כדכד כתב:אש משמים כתב:כדכד כתב:אש משמים כתב:כדכד כתב:איתן נוי כתב:א. מה הדין שותה מים "קרים" שלא לצמאו אך להקר/לחמם גופו. כלומר הנאת הגוף איכא הנאת החיך ליכא?
.../quote]
אם החך אינו נהנה מאי שנא מחנקתיה אומצא? הרי גם מי ששותה מים כי חנקתיה אומצא נהנה מכך שלא נחנק ואעפ"כ מבואר בש"ס ופוסקים לא לברך על זה
יש לחלק שאין זה נחשב הנאה לא להיחנק.
כוונת מר כי מבריח ארי אינו נחשב הנאה. אני חושב שכת"ר צודק בהלכות חושן משפט שבה ההנאה המחייבת תשלומים היא רק הנאה חיובית ולא סילוק מזיקים אבל בהלכות ברכות ההגדרה של הנאה היא כשיש הנאה מהדבר עצמו וגם אם מסלק רעב או צמא ואינו נהנה מזה זה עדיין מחייב ברכה אם לא בשתיה שאינה לצמאו.
במקרה של שתיה מובאות דוגמאות שונות בפוסקים של שתיה שאינה לצמאו שאינהה מחיבת ברכה מלבד חנקתיה אומצא המוזכרת בגמרא ויש לבחון למה זה דומה (למש שתיית מים כדי לבלוע כדור).
אולי דמי לבולע ביצה חיה כדרך החזנים המצחצחים גרונם שנחלקו גדולי הפוסקים כיצד יעשה. (גם בשתיית מים לבליעת כדור אין הנאה ישירה מהמים משא"כ כשהם קרים וההנאה מעצם המים)
לא זכור לי שהפוסקים נחלקו בביצה חיה.אשמח אם ייא מר מקורות. לי היה זכור שמים הם היחידים שכתבו שאם אינם לצמאו לא יברך. לגבי ההשווואה לשתיית מים לבליעת כדור אני מסכים שאין מוכרח לומר ששם נהנה מעצם המים ולכן כתבתי שיש לבחון למה זה דומה
"ביצה חיה אוכל או משקה
ויש בזה ב' נידונים א. אם מברכים עליה, ב. באיזה שיעור מברכים עליה
הגר"ש קלוגר כתב דאין מברכים עליה (הל' יוה"כ סי' ברי"ת ושו"ת שנות חיים סי' לג הוסיף להניף ידו שנית ע"ש) כיון דלא נחשב אוכל כלל ונחשב שאינו ראוי לאכילה, אולם האור שמח (הל' טומאת אוכלין פ"ח הי"ג) הוכיח מדברי הגמ' כאן שאמרו ד'אכלא דאיפרת הוא' דחשיב אוכל, וביותר כתב דמוכח מזה דלגמוע ביצה חיה שיעורו לאיסור ביוה"כ הוא כמאכל (בככותבת) ולא כשתיה (ברביעית), דלגומעה חיה הוי דרך אכילתה, וכן הביא ראיה זו הדבר אליהו (למהר"א קלצקין סי' נג) [וגם בחת"ס (שו"ת יו"ד סי' יט) כתב בארוכה שביצה חשיבא אוכל דאל"כ מנלן דמותר לישראל לאוכלו ע"ש] ועוד הוכיח (הדבר אליהו) מסוגיא דיומא פ. דביצה חשיבא אוכל בין חיה ובין מבושלת [דביומא (פ) ילפינן דטומאת אוכלים בכביצה, מדכתיב מכל האוכל אשר יאכל, אוכל הבא מחמת אוכל, ואיזה זה ביצת תרנגולת], ולכן נקט דשיעור אכילה בה הוא בכזית בכדי אכילת פרס ומברכים עליה.
וכן נקט למעשה המהרש"ם (שו"ת חלק ו סימן פח ) שהגומע ביצה חי', שאע"פ שמבואר ביור"ד סי' קי"ג סי"ד ובט"ז סקי"ד דאינו נאכל אלא ע"י דוחק גדול ומזה הוכיח הגר"ש קלוגר שאין לברך כלל אם גומעה חיה, אבל בתוס' שבת (קמג: ד"ה הלכה) כתבו שדרך לגומעה חי' ועומדת לכך וכן הביא שם (השמטות) מהמחזיק ברכה להחיד"א ז"ל שהביא מכת"י בשם רבני ירושלים שהאוכל חלמון ביצה חיה לצחצח הקול יברך עליו, אע"פ שאינו נהנה בטעם אכילתו מברך עליו כיון שהוא מזונו. וכן הכריע החזו"א (טבול יום סי' ד' סק"י) דביצה חיה נחשבת לאוכל ולא משקה.
וכן בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן קיז אות ג') הוכיח מדברי הרשב"א (ביצה ג. ד"ה כלהו) שכתב להקשות מדוע לדעת רבי יוחנן יש בה משום משקין שזבו והרי מבואר בגמ' דכשמשקה הבא מאוכל לתוך אוכל חשיב אוכל וא"כ ביצה ג"כ חשיבא כבא לאוכל, והרי לן דחשיב אוכל.
וע"פ זה דן שם (בבצל החכמה) שמי שבירך על היין והיתה לפניו גם ביצה חי' לגמוע אפילו אם טרף את הביצה ועשאה כמשקה אינה נפטרת בברכת היין (עי' שו"ע או"ח סי' רח סעיף טז דהמברך על היין פוטר מים ושאר משקין שדעתו לשתות) וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סימן יא אות ב, וח"ה סימן יח סוף אות ד).
אולם בשו"ת חסד יהושע (תליתאי סי' ד') מביא מהישועות יעקב (סי' תק"ה סק"א ד"ה והנה), שהטעם שאמרו בביצה (ב:) שביצה נחשבת לאוכלא דאיפרת הוא משום שראוי לצלותה ביו"ט, וכתב שם בפירוש שביצה כשאוכלה חי' הוי משקה ורק בביצה מבושלת הוי אוכלא. וכן נקט הצפנת פענח (שו"ת מהדו' י-ם סי' יא) וההרי בשמים (ח"ג סוף סי' עג), ועי' עוד מה שהאריך טובא בכל הנ"ל בשו"ת דברי שלמה ח"ב סי' קפד."
נ.ב.
כל המובא לעיל מצוטט מאתר 'דין' אך מאז שהפורום שודרג שוב איני מצליח להכניס המלל לסימון 'ציטוט' ומה' הישועה.