הודעהעל ידי יושב הארץ » ה' יוני 13, 2024 5:41 pm
א. דברי הר"י מקומרנא:
ובסוף ימי רבנן סבוראי תחלת הגאונים, היה איש קדוש אחד שהיה בו נשמת משה רבנו ממש, שהרי משה מגולגל בכל דור ודור, והוא עסק בספר הזוהר בקדושה וטהרה וסידר אותו סדר נאה על הפרשיות של תורה, ומרוב קדושתו זכה שנתגלו אליו כל החברייא, רבי שמעון בן יוחאי עם חבריו, וכל הנשמות ממתיבתא דרקיעא, ואליהו זכור לטוב היה מצוי בכל שעה, והוא חיבר ספר "רעיא מהימנא", וקרא לזוהר חיבורא קדמאה. גם סידר ספר התיקונים, שנתחבר במערה עם רבי אלעזר בנו, והוסיף בו כמה דברים מן הזוהר, וגם דבריו וחידושיו, ואל תתמה על זה, שהרי מרן האריז"ל החי, היו לו כל אלו המדריגות, יותר הרבה מזה, ומה תתמה אם היה כמותו בין הגאונים וספר רעיא מהימנא ותיקונים, עמוק עמוק אין מי שישיגנו אלא לאיש אשר רוח אלקים בו , כמו למרן האריז"ל בכל אות ואות ממש, יש בו רזין סתימין ורזין פליאין עד אין לשער ולהעריך, ולא נמצא עמקות כמותו בכל ספר הזוהר. ובמקום אחר הוסיף: ויש לזה ראיות למאות שהוא היה אדם צדיק מעונה בעוני ועינוי, בדוחק ובבזיון בין ערב רב ובצער גדול.."
ב. בהקדמת תיקו"ז: וְעוֹד, כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁכָּתוּב וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד, שֶׁגֹּרְשָׁה רוּחוֹ אַחֲרֵיהֶם. וְעוֹד, כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ - מִי שֶׁהוּא אִישׁ צַדִּיק שֶׁהוֹלֵךְ נָע וָנָד מִמְּקוֹמוֹ כְּמוֹ הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ, וְאַף כָּךְ הִיא רוֹגֶזֶת יוֹתֵר עַל נָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי, שֶׁהוּא קַמְּצָן, נָבָל בְּמָמוֹנוֹ נָבָל שְׁמוֹ, שֶׁאֵינוֹ נָדִיב וְאֵינוֹ מִזֶּרַע הָאָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ, שֶׁהֲרֵי קַמְּצָן הוּא עֲנִי הַדַּעַת (קמצן על אחד שלא מחלק כספו היא מילה מחודשת מזמן רש"י), אַחַר שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה חֶסֶד לְבַעֲלֵי תוֹרָה לִהְיוֹת מַחֲזִיק בִּידֵיהֶם. ואילו על הרמד"ל נמצא בעדות הר"י מן עכו שהיה נד בדרכים ומפזר כספו לעניים: "כי ר' משה הנז' היה כותב סודות ונפלאות לעשירים, אשר במלכות ההוא, ולוקח בהם מתנות רבות זהב וכסף, ואותו היום כל מה שהיה מרויח היה מפזר, עד שביום מותו לא נשאר לו אפילו פרוטה".
ג. וְכֹלָּא אִתְעַכֵּב עַד דְּיֵיתֵי שִׁילֹה דְּאִיהוּ מֹשֶׁה בְּגִימַטְרִיָּא מָ''ה, אַרְבָּעִין וְחָמֵשׁ שְׁנִין בָּתַר אֶלֶף וּמָאתָן שְׁנִין. היינו 1245 שנה אחרי החורבן שהיה בשנת ד' תתכ"ח. נמצא כי משה מחבר הרע"מ יהיה הגואל בשנת ע"ב לאלף השישי.
ד. אר"ש חברייא בודאי קב"ה אסתכם עמנא עילאין ותתאין למהוי בהאי חבורא זכאה דרא דהאי אתגלייא ביה דעתיד כוליה האי לאתחדשא ע"י דמשה בדרא בתראה לקיימא קרא מ"ה שהי"ה הוא שיהיה. )זַכָּאָה דָרָא דְהַאי אִתְגַּלְיָיא בֵיהּ, דְּעָתִיד כּוּלֵי הַאי לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יְדָא דְמֹשֶׁה בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְדָרָא בַתְרָאָה, לְקַיְימָא קְרָא (קהלת א ט) מַ''ה שֶּׁ''הָיָה ה''וּא שֶׁיִּהְיֶה, וּבֵיהּ (דף קיב ע''א) (תהלים לג יד) מִ מֲּכוֹן שִׁ בְתּוֹ הִ שְׁגִּיחַ, (שם קמד טו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָ''ה לּוֹ בְּגִימַטְרִיָּא מֹשֶׁ''ה, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיהו''ה אלהי''ו, דַּעֲלֵיהּ אִתְּמַר (קהלת א ד) דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְלֵית דּוֹר פָּחוּת מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (תהלים קה ה) דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר, וְאִתְפַּשְׁטוּתֵיהּ הוּא בְכָל דָּרָא וְדָרָא, בְכָל צַדִּיק וְחָכָם דְּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא (תיקון ס"ט).
ה. הַזּוֹקֵף זוֹקֵף בְּשֵׁם, דַּרְגָּא דְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְעֵילָּא, וּמֹשֶׁה לְתַתָּא, בֵּיהּ יְקוּמוּן כָּל יִשְׂרָאֵל , בשנת ע"ב. (רע"מ משפטים)
ו. בספר הזוהר וארא כג.: רומז ש"משה" חיבר הזוהר: כָּתוּב (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ, מִי הֵם הַמַּשְׂכִּילִים? אֶלָּא זֶהוּ אוֹתוֹ חָכָם שֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל דְּבָרִים מֵעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יְכוֹלִים בְּנֵי אָדָם לְדַבֵּר בַּפֶּה, וּלְאֵלֶּה קוֹרְאִים מַשְׂכִּילִים. יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. מִי [הזהר] הוּא הָרָקִיעַ? זֶהוּ הָרָקִיעַ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁעוֹמֶדֶת בָּאֶמְצַע, וְהַזֹּהַר שֶׁלּוֹ הוּא נִסְתָּר וְלֹא הִתְגַּלָּה מֵהַגָּוֶן שֶׁלּוֹ.
וברע"מ: פָּתְחוּ תָּנָאִין וַאֲמוֹרָאִין וְאָמְרוּ, רַעְיָא מְהֵימָנָא, אַנְתְּ הֲוִית יְדַע כָּל דָּא, "וְעַל יְדָךְ הִיא אִתְגַּלְיָיא", אֲבָל בַּעֲנָוָה דִּילָךְ, דְּאִתְּמַר בָּךְ (במדבר יב) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד.
וכבר רמז כן הרמד"ל בספרו משכן העדות בשנת ה' נ"ג דהוא האי משה רע"מ:
בראותי אני ענייני בני העולם במחשבות זרות ודעות נפסדות חיצונות בעניינים הללו, ודור הולך ודור בא, והדעת הנפסדת לעולם עומדת, ואין רואה ואין שומע ואין מקיץ כי כלם ישנים כי תרדמת יי' נפלה עליהם לא לשאול ולא לקרוא ולא לדקדק, הוצרכתי לכתוב ולגנוז ולעיין כדי לגלותי [!] לכל משכיל ולהודיע כל הדברים האלה אשר החכמים הקדושים הקדמונים עמלו בהם כל ימותיהם שהם מפוזרים בתלמוד ובדבריהם ובמצפוניהם יקרים וצפונים וטמונים מפנינים והשער סגרו עליהם והעלימו כל ספריהם העמוקים וראו שאין ראוי לגלותם ולפרסם אותם.