לוצאטי כתב:הרוצה בעילום שמו כתב:איפה אפשר לקבל שאר ספרים הנפלאים הרב משה הלל?
https://adobe.ly/3qEmsSO
אליסף כתב:לפי הספר יוצא שההפגנות הסוערות על חיטוטי שכבי בטבריה בתשט"ז (על פי הגרי"ז מבריסק!) היו על סמך "קביעתו" של מיודעינו רימ"ט..
מביך..
פרנצויז כתב:המסורת של קבר הרמב"ם בטבריה היא עתיקת יומין, ואינה המצאה של י"מ טולידאנו!
וגם אם נקבל את השערת חזון טברימון בקשר למצבת ר"ד הנגיד, עדיין אין כאן ערעור על קבורת הרמב"ם שם.
עכשיו ראיתי את ההודעה הקודמת, שענין הסופגנין בחנוכה כבר נזכר לפני ימ"ט, ומכאן שיש להתייחס בזהירות לכל ההשערות והחשדות.
פרנצויז כתב:עכשיו ראיתי את ההודעה של ארזי הלבנון, שענין הסופגנין בחנוכה כבר נזכר לפני ימ"ט, ומכאן שיש להתייחס בזהירות לכל ההשערות והחשדות.
אליסף כתב:לפי הספר יוצא שההפגנות הסוערות על חיטוטי שכבי בטבריה בתשט"ז (על פי הגרי"ז מבריסק!) היו על סמך "קביעתו" של מיודעינו רימ"ט..
מביך..
הדיון הציבורי סביב החפירות באזור קבר הרמב"ם, עורר את הרב אשר זאב ורנר, אב"ד טבריה, לפרסם את דעתו ההלכתית בעניין, עליה הסתמך כאשר נתן את אישורו לפנות את העצמות שנתגלו במהלך יישור השטח וחפירת היסודות להקמת "יד הרמב"ם". תשובתו בעניין, מחודש שבט תשט"ז, פורסמה בקובץ "קול תורה" [שנה י, חוברת ה-ו, שבט-אדר תשט"ז, עמ' כא-כב], תחת הכותרת "שאלה לגדולי תורה לברר הלכה למעשה, ודעתי בזה". בתחילת תשובתו מציין הרב וורנר את העובדה, כי "רחבת הרמב"ם הוא שטח שלא ניכר עליו קבר כלל, חוץ מהקברים המצוינים במצבות", ובכל זאת, לפי המסורת המקובלת, "מקברו של ר' יוחנן בן זכאי הנמצא ברחבת הרמב"ם, עד קברו של רבי עקיבא – שטח של כמה מילין, הוא בית קברות שבו קבורים [כ"ד אלף] תלמידי ר"ע וכמה גאונים וקדושים", ולמרות זאת, במשך השנים שחלפו "על שטח זה נבנו כבר כמה ישובים", והמציאות היא, ש"להשואל המוצא במגרשו עצמות פוסקין לו שיוציא העצמות ויקברם". כדוגמה לכך הוא מזכיר את המקרה שאירע "לפני עשר שנים בערך, [כאשר] רצו הספרדים פה לבנות בית הכנסת על קברו של הרמב"ם , וחפרו יסודות, ומצאו קברים עם עצמות – יצאתי בזמנו יחד עם חברי הרבנים נוחי נפש הגרי"ח זריהן זצ"ל והג' יעקב ו[ע]קנין ז"ל, ונודע לי אז מהם, כי לא מפסיקים לבנות בנינים בטבריה מפני שאלת עצמות, ושמחים שבאים לשאול, כי אז פוסקין להם עכ"פ לקבור העצמות". על סמך "מעשה רב" זה, ונימוקים דחוקים אחרים , הוא נוטה להתיר לגמרי את החפירות מסביב לקבר הרמב"ם, ובמקומות דומים. מאוחר יותר, העביר הרב ורנר את פסקו לחוות דעתו של הרב מאיר ועקנין, שהביע את הסכמתו העקרונית, ואף הוסיף נימוקים אחרים להתיר .
ובהערה: עיקרו של ההיתר [של הרב ורנר] מבוסס על שני נימוקים ראשיים. הנימוק הראשון, מבוסס על פי "קבלה" – מכיוון שצדיק אמיתי לא ייתכן להגיע לעומק קברו, "כי גנוז בעמודא דנהורא", ושם "נשאר שלם בבשר גידין ועצמות כמו שנקבר". אבל "שלד הנמצא בלי בשר וגידין, רק בעצמות – הוא לא מהקדושים", ונפשו סובלת דין ריקבון עד ק"כ שנה, "ואז עולה נפשו למקורו, והעצמות נשארים בלי נפש". הנימוק השני, מבוסס על פי "הלכה" – מכיוון שבמשך הדורות חיו בארץ ישראל מליוני יהודים וגם גויים, ואם כן "בכל מקום ישנו ספק [אם בכלל] נמצא שם קבר, ו[ספק נוסף] שמא של גוי הוה, ואם כן "הוה קבוע דלא ניכר... ומותר לחרוש ולזרוע שם". הרב ורנר הוסיף להרחיב ולבסס את הרעיון האגדתי-קבלי בדבר הסתלקות הנפש מהעצמות לאחר ק"כ שנה בדרוש מיוחד שנכלל בספרו "בנערנו ובזקנינו", חלק הנסתרות, ירושלים תשי"ז, דרוש ט, עמ' ס-סה. רעיון זה – שלמעשה אין לו שום מקור נאמן בספרות הקבלה – מבוסס על שילוב בין המאמר המופיע בתלמוד ירושלמי [נזיר, פרק ז, הלכה ב]: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה... לק"כ שנה הוא חוזר למלוא תרווד אחד רקב", ובין המאמר המובא בזוהר [חלק א, נח ע"א]: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה – אוריכו דקוסטירא דקיטרא", כאשר שני המאמרים הללו הוצאו מהקשרם ומובנם הפשוט, וכפי שהגיבו על כך בחריפות בתשובותיהם, הרבנים: ר' יהושע מנחם אהרנברג, שו"ת דבר יהושע, בני-ברק תשנ"ח (מהדורה חדשה), חלק ד, סימן כג, עמ' לב-לה; ר' ישראל מינצברג, שו"ת שארית ישראל, חלק א, ירושלים תשכ"ג, סימן עט, עמ' קצא; ר' אליעזר ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ה, ירושלים תשמ"ה (הוצאה שנייה), סימן כ, עמ' עג-עט.
פרנצויז כתב:עכשיו ראיתי את ההודעה של ארזי הלבנון, שענין הסופגנין בחנוכה כבר נזכר לפני ימ"ט, ומכאן שיש להתייחס בזהירות לכל ההשערות והחשדות.
איש_ספר כתב:רק להוסיף למי שלא קרא. ענין הסופגנין לא נזכר כלל בספר.
פרנצויז כתב:פרנצויז כתב:עכשיו ראיתי את ההודעה של ארזי הלבנון, שענין הסופגנין בחנוכה כבר נזכר לפני ימ"ט, ומכאן שיש להתייחס בזהירות לכל ההשערות והחשדות.איש_ספר כתב:רק להוסיף למי שלא קרא. ענין הסופגנין לא נזכר כלל בספר.
אני מתנצל, נמשכתי אחרי ההודעות הקודמות, וחשבתי בטעות שענין הסופגנין נזכר בספר.
עתניאל בן קנז כתב:גם חובבי הסופגניות בחנוכה, יצטרכו למצא מקור קדום אחר...
איש_ספר כתב:סמי מכאן קבר הרמב"ם. הנושא היה חפירה באיזור שסביב הקבר, שרבני טבריה התירו בתחילה, ורימ"ט שלא שבע נחת מהחפירות מסיבותיו שלו, רתם את החרדים, עד שגם רבני טבריה נסוגו בהם. זה פחות או יותר הסיפור אם אני זוכר נכון.
אבל המבוכה לא כ"כ גדולה, כי ההיתר של הרב ורנר למשל, היה תערובת מוזרה של קבלה והלכה, קבלה מפוקפקת וההלכה כנראה גם, והצירוף של שניהם הוא המביך.
הנה קטע מהספר:
איש_ספר כתב:פרנצויז כתב:עכשיו ראיתי את ההודעה של ארזי הלבנון, שענין הסופגנין בחנוכה כבר נזכר לפני ימ"ט, ומכאן שיש להתייחס בזהירות לכל ההשערות והחשדות.
רק להוסיף למי שלא קרא. ענין הסופגנין לא נזכר כלל בספר.
פולסברג כתב:איש_ספר כתב:רק להוסיף למי שלא קרא. ענין הסופגנין לא נזכר כלל בספר.
אך בחלום כן נזכר...
viewtopic.php?f=7&t=25972&p=603562&hili#p603627
איש_ספר כתב:המעיין בסיפור שפרסם מימון שם, ימצא שהקטע המכוער אודות השמטת רש"י את מאמר חז"ל, הוא הוספת רי"י ממודינא על הסיפור שהיה לפניו. והוא נאה לו. והחכמים המערביים נטלו ממנו את האגדה עם התוספת ועשו מהכל יחידה אחת) אכן משונה קצת שבספר מגן וחרב שהופיע כעבור כמה שנים ע"י מק"נ, אין זכר לכל הסיפור.
איש_ספר כתב:כבר הובהר חזור והבהר, כי ענין הסופגנין, לא נידון לא לחיים ולא למות בספר נשוא האשכול
פולסברג כתב:אך בחלום כן נזכר...
מחולת המחנים כתב:
ראשית ראוי לציין כי דעתו ההלכתית של הגאון רבי אשר זאב ורנר זצ"ל אב"ד טבריא להתיר את פינוי הקברים הביא בפירוט רב מקורבו הר"ר מנשה קניג זצ"ל, שהיה בעצמו בר אוריין, וביאר היטב את ששמע מפיו, ונדפס בספרו של הרב קניג זכרונות רמב"ח, רצו"ב.
מה שנכון נכון כתב:איש_ספר כתב:המעיין בסיפור שפרסם מימון שם, ימצא שהקטע המכוער אודות השמטת רש"י את מאמר חז"ל, הוא הוספת רי"י ממודינא על הסיפור שהיה לפניו. והוא נאה לו. והחכמים המערביים נטלו ממנו את האגדה עם התוספת ועשו מהכל יחידה אחת) אכן משונה קצת שבספר מגן וחרב שהופיע כעבור כמה שנים ע"י מק"נ, אין זכר לכל הסיפור.
איך רואים שם שזו הוספת רי"א ממודינא? זה נראה חלק ממה שכתב המספר הקדום שאחראי על שאר מסורת האגדה. [אדרבה אצל הרימ"ט זה נראה קצת יותר כהוספה מאוחרת: "ותמה עליו חכ"א שמו הרי"ע..."].
הסיפור אינו נכלל במגן וחרב הו' מק"נ כי אינו חלק מהספר ואינו שייך כלל לעניינו, אלא תוספת בסוף כתה"י.
תוספת זו אינה נמצאת בכת"י פרמא שנבחר לכתה"י העיקרי שעל פיו הודפסה מהדו' מק"נ. [יתכן גם שהתוספת כלל אינה מריא"מ (שמה לו ולאגדות אלו), אלא מא' המעתיקים].
מלבד בכת"י מימון היא נמצאת גם בהעתקת מגן וחרב של פוזננסקי (ושם "הועתק מספר ישן" ולא "מספר הישר" כאצל מימון). הקטע עה"פ אל תחלל פותח שם "ואני פלו'ני בעדי קורא".
לא התעמקתי כ"כ, אך מהנ"ל ומעוד הבדלים נראה שמה שכתבו בסה"ל שפוזננסקי העתיק מפרמא אינו נכון. כנראה כתה"י שלפניו היה דומה לשל מימון.
בקטע הנ"ל הובא שר"ת אמר שגם הוא יכל לכתוב את כל מה שעשה רש"י וכל מה שפירש, חוץ מפירוש החומש. קרוב לזה כתב החיד"א בשה"ג ע' רש"י בלי ציון ברור למקור השמועה. האם יש קשר בין שני המקורות?
בהקשר לדיוננו כאן אודות הזיקה האישית של רימ"ט גם לפרסומיו ההיסטוריים, יש לציין לפרסום של אחת התעודות הראשונות המופיעות בתחילת ספרו "אוצר גנזים" שיצא לאור באותם חודשים, המכיל את הסיפור המוזר על נישואי רש"י בגיל שבעים לנערה צעירה שנכנסה לבית מדרשו (שם, עמ' 19-16). רימ"ט מצא עניין בפרסום הסיפור הזה והעיר על ה"גרעינים האמיתיים" שיש בו. פרסום הסיפור בספרו החדש של רימ"ט הוסיף נופך לפרשה האחרונה, ובמדורי העתונות נפתח דיון סביב אמינותו ההיסטורית. ראה לדוגמה: נ' זבולוני, "הספר שהפך בין לילה לרב מכר: ספרו של שר-הדתות הרב טולידאנו דן בנשואי נערה צעירה לגבר זקן", החרות, 17 ביולי 1960, עמ' 2; הרב א"ל גרייבסקי, "הסיפור על נשואי רש"י בגיל 70 – בדותא", החרות, 21 ביולי 1960, עמ' 2; הנ"ל, "נשואי רש"י", הארץ, 25 ביולי 1960, עמ' 2.
מקדש מלך כתב:מחולת המחנים כתב:
ראשית ראוי לציין כי דעתו ההלכתית של הגאון רבי אשר זאב ורנר זצ"ל אב"ד טבריא להתיר את פינוי הקברים הביא בפירוט רב מקורבו הר"ר מנשה קניג זצ"ל, שהיה בעצמו בר אוריין, וביאר היטב את ששמע מפיו, ונדפס בספרו של הרב קניג זכרונות רמב"ח, רצו"ב.
למה זכרונות רמב"ח נקטע ממש באמצע המתח...? האם מקורו מאוצר החכמה או היברובוקס?
כך או כך, איך יהיה לנו את ההמשך?
התנצלות:
אנו מביאים רק חלקי הדברים כי אי"ז מתפרסם לידי ת"ח בלבד היודעים ללמוד אלא לכל בר בי רב דחד יומא וע"כ אנו מביאים רק הדברים שבמסקנא ועל המקרה הנכון ולא מה שכתבו אילו נאמין לכל השקרים מה יהא הדין.
ברגע זו קבלתי תשובתו ונימוקיו. והנה גם היום באו אלי בע"ב ועסקנים בקולי קולות ואמרתי להם שאני מחכה על תשובת כת"ר שיחי' ומעתה האחריות על כת"ר. וגם אמרו לי שיש בהמודיע דברים חריפים בזה ואנו לא ידענו מאי אידון ביה מרחוק מקום ואין זה בגבול שלי. ונזכה לתחה"מ ומשה ואהרן עמהם. פנחס עפשטיין ראב"ד
קטע מתוך מכתב ללמדינו השפעת העסקנים והעיתונים וקולי קולותיהם
בתר רובא דעלמא שהם עכו"ם ואין כאן דין קבוע עכ"ל סוף דבר נלע"ד דאפי' בכה"ג דאין להתיר משום טעמא ד"נמצא" ולתלות שנקבר שלא ברשות אפ"ה אפשר להתיר משום טעמא דכתב כת"ר דאזלינן בתר רובא דעלמא שהם נכרים, אך לא כמו"ש כת"ר שליט"א משום דהו"ל "קבוע דלא ניכר כמו נחל איתן" אלא כמו שמבואר ברשב"א [דלא כהחת"ס] דמקרי "פריש" וממילא אזלינן בתר רובא או כדברי ההג"ה שבס' תומת ישרים דאין זה חשיב קבוע עיי"ש.
קטע ממכתב הגרש"ז אוירבך דאזלינן בתר רובא דעלמא שהם נכרים
מתעמק כתב:ראוי לציין שאין לתת אמון בדברי רמב"ח בכלליות, כפי שהראיתי קצת באשכול על רמב"ח שהנ"ל היה בעל דמיון פורה.
חד ברנש כתב:רציני,
מדוע להאריך,
כתוב בקצרה:
תלמיד טועה הכשיל את רימ"ט.
פשוט, קצר וקליט.
בברכה המשולשת כתב:כשראיתי את הספר בתחילה, חששתי שמא יש כאן גם נגיעות (בניגוד לספרים הקודמים של הר"מ הלל, שאין בהם חשש כזה).
אחרי שקראתי את כל הספר (בשקיקה. הר"מ הלל, מלבד שליטתו בתוכן, פשוט כותב בצורה מצויינת ומעניינת), חזרתי לקרוא חלקים רבים ממנו במתינות.
ונוכחתי לגלות שאכן הר"מ הלל לא מחבב את רימ"ט כלל.
אבל מה לעשות שהוא הוכיח היטב את טענות הזיוף, בחלק הראשון, כך שנראה שחוסר חיבתו לרימ"ט, בחלק השני, הוא תוצאה של הזיופים שנתגלו בחלק הראשון.
רציני כתב:אולם בקריאה בחלק ב' רואים כאילו כן יש נטיה להחריב ה"חרבה":
רימ"ט מפורסם כמי שלחם כנגד קיפוח הספרדים. בפרק א' של חלק ב' יש עוד גילוי אישיות, מחלוקת אישית עם ה"מזרחי" או הרב מימון. כעת יש לנו שתי אפשרויות איך לפרש כל מאבק ציבורי של רימ"ט: או כמלחמה נגד קיפוח הספרדים [נשמע פחות רע] או כנקמה אישית [נשמע מאוד רע]. וזה תלוי בפרשנות אישית. הספר נוטה לפרש בדרך כלל כל דבר כמו נקמה אישית.
זה מתחיל להחשיד את החלק הא' האם גם בחלק הראשון שבדרך כלל מתמקד במחקר יבש יש פרשנות יתר:
וונדרבר כתב:רציני כתב:אולם בקריאה בחלק ב' רואים כאילו כן יש נטיה להחריב ה"חרבה":
רימ"ט מפורסם כמי שלחם כנגד קיפוח הספרדים. בפרק א' של חלק ב' יש עוד גילוי אישיות, מחלוקת אישית עם ה"מזרחי" או הרב מימון. כעת יש לנו שתי אפשרויות איך לפרש כל מאבק ציבורי של רימ"ט: או כמלחמה נגד קיפוח הספרדים [נשמע פחות רע] או כנקמה אישית [נשמע מאוד רע]. וזה תלוי בפרשנות אישית. הספר נוטה לפרש בדרך כלל כל דבר כמו נקמה אישית.
זה מתחיל להחשיד את החלק הא' האם גם בחלק הראשון שבדרך כלל מתמקד במחקר יבש יש פרשנות יתר:
גם מבלי להכיר את ר"מ הלל, אפשר לנחש שהוא לא בעד קיפוח הספרדים, ושהוא לא חסיד גדול של ה"מזרחי" והר' פישמן-מימון.
וא"כ לכאורה אין חשש ששתי הדברים האלו יהיו נגיעה אישית נגד רימ"ט.
הפצת המעיינות כתב:אילו היה כבודו מתווכח עם לפחות א' מטענות הזיוף מה שנקרא לגופו של ענין לא הייתי חושב שיש לכבודו קשר משפחתי וכיוצא בזה עם הרב טולידאנו אבל כעת...
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 474 אורחים