במכילתא משפטים פרשה ד' (הובאה בחלקה ברש"י עה"ת): "מכה איש ומת מות יומת, למה נאמר, לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם, שומעני אפי' סטרו סטירה, ת"ל מכה איש ומת, מגיד שאינו חייב עד שתצא [ול"ג 'כל' – הגר"א] נפשו".
ובפי' הרא"ם תמה מה ס"ד דבסטירה יהא חייב מיתה, והא מקרא מלא הוא אם יקום ויתהלך על משענתו רק שבתו יתן, ועי' מלבי"ם.
והנצי"ב כ' דמיירי במכה שסופו למות, כגון שעשאו גוסס או טריפה. ובזה כ' ליישב קו' תוס' בסנהדרין דהק' מדוע גוסס בידי אדם שנהרג ע"י אדם אחר, לא יתחייב הראשון דהא רוב גוססים למיתה. וכ' הנצי"ב ליישב עפי"ד המכילתא הנ"ל.
ואני לא מבין: הרי גמ' ערוכה היא סנהדרין (עח,ב) דמכה את חברו ואמדוהו למיתה חובשין את המכה, אי מת המוכה - נהרג, ואם חי - אינו נהרג. והשתא ממ"נ, במאי עסקינן במכילתא לפי"ד הנצי"ב: בחי או במת? אי חי - קרא למה לי, וכקו' הרא"ם, ואי מת, הא פשיטא דנהרג עליו.
ואי נימא דתנא דמכילתא בא לאפוקי מקו' תוס', דהיכא דעשאו גוסס והרגו אחר פטור הראשון, הרי לא הועלנו כלום, דהא זה גופא דהק' תוס' דמה לי דאחר הרגו, דהא אי מת מעצמו הרי פשיטא דנהרג המכה הראשון – ובזה אף המכילתא מודה (דהא אמדוהו ומת לבסוף לכו"ע נהרג עליו), והשתא מדוע ייפטר הראשון מחמת דהשני קירב מיתתו, וגבי זה לא שמענו מקרא דמכה איש ומת ולא מידי, דאטו מחמת דשהני קירב את מיתתו להכי הכאת הראשון לא חשיבא הוצאת נפש, ומה לי אי מת מעצמו, או דהשני קירב מיתתו. [ואף הנצי"ב עצמו כ' שם דכל קו' לא היתה אלא לפום הך גוונא דגמ' דנהרג ע"י אדם אחר, וזהו דהק' תוס' מדוע לא יתחייב הראשון כיון דמת לבסוף, והא אף אי היה מת מעצמו היה חייב הראשון, והשתא מה יפטרנו בזה דאחר קירב מיתתו. ומל' הנצי"ב משמע, דמחמת כן אין ליישב כך קו' תוס', שכן כיון דאי מת לבסוף אזי ודאי חייב המכה, א"כ מה לי דהשני קירב מיתתו, והיינו כדברינו, דליכא למימר דהמכילתא באה לאפוקי מקו' תוס', באופן דהדרא קושיין לדוכתא, במאי עסיק הנצי"ב].