נראה שכ' כן להראות סכלותם של הצדוקים שיכחשו בדבר גלוי וידוע שהונהג הלכה למעשה כל הדורות. והרקע לדברי רמב"ם אלו הם דבריו הידועים בהקדמה לפיה"מ בביאור ענין הלכה למשה מסיני:
כגון מה שאמרו במאמר הכתוב פרי עץ הדר, אולי יהיה רימונים, או חבושים, או זולתם, עד שהביאו ראיה עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר, ואמרו: עץ שטעם עצו ופריו שווה, ואמר אחר, פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר, פרי הדר על כל מים. אלו הראיות לא הביאו מפני שנשתבש עליהם העניין עד שנודע להם מהראיות האלה. אבל ראינו ללא ספק מיהושע עד עתה, שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה, ואין בו מחלוקת. אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל. וכן היא ראייתם על ההדס, וראייתם על דיני אברים בעונש ממון, והוא מה שחייב למי שהשחית אבר מאברי חברו. וראייתם גם כן על בת איש כהן, הנזכרת לשם, שהיא אשת איש, וכל הדומה לו, שהוא נוהג על העיקר הזה. וזה עניין מה שאמרו, כללותיה ופרטותיה. רצו לומר, העניינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר י"ג מידות, והם מקובלים מפי משה מסיני, וכולם אע"פ שהם מקובלים מפי משה, לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני, שאין לומר פרי עץ הדר, הוא אתרוג, הלכה למשה מסיני, או חובל בחברו משלם ממון, הלכה למשה מסיני, שכבר נתברר לנו, שאלו הפירושים כולם מפי משה, ויש להם רמזים במקרא, או יוציאו אותם בדרך מדרכי הסברה, כמו שאמרנו. ועל כן כל דבר שאין לו רמז במקרא, ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברה, עליו לבדו נאמר, הלכה למשה מסיני.
ור"ל שכל המצוות נאמרו פרטותיהן ודקדוקיהן מסיני ואח"כ טרחו למצוא רמזיהן במקרא ורק על אלו שלא יכלו למצוא רמז במקרא אמרו עליו שהוא הלמ"מ. ולפי שיטתו שההלכה קדמה לדרשה, אפשר ליישב כמה תמיהות שהעלו התוס' בכ"מ בש"ס ולדוגמא אציין דברי התוס' בסוכה לד. בד"ה ואחת למקדש שכ' וז"ל תימה דכיון דלית ליה הלכתא אימא אף בגבולין דמידי מקדש כתיב בקרא עכ"ל והניח בקו' ואילו לשיטת הרמב"ם גם אבא שאול מודה שיש כזה הלכתא אלא דלא ניחא ליה למימר שמרומז בהך קרא דאמרי רבנן.