מצאתי שדעת האבני נזר בספרו אגלי טל דוודאי אינו צריכות כוונה, ויסוד דבריו בנה על דברי הר"ן, ודעת הרה"ק מסאטמאר זצ"ל שבוודאי צריכות כוונה, ויסוד דבריו בנה על דברי רבינו יונה.
בתספות שבועות י"ג. ד"ה לא קראו מקרא קודש. פירש בקונטרס שלא קיבלו עליו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכפורים ואין נראה דלא אשכחן ברכות ביום הכפורים דליהוו דאורייתא, ונראה לר"ת קראו מקרא קודש שמודה שב"ד קדשוהו ושובת ממלאכה בשביל קדושת היום ולא קראו מקרא קדש שאינו שובת מחמת קדושת היום אלא מחמת שמתעצל לעשות מלאכה:
ועדיין קשה לכאו' גם לדידהו מהיכ"ת לומר שאם שבת ממלאכה מחמת עצלותו אינו מקיים בזה מצות שביתת יוהכ"פ.
ותירץ הרה"ק מסאטמר זצ"ל בדברי יואל (פ' בהר דף רצ"ד) עפ"י מש"כ רבינו יונה (סוף פ"א דברכות) דאפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה היינו רק במצוות המעשיות שהמעשה היא במקום כוונה אבל במצוה שתלוי' באמירה בלבד לכ"ע בעי כוונה לקיים המצוה, ולפי דבריו נמצא דמצות שביתה בשבת שנצטוינו בה במ"ע דכתיב וביום השביעי תשבות כלי עלמא מודי שהיא צריכה כוונה דהיינו לשבות בשבת בעבור שכך צוה הבוי"ת, ובלא"ה לא קיים מ"ע דביום השביעי תשבות שהרי מצות עשה זו אינה תלויה במעשה, וא"כ היא גרועה אפילו ממצות התליות בדיבור דאית בהו עקימת במעשה, ואם במצוות התלויות בדבור כו"ע מודי דצריך כוונה עאכו"כ במ"ע דתשבות לא יצא יד"ח אא"כ כיון בה שהוא שובת ממלאכה כדי לקיים מ"ע דתשבות ומצוות ל"ת שהזהירה תורה לא תעשה כל מלאכה, עיי"ש שמישב בזה הגהות החת"ס בשו"ע או"ח סי' רע"א דאם אין מקדשין את השבת אין יוצאין מצות שביתת שבת.
ולפ"ז יוצא דלגבי שביתת מלאכה ביוהכ"פ שהיא שב ואל תעשה גרידא בודאי בעי כוונה סה"ת ולכן שפיר כתבו התוספות שאם מתעצל הוא ממלאכתו ומשום כן שובת הוא ממלאכה ביוהכ"פ מן התורה אינו מקיים מצות שביתה דבזה לכולי עלמא מצוות צריכות כוונה.
אבל מצאתי באגלי טל (הקדמה) דמאריך לישב דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' ת"ת ובפ"י מהל' תשובה שהעתיק הא דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה פסחים (נ:) ושייר "מצות" ובתוך דבריו כתב וז"ל: הרמב"ם (שופר פ"ב ה"ד) פסק דמצות צריכות כוונה ואף על פי כן כפאו ואכל מצה פסק דיצא, ופי' הר"ן (ראש השנה ז:) דבמצה הרי נהנה באכילתו, ואמרינן בעלמא (כריתות י"ט:)המתעסק בחלבים כו' חייב שכן נהנה, וה"נ במצוה שנהנה בעשיתה יוצא אפילו בלא כוונה, וכו',
והא דמתעסק פטור ודשא"מ מותר הוא דוקא במידי דמעשה, שהרי כתב הטור שהמשהה חמץ שאינו ידוע לו בפסח הוא כאוכל חלב בשוגג, הרי דאף שאינו מתכוין להשהות ומתעסק הוא דומה לאוכל חלב בשוגג, והטעם משום שאינו מידי דמעשה, וכן כתב המק"ח בהקדמה לבדיקה וביטול, וממילא כמו בעבירה שאינה במידי דמעשה לית בה משום מתעסק ודשא"מ, ה"ה במצוה שאינה במעשה לית בה משום אינו מתכוין למצוה וכמו שמדמה הר"ן מצוה דאית בה הנאה אף בלי מתכוין לעבירה דאית בה הנאה במתעסק ה"ה שנדמה באינו עושה מעשה בשב ואל תעשה.