לפני כחודשיים שאלתי את ר' נפתלי אנשין שליט"א, מה הפירוש המילה 'חילול' שכתוב בתורה פעמיים בכרם,
וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ (דברים כ, ו).
אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ (שם כח, ל).
ואמר לי כדבר פשוט את הצעת רש"י לא פדאו בשנה הרביעית, שהפירות טעונין לאוכלן בירושלם או לחללן בדמים ולאכול הדמים בירושלם ושכך הוא פירש בפשש"מ, ואני טענתי כנגדו שזה ממש לא שייך שכך הוא הפשט, יש לי על זה כמה קושיות שזה לא יכול להיות פשט, הראשונה, שלכאורה חילול המעשרות ונטע רבעי הוא רק בדיעבד "וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ וכו'. וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וכו'" (דברים יד, כד-כה), ואילו לכתחילה מעלים את הפירות עצמם לירושלים; מדוע אם כן מדברת התורה על החילול כדרך לקיום המצוה לכתחילה? ואותה שאלה קשה גם על מה שפירש רש"י בפרשתנו גבי "קדש הילולים" דהיינו או בחילול או בהילול; וכי החילול הוא עיקר המצוה?
ועוד יש להעיר, שלכאורה הלשון 'חילול' בהקשר של פדיון היא רק לשון משנה, כי בתורה אנו מוצאים לשונות של נתינה בכסף וגאולה: "וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף", "וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו" (ויקרא כז, לא), אך לא לשון של חילול.
ועוד, שלכאורה חילול הכרם מקביל לחינוך הבית וללקיחת האישה, שהכוונה בהם היא תחילת מימוש התכנית, אם זה להתחיל לגור בבית או להיכנס בברית הנישואין; ומדוע דווקא בכרם מדברים על חלק המצוה שיש בו בפדיון הקדושה ולא על תחילת השימוש בכרם. ואכן אמנם שהמצוה של נטע רבעי וחילול הפירות, היא הצורה הראשונה ליהנות מן הכרם, אך מדוע הזכירה התורה דווקא את נושא הקדושה שיש בפירות אם עיקר הרעיון כאן הוא תחילת השימוש בפועל?
ואני הייתי בטוח שהפשט הוא כמו 'לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים', ושמחתי לראות שכך מבאר הא"ע והרמב"ן בהצעה ראשונה שלו, ואז נכנסתי לעיין בכל זה ומצאתי לענ"ד דברים נפלאים בכל העניין, אני בהמשך יעלה מאמר חדש שנערך עכשיו על זה.