הרב ישכר תמר בספרו עלי תמר על הירושלמי בכמה מקומות מבאר היטב את דברי הרמב"ם מדוע צום גדליה בן אחיקם הינו צום חמור ומה אירע בו שמשליך עלינו
בעיצומו של צום גדליה, שאלתי את עצמי מדוע הריגת גדליה בן אחיקם היא יותר מהריגת צדיקים אחרים עד כדי קביעת צום לדורות. לכאורה על הריגת צדיק לבד - לא היו קובעים צום, וכלפי פיזור הפליטה גם לא מובן האסון הגדול כל כך, נשארו כאלפיים יהודים שברחו, ובכלל הובטחו שלמלאות שבעים שנה יחזירם ה' למקומם, ומה ה''כצעקתה''?
וכדי להבין וליישב את הדברים על הלב, נצטט בראשונה את לשון הרמב"ם (הלכות תעניות ריש פרק ה): "יום שלישי בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן".
וביאור הענין שעל ידי הריגת גדליה - גלה שארית יהודה כולה למצרים ונתפזרו בשאר ארצות ולא נשאר נר לאומה בארצה.
והדברים מפורשים בירמיה (מ, מא) שכל עוד שהופקד גדליה לשליט ביהודה התרכזו מסביבו שארית יהודה וירמיה הנביא בתוכם, וגם היהודים מעמון ומואב ומאדום ומכל המקומות אשר נדחו שם באו אל ארץ יהודה להתאחד תחת דגל גדליה, ובוודאי חובבי ארץ אלו התאספו ובאו לחדש הישוב והמדינה וע"י הריגת גדליה - אבדה שארית יהודה וישראל, וגלו למצרים, ונתפזרו בשאר ארצות, וכבה הגחלת הנשארת אשר היה בכוחה להאיר יהודה באור חדש שהיה מאיר לגולה כולה.
ואכן מפני כן קבעו הנביאים והחכמים ג' בתשרי לאחד מהארבעה צומות, ואמרו שקולה מיתת גדליה וחורבן שלטונו כשריפת בית אלקינו?
וכאשר ישבו רבותינו על מדוכה זו - מי היה האדם אשר כבה את הגחלת ואבד שארית ישראל מארצו בגלל רגשי קנאה לשלטון ולא דכאו רגשותיו לעמו ולארצו רגשות קנאה פרטית, ומי היה האדם שאבד שארית יהודה מארצו, וגלה אותה גלות שלימה מבלי שמוסר כליותיו יאחזוהו ברסן ולומר לו שטן המשחית הרף ידיך, בדקו ומצאו שאיש שמקורו מזרע ישראל מדור דור לא היה עושה דבר שכזה. ברם, ישמעאל שמוצאו היה מעבדים או מגרים היו חבויים בקרבו רגשות אומה אחרת, שישראל לא היה עמו וא"י לא היתה ארצו, ולפיכך קרה הדבר שרגשות קנאה לשלטון ושררה עזים כמות העלימו עין, ודכאו בכח את הרגשות לחורבן המדינה וגלות שלימה לעם שהוא ואבותיו מתייחסים אליו זה ט"ז דור. אכן לא כל הגוים שמוצאם מגוים יעשו חלילה כדבר הזה והרוב מסורים לעם ישראל וארצו ככל אחד מישראל הטובים, ברם לאסון האומה קרה הדבר שהיה ישמעאל איש כזה שבגלל תאות השררה של עם זר הרגשות התגברו על כל מוסר כליות ואבד שארית יהודה וכבה גחלת ישראל מבלי להתעורר עוד וגלה ישראל גלות שלימה.
ובמחזור רומא (שנת ש"א) מסיים: וגרם להם כל הצרות, וכ"ה בסליחות לצום גדליה גם פליטתי אשר עזבו, שארית אשר פלטו מיום נקם חבלו עתה ביום צום גדליה כורמים ויוגבים לוהטו ולא היה בהם גודר גדר ועומד בפרץ, וזהו אשר אמר הנביא אל הכהנים והעם שלא תפסו אלא אסון חורבן ראשון ולא תפסו חורבן שני שהוא גדול כראשון. וגדליה בן אחיקם שבחרוף נפשו עמד בפרץ למנוע חורבן הארץ וגלות ישראל וכיבוי גחלת הנשארת, מיתת צדיק כמוהו שקולה כשריפת בית אלוהינו כמ"ש מפורש במקרא.
וכן המשורר הצדיק ר"ש אלקבץ מצפת, פונה אל עניי העם בירושלים השוממים על חורבותיה וכואבים כלימת ירושלים, לא תבושי ולא תכלמי מה תשתוחחי ומה תהמי בך יחסו עניי עמי ונבנתה עיר על תילה. אם רק תשמרו על גחלת הנשארת ינהרו אליה שארית ישראל בניה בוניה ונבנתה העיר על תילה, ואכן אלו עניי ודלי ירושלים ושאר ת"ח ועניי א"י, ששמרו על גחלת הנשארת, יש לזקוף על חשבונם חלק גדול בבנין הארץ ותקומת מדינת ישראל בימינו. ודע כי מדברי הנביא אל הכהנים והעם, כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי, יש להניח כי אנשי בבל קוננו וספדו באמירת קינות הגה והי על חורבן השני בג' בתשרי מעין הקינות והמספד על חורבן הראשון ע"י נבוכדנצר בת"ב. ועיין מ"ש בזה בהוריות פ"ג ה"ה. (עלי תמר הוריות ג, ה; תענית ד, ה).
על מה ולמה: צום גדליה – מדוע צמים?