הודעהעל ידי סייג לחכמה » ה' פברואר 22, 2024 3:56 am
חולין פ"ד.
ציפור השחוטה במצורע האם בעי כסוי הדם
נסתפקתי אם דם הציפור טעון כיסוי, ואי משום ששחטו על מים חיים, הלא הדם ניכר בו, כפירש"י עה"ת (ויקרא י"ד, ה) נותן אותם תחלה בכלי, כדי שיהא דם צפור ניכר בהם וכמה הם רביעית, ומקורו בסוטה (ט"ז:), וכן פסק הרמב"ם (הל' טומאת צרעת פי"א ה"א) וממצה עד שיהיה הדם ניכר במים ע"כ, וכשהדם ניכר במים חייב לכסות, כדאמרו חולין (פ"ז.) דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות.
ומצאתי בשפתי צדיק (מצורע אות ד') שמסתפק בזה, וכתב ואף שצריך לשפוך הדם לכלי של מים חיים, מכל מקום אפשר שצריך להשאיר מעט לכיסוי, לרבי מאיר חולין (פ''ה.) דלא דריש אשר יאכל שיהיה ראוי לאכילה עיי"ש, ובספר מגדים חדשים (פ' מצורע) העיר מהא דס"ל החזון איש (נגעים פי"א סק"ב) דעיקר המצוה למצות כל דם הציפור, דבעינן דם הציפור השחוטה ע"ש, וכתב דלפי"ז פשוט דאין מקום לכסוי הדם,.
ולא ידענא למה נסתפקו דווקא באופן דהשאיר מעט, תיפוק ליה אף על הדם שהיא בכלי.
והנה בדם קדשים פסקינן דאינו נוהג בו מצות כסוי, כמבואר במשנה חולין (פ"ג:) אבל יש לדון ולברר על ציפורי המצורע אי הוי קדשים או לא, דבתוס' זבחים (קטז. ד"ה ודילמא) כתבו דצפורי מצורע הוי כעין קרבן, והמהר"ם חלאוה פסחים (כ"ה.) כתב דצפורי מצורע הוו הקדש ויל"ע, ולשון המהרש"א יומא (ס"ז: בד"ה ואמר ואלו הן כו') שכתב טהרת המצורע שצריך ב' צפורים אחד לקרבן לה' ואחד לשלוח ע"ש, ואפ"ל דכוונתם כתוס' דהוי כעין קרבן, ולשון הש"ס בקידושין (נ"ז.) דחיילא בהו קדושה, אולם בתו"י יומא (נ"ט ס'. ד"ה משום) כתבו דצפורי מצורע לא חשיבי קדשים אלא מעשה חוץ הוא, וכן הוכיח במשל"מ (פ"ז י"ט הי"ט ד"ה ודע) ולשון רש"י בחולין (ק"מ. ד"ה ומשני) דלאו קרבן נינהו, וכן נקט בכתבי הגרי"ז נזיר (ג:), אבל בקובץ שיעורים (ח"ב סימן כ"א ה) מקשה על התו"י דמבואר בגמ' כאן דציפורי מצורע ילפינן מעגלה ערופה והיאך אפשר לחלק ביניהם, מיהו המאירי קידושין (נ"ז.) כתב דאיכא מעילה בעגלה ערופה שהרי כפרה כתיב בה כקדשים ויש לה דין קדשי בדק הבית
ובנחל איתן (סי' ה' ס"א סקט"ז) הביא הגר"ח קנייבסקי ז"ל מה שחקרו האחרונים האם צפורי מצורע יש להן שם קדשים, ונפ"מ בזה לדינא, וכפי שיבואר, והוכיח דשם קדשים עליהן מהא דמבואר ביומא (ס"ב:) וברש"י סוטה (טז: ד"ה הקדים) דאף בצפורי מצורע צריך שישנה עליו הכתוב לעכב, והלא כלל זה נאמר רק בילפותות הקדשים, וע"כ דצפורי מצורע דין קדשים עליהן, והטעם לכך י"ל, דהנה בחולין (קמ.) יליף איסור הנאה דצפורי מצורע מאיסור הנאה של עגלה ערופה, ואיסוה"נ דע"ע הוא משום דכתיב בה כפרה כקדשים, ובסוף דבריו הסיק שצפורי מצורע אינם כקדשים, וכן שמע מפי החזון איש.
ואף בעגלה ערופה גופא חקר הנודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' קכ"ד) אם דינה כקדשים דבעינן שישנה עליו הכתוב, והגאון מטשעבין ז"ל בדובב מישרים (ח"ד סי' שכ"א סקכ"ב) הכריח לזה מרש"י בחולין (כ"ד. ד"ה וערפו) דבעינן שישנה עליו הכתוב לעכב, ומאידך ציין הגאון הנ"ל לדברי המל"מ (פ"א פרה ה"א) שהוכיח מדברי הרמב"ם (פ"י רוצח ה"ב) דמה שאמרו בזבחים (כ"ה:) דשעות פוסלות בקדשים לא נאמר לענין ע"ע, וצ"ע.
היוצא מדברנו, אם ננקוט דציפורי מצורע לא הוי קדשים צריכין כסוי לר"מ, ואף אם נאמר דיש לצפורי מצורע דין קדשים, יתכן לומר דחייב בכסוי, משום דהטעם דאין קדשים צריכין כסוי, מצאנו בחולין (פ"ד.) שני טעמים, א'. מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי, ב'. מר בר רב אשי אמר אמר קרא חיה או עוף מה חיה אינה קדש אף עוף אינו קדש, ולפי טעם הראשון א"כ בציפור מצורע שאינו חסר כלום יהא טעון כסוי, אבל לפי טעם השני דילפינן מחיה דאין קדשים טעונין כסוי, א"כ אינו טעון כסוי, אבל לפי המאירי דס"ל דיש לה דין בדק הבית אף לטעם השני יהא צריך כסוי דהא בתוס' רעק"א (במשניות) והרש"ש (שם) כתבו דלטעם השני עדיין לא ידעינן קדשי בדק הבית וצריכין לטעם הראשון, ולטעם הראשון דמי שאינו מחוסר אלא שפיכה, הכא חייב דהא אינו חסר כלום.
ואפ"ל דאף לטעם של מר בר רב אשי אמר אמר קרא חיה או עוף מה חיה אינה קדש אף עוף אינו קדש, יהא ציפור השחוטה טעון כסוי, והיא דהא הקשו התוס' (שם ד"ה מה חיה שאינה קדש) וא"ת והא אפילו קדשים טעונים כסוי דתנן בפרקין (לקמן דף פה.) קדשים בחוץ רבי מאיר מחייב, ותירצו וי"ל דאינה קדש בפנים קאמר, א"כ דווקא קדשים בפנים פטורים מכסוי, אבל ציפור מצורע שנעשה בחוץ חייב.
ואפשר להביא ראיה דאין תורת קרבן בציפור מצורע, ובזה יתישב מה שהקשה בחזון יחזקאל (סוטה פ"א ה"ו) על הא דאיתא בזבחים (ע"ח.) ובחולין (פ"ז:) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אז אם בו מראית דם כשר אע"ג דרובא מים, אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל, והלא בדם ציפור של מצורע הוא נותן דם צפור ברוב מים, כדכתיב בקרא ושחט את הצפור האחת אל כלי מים חיים, ולא אמרינן קמא קמא בטל, והלא נתינת דם ציפור במים הוא מכשיר, ודינו כמו דם שמכפר, ואין דינו כמו דם לענין כסוי, ובשחיטת צפור אל כלי מים חיים הדם נוזל כמו צרצור קטן, דלא נפיש עמודיה וקמא קמא בטיל.
ואפ"ל דהא מפורש ברש"י (חולין שם) דהטעם דבכיסוי אפילו נפל דם לתוך מים חייב לכסות, שאע"פ שבטל ונדחה ראשון ראשון, אפ"ה כשהלך ורבה עד שנהפכה מראית המים לדם חזר דם הבטל וניעור וחשוב דם, ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה, שאין תורת דיחוי אצל מצות, משא"כ בזריקה יש תורת דיחוי בקרבנות.
א"כ אם נאמר דאין לציפור מצורע דין קרבן א"כ הוי דינו כמו בכיסוי הדם שאין דיחוי אצל מצות ודו"ק.
ומידי עסקו בתוס' זו שכבר הקשו הרבה בזה, מהו הסברא לחלק בין חוץ לפנים, עי' רש"ש (שם), ובגליוני הש"ס קידושין (נ"ז: תוס' ד"ה ומה).
ואפ"ל דכוונת התוס' היא, דהא מבואר בגמ' זבחים (קט"ו:) דעל במה הכל כשירין להקריב בהמה חיה ועוף, נמצא דעכו"ם מצי להקריב בחוץ אף חיה בבמה, א"כ בחוץ שפיר נוהג דין קדש אף בחיה, ודו"ק.
אבל אולי אפשר לדון אם כשעכו"ם מקריב קרבן אם יש לו קדושה, וכן יש לדון לר"ל ומצאתי שהוא מבוכה גדולה בין גדולי האחרונים, דבגמ' זבחים (ל"ד.) כי פליגי בחיה וכו' ר"ל אמר אינו עובר ולא כלום, ההוא למצוה, פירש"י דבהמה מצוה להקריב וחיה רשות, ובשטמ"ק (ד"ה אינו) משמע דחיה הוא חולין ואינו קרבן, אלא דאין איסור להקריבה, וכן נקטו האור שמח (פ"ה מאיסורי מזבח) ובבית הלוי (ח"ב סי' מה), ואמאי ליכא איסור חולין בעזרה, עי' שטמ"ק הנ"ל, ובחזו"א, ומנח"א (עמ' קמ') אמנם באבי עזרי (פ"ה מאיסורי מזבח) השיג על האו"ש דודאי חיה הוי קרבן אלא דהוי רשות, וכן משמע פשטות דברי רש"י וכמש"כ בשטמ"ק (ד"ה ההוא למצוה) דנפק"מ רק להקדים בהמה לחיה.
ומצאתי בספר משנת חיים (מועדים ג' דף שנה) הביא שמעתי שהגר"ד לנדא שליט"א דהקשה על מה דאמרו בחולין (פ"ד.) מה חיה אינה קדש, הלא אמרי' בזבחים (קט"ו:) עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות ועבודה בבכורות והכל כשירין להקריב בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין כו' עי"ש הרי דאף אחר מתן תורה היתה חיה קריבה לקרבן ואיך אמרו מה חיה אינה קדש.
ומצאתי ביד אליהו (רגולר, כתבים אות ח' – י) שהעיר על רש"י (שם, ד"ה מה חיה) דכתב מה חיה "סתמא אינה קדש", וכ"כ רש"י (פ"ז: ד"ה או בדם חיה) והוא תמוה דכי ס"ד שישנו בקדש, ואי משום דאפשר בבדק הבית א"כ לא שייך לומר מה חיה דהא מאי אולמא חיה מעוף, ונ"ל דק"ל לרש"י דהא ר"ל אליבא דר"י ס"ל בסוף מסכת תמורה דקדשי בדק הבית לא הוי בכלל העמדה והערכה, ולא אפשר לדידיה לגמור מושפך וכסה, שמחוסר פדיה, ע"כ מהיקשא גמרו כרב אשי, א"כ קשה דהא ר"ל גופא ס"ל בזבחים (ל"ד:) דאם הקריב חיה בדיעבד כשר, א"כ לא שייך היקשא מה חיה, דמי לא עסקינן דהקדיש חיה והקריב, ולכן פי' רש"י דמ"מ סתמא דחיה אינו קדש דהא מצותו בבהמה.