פסח בחודש האביב והגדות החכם והתם
יכול מר"ח ת"ל ביום ההוא. משמע שהיה מקום לספר סיפור יצ"מ מיד בתחילת החודש. כלומר, כל החודש קשור ליצ"מ.
המקור לזה בשני פסוקים: א. "ועבדת את העבודה הזו בחודש הזה". ב. פסוק שני, שיותר מחובר למצוות סיפור יציאת מצרים: "קדש לי כל בכור באדם ובבהמה לי הוא". א"כ על ידי מסירת הפרשה הזו כראוי מתקדשים הבכורות. "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה וגו' היום אתם יוצאים בחודש האביב". הרמב"ן עה"פ קדש לי, "והוסיפה הפרשה מצוות רבות (על קידוש הבכורים), שיזכרו היום, והחודש שהיה אביב". א"כ היום אתם יוצאים בחודש האביב מוסב על זכור את היום הזה וגו'. משמע שזו מ"ע.
איפה יש לזה זכר בהגדש"פ? מתי ואיך מקיימים זאת?
מה בכלל המשמעות של לזכור שהיה אביב?
המצווה לספר על היציאה ממצרים, ואפילו גדולי התנאים סיפרו בזה. וכל המרבה ה"ז משובח. ברמב"ם מבואר שהמצווה אינה סיפור היציאה אלא דבר אחר: "מ"ע של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, בליל חמישה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר זכור את יום השבת". הראשונים מבארים שכשם שהמצווה בשבת לזכור שהיום שבת, כך זכור את היום הזה כלומר להזכיר דבר זה ביום שזה קרה.
מ"מ אין כאן מילה על היציאה, אלא ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים. היציאה עצמה כבר הייתה גירוש, באופן טבעי, ללא ניסים.
בהמשך "מצווה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנא' והגדת לבנך". הגדה אינה ענייה על שאלה. "לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד? אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחרות, ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שארע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו".
הרמב"ם מחלק שאת יציאת מצרים מספרים לקטן או טיפש, אך אם הוא גדול או חכם מספרים לו הניסים והנפלאות. א"כ בגדול או חכם לא מתמקדים ביציאה.
שמו של מרע"ה כמעט אינו מוזכר בהגדה (רק פ"א בדרך אגב), כי יצ"מ הייתה רק על ידי הקב"ה בעצמו. וא"כ מה כוונת הרמב"ם שמספר הניסים והנפלאות שנעשו לנו ע"י משה רבנו? כי היציאה הייתה על ידי הקב"ה, אך הניסים נעשו ע"י משה רבנו.
קשה, שהרי דבר זה לא כתוב בהגדה?
בהתגלות בסנה אמר הקב"ה: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", הכוונה למתן תורה. א"כ ההתגלות הראשונה הקשורה ליציאת מצרים הייתה במקום של מתן תורה. א"כ יציאת מצרים היא נקודת ההתחלה ל"תעבדו את האלוקים וגו'".
הדיברה הראשונה: "אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" א"כ ההתגלות הראשונה של התורה בעולם נעוצה ביציאת מצרים. גם פרשת מתן תורה מתחילה: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים". בסיס הגילוי של התורה היה אפוא במצרים, "אשר עשיתי למצרים".
התורה היא מציאות של מן העולם הזה. ממערכות קיום אחרות לגמרי, גבוהות ובלתי ניתנות לצמצום לעולם כזה. איך היא חלה ונתפסת בעולם הזה? ע"י יצי"מ. היא זו שהעמידה את העולם במצב כזה שהוא יהיה בר הכי לתפיסת תורה. יצי"מ היא ההכשר של העולם למציאות התורה. העולם כשם שנברא אין בו פתח כל שהוא שהתורה תוכל להיכנס בו. התורה לא יכלה להפוך להיות חלק מהעולם הטבעי שקודם יצי"מ.
יציאת מצרים לא מציאות שקרתה לעם ישראל. זו מציאות שקרתה בעולם. הבורא חילץ את המציאות מתחת יד מצרים.
מי שתופס את יצי"מ כמציאות שייכת רק לנו, הוא מאלו שהרמב"ם מכנה אותם קטן או טיפש. לאחד כזה מסבירים את היציאה שלנו ממצרים. אך יצי"מ זו מערכת עולמית דבר שקרה בעולם. הניסים והנפלאות נועדו להכניס למערכת העולמית דברים שבעצם עניינים חורגים מכל הגבולות.
בזוה"ק: מצר ים. המילה כשלעצמה לשון מיצרים. גבולות צרים, שלא ניתן להכניס שם דבר שלא ניתן להיגבל מעצם טיבו.
ים - מים שאין להם סוף. הרי זה מתחיל במקום מסוים ונגמר במקום מסוים? הרי יש יבשה? מדוע קוראים לזה חז"ל בשם כזה?
אלא יבשה הוא דבר מוגבל בעצמותו. אין לו טבע של התפשטות. הים מעצם מהותו מתפשט ועבר כל גבול. הגבול שכן יש לו אינו מעצמותו, אלא מדבר חיצוני: גבול שמת בל יעבורו. אשר שמתי חול גבול לים. הגבול אינו ממנו, אלא מן החול.
בורא העולם הוא אין סוף. בהתיחסות אלינו בבריאת העולם, שם עצמו כביכול בגבולות. אחרת העולם היה אינסופי ואינו בר תפיסה, ולא שייכת בו התגלות כבודו. הגבולות אינן בו עצמו. המשל לזה הוא מים שאין להם סוף. הקב"ה השאיר בעולם טביעת אצבע, לדעת מנין הגיע העולם הזה. המים הם דבר שהגבול אינו בעצם מהותו. ללמד על מקורו של העולם הבלתי מוגבל בעצמותו. גזרה חכמתו שהעולם יהיה מוגבל, מלבד הים. א"כ העולם נושא בתוכו כח אינסופי, והגבול הוא רק מכיון שהקב"ה הגבילו, אך יכול היה להיות בלי גבול, מכח בוראו הבלתי מוגבל. למה הגבילו? כי אינסוף סותר גילוי.
מצרים - מצר ים, כלומר, אפילו את הים הבלתי מוגבל היא מגבילה. הנמשל: מצרים מכחישה שמקורם של הדברים הוא בכח בלתי מוגבל. פרעה אומר "לא ידעתי את הוי"ה" - לא קיים במערכת המושגים שלו. לעומת זאת את שם אלוקים הכיר גם הכיר. כבר כשיוסף דיבר אתו - האלוקים יענה את שלום פרעה. אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת.
אלוקים זה כח מסוים. בעל הכוחות כולם, שכל כח מוגבל לעצמו.
בזוה"ק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" אלה - התגלויות שונות. "אלקים" זה "אלה" - "ים".
שם הויה - שם ההיות, המציאות - נצח, בלתי מוגבל, ללא תכלית. זה אין פרעה מסוגל להכיר.
התורה - ארוכה מארץ מידה, ורחבה מני ים. למעלה מכל גבול של העוה"ז, אפילו יותר מן הים.
עולם שמי ששליט בו זו מצרים - גברת ממלכות - האימפריה שכל העולם תחתיה, אינה מאפשרת גילוי של תורה בעולם. "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר תזרע את זרעך והקשית ברגלך כגן הירק" - סוללים מקום למים להגיע והם משקים. "והארץ אשר אתה בר שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים" מצרים אינה נושאת עיניים לשמים. יש לה הכל בתוכה מתוכה. ארץ ישראל תלויה בגשם. הגשם הוא תמיד בלתי צפוי. הן כשבא והן כשאינו בא. מה שמצליחים לדעת כשבוע מראש, לכל היותר, פעמים רבות אינו מדויק, ובכל מקרה רואים רק את מה שכבר נמצא, אך לא מה שמעבר לכך. המצרים יודעים כמה מים יש להם והיכן הם. אין ציפיה למה שמעבר למה שיש עכשיו בעולם.
התורה שהיא כולה בלתי מוגבלת אינה יכולה להתלבש בלבוש מוגבל. לכן לא שייך גילוי כזה בטרם יצי"מ. כאמור, הניסים והנפלאות נועדו להכניס למערכת העולמית דברים שבעצם עניינים חורגים מכל הגבולות. מים ההופכים לדם ממש. הגבול העיקרי של המציאות זה שדבר הוא רק מה שהוא. במצרים הוברר שהמציאות היא רק מה שבורא העולם רוצה שיתגלה בהם. זאת מהותם האמיתית.
עולם שיצא ממצרים זה עולם שהתורה יכולה לחול בו, להיות נתפסת. מהות התורה להיות כלי לגילוי הבורא הבלתי מוגבל. העולם שלפני יציאת מצרים היה מציאות אחרת. אך העולם שיצא ממצרים הפך למציאות שמהות העולם היא גילוי רצון ה'. א"כ שייך שתתגלה בכזה עולם תורת הגילוי.
זהו הסיפור לבן חכם או גדול. זה סיפור אחר לגמרי ממה שמספרים לקטן או טיפש (בלשון ההגדה תם).
בפסוק : "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים". המופתים האלו היו גילוי של תורה. זה שונה ממופתים שעושים כל הנביאים. המעמד שלהם רק של מופתים. הוכחה על נבואה. מה שמשה רבנו עשה במצרים זו תורה. הבסיס המחויב לגילוי התורה. אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים. תעבדון את האלקים על ההר הזה. מהר סיני יצאה הגאולה. מתן תורה חייב את יצי"מ.
ההגדה של פסח נתקנה לכולם, לכלל. בכלל יש הרבה טפשים. שם הסיפור הוא היציאה עצמה, ושם אסור להזכיר את משה רבנו. רק הקב"ה בעצמו. משא"כ סיפור הניסים והנפלאות שהוא תורה - זה רק ע"י משה רבנו, כי רק הוא זה שהתורה ניתנה על ידו. הוא זה שנשלח ליצור גם את הבסיס לתורה. כאשר מספרים לחכם - לפי דעתו של בן אביו מלמדו. א"כ ההגדה היא לכלל, אך לפרטים החכמים חייבים לספר באופן יותר נעלה. לא לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר. לכן הרמב"ם מחלק זאת לשני עניינים.
היום אתם יוצאים בחודש האביב - חיוב לדעת שבחודש האביב יצאנו ממצרים. מה זה? אכן, לקטן זה לא אומר כלום.
חודש האביב זה חודש שכל מה שהיה נסתר, נראה כאינו קיים, פתאום מציץ ומתגלה. בראשונים - ניסן מלשון ניצן - הניצנים נראו בארץ. גדולי רבותינו אמרו שניסן ע"ש הניסים. כך בגימ'. החודש הזה לכם ראש חודשים. גילוי החידוש שיש בחודש, נתגלתה בניסן. לכן כל החודש ראש חדשים. בו נתגלו הוויות חדשות. דברים שלא היו.
היציאה בחודש האביב משמעותה שכאן התגלה דבר חדש שלא היה בעולם. דבר שלא שייך למערכת הגילויים שהיא טבועה וקיימת וצפויה מראש. חודש זה דבר שבעצם מתחדש תמיד. אביב כמו כל ההכפלות. עציץ - עץ קטן. אביב - אב קטן. בחודש אב הכל נמצא. כל אבי הנחל - הפירות - כבר צמחו. בחודש אביב מתגלה כל מה שעתיד להיות דבר גדול ושלם. הכל בו מכוון לעניין חידוש.
רק בלשון הקודש זמן נקרא כך, משום שזו הזמנה. זימון והכנה. הכנה למה שיבוא, וכעת איננו. ההווה הוא הזמנה לדבר שיבוא. זה החודש הזה לכם. כי חודש הוא חידוש. חודש האביב - חודש שמביא חדשות, שטרם היו.