הודעהעל ידי גאולה בקרוב » ו' מאי 18, 2012 10:12 am
וכעת קיבלתי דברים חשובים שכתבה בענין זה הרבנית הרשקוביץ, מצ"ב לתועלת הציבור:
מצוות ביקור חולים
מצוות ביקור חולים היא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. במקור, מצוות ביקור חולים עיקר עניינה הוא לדאוג לחולה ולצרכיו. ידוע המעשה על תלמידו של רבי עקיבא שחלה, ורבי עקיבא "כיבד וריבץ לפניו" (=ניקה ושטף את חדרו) ודרש רבי עקיבא: כל מי שאינו מבקר חולים כאילו שופך דמים (נדרים, לט).
בדרך כלל יש היום ב"ה מי שדואג לצרכיו הבסיסיים והרפואיים של החולה, ואנו בעיקר נדרשים לתת מענה לצד הנפשי והחברתי. ואכן, חז"ל אמרו שכל מי שמבקר את החולה נוטל אחד משישים מחוליו (ויקרא רבא לד).
מניסיוני רב השנים, רציתי להעלות רעיונות איך לקיים מצווה זו על הצד הטוב ביותר, בעיקר כשמדובר בחולים בבתי חולים.
א.האם לבקר?
חולה מיוסר במכאובים לא תמיד נהנה מביקורים. כדאי לברר עם הקרובים אם ביקורים באמת ישמחו אותו. לא פעם החולה במצב גופני קשה, לא לבוש כראוי, מחובר לצינורות רפואיים ואלקטרודות של אקג. לעיתים הוא ללא שיניים תותבות או גונח מכאבים, כך שממש לא מתאים לו עתה להיראות, ועוד פחות מכך לשוחח ולדבר עם מבקרים. כבר נאמר במסכת נדרים: אין מבקרים לא חולי מעיים ולא חולי העין ולא מחושי הראש. ואמר שמואל אין מבקרים את החולה אלא למי שחלצתו חמה (=שירד חומו). כמובן שתלוי מי המבקר ומה מידת קירבתו אל החולה, אך מומלץ מאד לברר זאת לפני הביקור.
ב. זמן הביקור
החולה אמנם במיטתו כל הזמן, אך לא פעם יש לו סדר יום עמוס – בדיקות דם בבוקר,צילומים ובדיקות אחר כך, ביקור רופאים ועוד. גם שעות השינה בבית החולים יקרות מפז. חולים רבים מתקשים להירדם עקב מיטה לא נוחה, רעש מהשכנים לחדר, מתח וחרדה עקב המחלה, או מכאובי המחלה עצמה. במחלקות רבות מעירים את החולה מוקדם מאד בבוקר, כך שאם הגענו וחולה ישן, יש לשקול היטב אם להעירו, או שמצווה גדולה יותר היא לתת לו את המנוחה הדרושה לו. אפשר להשאיר פתק עם ברכה קצרה ליד מיטתו, אותה יוכל לקרוא כשיהיה לו נוח. בעיקר זה נכון לגבי חולים לאחר ניתוח או בדיקה פולשנית. נתקלתי לא פעם באורחים שבאו לבקר חולה ולא מצאוהו במיטתו. האחיות הבהירו שהחולה "עוד מעט יחזור". כשהוא חוזר, מבדיקה אנדוסקופית או צילום מתיש, האורח שכבר חיכה זמן מה, פונה אליו בדברים וממש מכביד עליו.
ג. משך הביקור
ביקורים בבית חולים , מלבד של בני משפחה קרובים ביותר או מי שיש לו תפקיד בטיפול בחולה, חייבים להיות קצרים, לא יותר מחצי שעה, ולעיתים קרובות אפילו 15-20 דקות. שמעתי פעם מבקר שאמר לבני משפחת החולה שרמזו לו שהחולה כבר עייף – "מה, נסעתי שעתיים, הגעתי במיוחד מחיפה, רק כדי ללכת כעבור חצי שעה?" ותהיתי בלבי: לטובת מי הוא בא?
ד. כמה מבקרים?
לבריאים קל להיות בחבורה, לחולים לא. עדיף בדרך כלל מבקר אחד או שניים, לא יותר בבת אחת. כשיש קבוצת מבקרים גדולה מתפתחת לא אחת שיחה ביניהם לבין עצמם, המדגישה את ניתוקו של החולה מהעולם הבריא. גם בחדר בו שוכבים כמה חולים, מספר רב של מבקרים עלול להפריע לאחרים.
יש כמובן מקרים חריגים, בהם החולה ישמח אם יחגגו מסיבת יום הולדת או הדלקת נר חנוכה בצותא בחדרו, אך יש לוודא שאכן זה מתאים ומשמח את החולה ושכניו.
ה. נושא השיחה
לא כל החולים אוהבים לדבר על מחלתם. כמובן שמקובל לדרוש בשלום החולה, אך אם הוא עונה תשובה קצרה ועניינית לא כדאי לדובב אותו על מצבו. על כך הוא דן מספיק עם הצוות הרפואי. ספרו לו דברים המעניינים אותו ומשמחים אותו, דברים שיסיחו את דעתו מהכאב ולא יחטטו בו. תנו לו לדבר, אם יש לו כוח ורצון לכך. מיצאו סיבה לומר לו משהו מעודד: אתה נראה יותר טוב! , איזה יופי שהתחלת לאכול!, כל הכבוד שאתה מצליח ללכת!
אם מותר ונוח לו טיילו איתו, כמובן בקצב ובמקום שנוח לו. אבל שוב- תמיד תוודאו בצורה ברורה אם זה מתאים לו.
מי ייתן ונוכל לקיים מצוות ביקור חולים באופן הנכון ביותר, ולא , כמו שנאמר למלך כוזר:" כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים".