ויחנטו הרופאים. עשה כן יוסף משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה כי הוא פלא בעמים המזוהמים וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו. ואם לא היה טעמים הנזכרים הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח, וצא ולמד ממעשה ר' אלעזר ברשב"י כאמור בש"ס (ב"מ פד:): או אפשר לומר כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.) ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם ואפילו עיפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר כי זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים מה שאין כן קודם לכן. והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנוס כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח ולזה חש יוסף וצוה לחנוט: או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט.
יל"ע מאיזה סוד אפשר שלא ידע יוסף: מסוד שיעקב אבינו לא מת, או מסוד שצדיקים לא מסריחים אחר מותם.
ועכ"פ הא קמן שלא מן הנמנע אצל האוה"ח הק' לומר שיעקב אבינו [אלמלא לא היה בו דבר מיוחד במינו ש"לא מת"] היה מסריח אחר מיתתו.
יש להעיר שהאוה"ח הק' לא מביא את הדעה בגמרא שכבר אצל יעקב פסקה זוהמה, אבל יש לומר שהמהלך הראשון שכתב [שבו לא חילק בין לפני ואחרי הר סיני] הוא [ועכ"פ ודאי מתאים גם] לדעה זו.
עוד צ"ב, אם עיפוש המאכל במעי הצדיקים לא מסריח כי "זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים" א"כ למה "הגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנוס כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח"? ויש לחלק בין "פסקה זוהמתן" של הצדיקים שמסיני והלאה, לבין "לא מת" של יעקב בלי שפסקה זוהמתו, שממילא הוא כמו כל אדם חי שאם יתעכב המאכל במעיו יתעפש ויסריח. אמנם א"כ יקשה לאידך גיסא, למה צדיקים שאחרי סיני רק אחרי מותם לא מסריחים אבל בחייהם כן נמצא שיתעפש המאכל במעיהם.
יש עוד להבין, אם תלוי בפסקה זוהמתן בסיני למה מתקיים דבר זה רק בצדיקים ולא בכל ישראל?