סגי נהור כתב:בהערות לשו"ת צ"צ מובא שסימן צ בחיו"ד ע"ד יהרג ואל יעבור נכתב (ברמיזה) בקשר לגזירת הקנטוניסטים.
אמנם יש להעיר שהקורא בדברי הימים ההם רואה שהורי הילדים החטופים אכן השליכו חייהם מנגד כדי לנסות להציל את ילדיהם מן הגורל האכזר, ומאידך למעשה רבים מאוד מהקנטוניסטים לא המירו דתם בפועל.
כאשר מזכירים את סיפור הקנטוניסטים, אין להתעלם מן האמת הכואבת, שהסיפור הזה מחריד ומזעזע את הלב במידה ידועה יותר מכל סבלות הגלות, מצד "וירעו אותנו המצרים" ע"פ הפירוש הידוע שעשו אותנו רעים. יחזקאל קוטיק בזכרונותיו מתאר כיצד פרנסי הקהילה שמו עינם על ילד בן שמונה, בן לאשה אלמנה. תפסוהו בכוח ואסרו אותו בקיטון קטן סמוך לבית המדרש. שם ישב לבדו שבועיים ימים עד מועד השילוח, וקול בכיו המר נשמע היטב בחוץ. זעקותיה של האלמנה הרעידו את העיירה עד שמתה משברון לב.
והקורא שואל: מה חשבו היהודים שבאו להתפלל וללמוד בבית המדרש? הערבו להם תפילתם ולימודם?
אמנם אל תדין כו' עד שתגיע למקומו ותלי"ת שלא נתנסינו בנסיונות כאלה. ואעפ"כ הלב ממאן להבין איך אירע לנו כדבר הזה.
"פרנסי הקהילה", מיהם? שומרי תורה ומצוות? ומה הגדרת תפקידם במילים פשוטות?
האם היו ממונים מטעם המלכות, או מינויים של הקהל?
לפני שמדברים על היהודים הפשוטים, האם היה בקהילה רב? ומה הוא עשה, ישב בדד וידום כי נטל עליו?
באופן אישי ובלי חקירה ודרישה, התיאורים הללו מדיפים בעיני חוסר אמינות. הם נראים לי כחלק מגל של ספרות סוציאליסטית, שרווחה באותה ארץ ובאותו דור, כשבראשו כמובן - יהודים...
אני כן יכול להבין מצב של "חוטפים" מושחתים, מעין קאפו, שתפקידו לספק את המכסה. ובדרך הטבע כל אחד מנסה לחלץ רק את בנו שלו, ומי שנופל בין הכסאות הוא בנה של האלמנה.
תיאור עצוב, אכזרי, וכל כך... אנושי (לצערינו), שאין לו דבר עם התיאור הקודם.