צופה_ומביט כתב:גם הכללים בזה צ"ת. למשל, אדם חולה בסכנת נפשות וזקוק לניתוח דחוף, ומתרימים עבורו להצילו. באם הגיע למצב זה עקב אורח חיים לא בריא, השמנת יתר, עישון, חוסר פעילות גופנית וכו' - האם נאמר איהו דקטיל נפשיה ולא מחויבים להצילו?
שמעתי ממרן
הגר"י זילברשטיין שליט"א שדן בכגון דא (בשיעור רופאים בביה"ח מעייני הישועה), ודן אם יש שניים הצריכים לרפואה, ושניהן שווין בכל דבר, מלבד מה שאחד מהם פשע בבריאותו ולכן נהיה חולה, האם נקדים את מי ששמר על בריאותו. והביא בתוה"ד סברא דכיון דיסוד מצות רפואה ילפינן לה ממצות השבת אבידה וכדאיתא בסנהדרין (עג, א), א"כ כשם שאין חיוב השב"א במאבד חפציו מדעת (שו"ע חו"מ סי' רסא ס"ד), הכ"נ אם אינו חס על חייו, למה אנו נחוס על חייו. ויסוה"ד מבוארים במנ"ח (מצוה רלז סק"ב) ובהגר"י פערלא (בביאורו לרס"ג, עשה, כח) דכתבו דאין חיוב להציל המאבד עצמו לדעת, ואפילו בימות החול, משום דהחיוב להציל נפש ילפינן לה מדכתיב 'והשבותו לו', וכנ"ל. אך רבים חולקים ע"ד המנ"ח והגרי"פ הנ"ל, וממילא בנד"ד כל שכן דלא מיירי במאבד עצמו אלא רק שטועה בשיקול דעתו ולא שומר על אורח חיים בריא, אולי לא שייך כל הנ"ל.
ובתוה"ד הביא שחמיו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל סבור דהנצרך להשתלת כליה, ואירע לו כן משום שעישן ולא שמר על בריאותו, אין חייבים לתרום לו כליה. [וצריך חיפוש בכתבי מוח"ז שליט"א אם והיכן האריך בכ"ז עוד].