא היא דסלקא לעילא וממללא קמי מלכא קדישא ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידהא, ועל דא אתקרי רוח ממללא דהא כל שאר נפשתאן לית לון רשו למללא קמי מלכא בר האי".
קודם כל הזוהר בשני המקומות מדבר על רוח ממללא למלל קמי מלכא קדישא. ובתזריע דף מו, ב אומר שהכוונה הן למטה והן למעלה "ההוא רוחא ממללא דהיא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא וכולא בקדושה" ולמשל מדבר שם על למלל דברי תוכחה להחזיר אנשים בתשובה.
ובהוספות מוזכר גם להדיא תפילה ותורה [יש לדייק גם את סדרן, שהזכיר קודם תפילה ואח"כ תורה].
וכלל הדברים מובן, שאותו כוח הדעה ודיבור שנתהווה באדם בנפיחת נשמת חיים מהקב"ה, [ובאונקלוס מדייק יותר: והוות באדם לרוח ממללא, אותה נשמה עצמה כשנכנסה בגוף - הביטוי שלה כעת הוא דעה ודיבור. דוק והתבונן בזה], דעה ודיבור שנתהוו באדם באופן של "הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו" (רמב"ן) כי נופח בכוח ומפנימיותו, ודאי שלא נועדו לדעת את דברי העולם סתם ולפטפט סתם, אלא להכיר ולדעת את בוראו מי שאמר והיה העולם, לדעה את ה' הוא האלקים, והדיבור לדבר באותיות שנבראו בהן שמים וארץ, לדבר אל ה', לפני ה', ובדברי ה'.
ורק אח"כ חטא אדם ובחטאו ההוא נשארה קליפה של אדם, שיש לו דעה ודיבור, שעוסקים שניהם בקליפת העולם. וכו' וכו'.