התעוררות הוויכוח הקנאי-פרגמטי כאן באשכול ובאשכול הסמוך הזכירני את פ"ג ממעשה בשועל ודגים שפורסם ב
. ואגב אורחא הנני מעתיק את כל חמשת פרקי המעשה
.
דוד ה. כתב:מעשה בשועל ודגים
פרק א
היה היה יער עבות. יער אמרנו? ג'ונגל זו הגדרה מדויקת יותר. ובג'ונגל חיות טורפות, מפלצות מפחידות, סיוטים שלא שמעתם אוזן, אימה שררה בין העצים. ובטבורו של הג'ונגל, עמד לו בית קט. בית אמרנו? ווילה זו הגדרה מדויקת יותר. ווילה בג'ונגל. שם מחפשים הגנה מחיות הטרף, בין חומות גבוהות, חיו להם יצורים חפצי חיים.
יצורים רבים התלכדו לבית, נמלטים מהאפלה סביב, מעוניינים לחיות בשלווה. מינים רבים חיו שם, אך רק מין אחד ניהל את הווילה, היו אלו השועלים.
שועלים חכמים הם מטבעם, כידוע, גם השועלים ידעו זאת. לכן שועלים הנהיגו את כולם, ביושר, בצדק, במחשבה, בשום שכל.
חילקו הם תפקידים לכל, שלחו את הבבונים לעבודת כפיים, ואת השוורים לחקלאות. החמורים הובילו משא, היונים תצפתו על הג'ונגל, והנמלים אגרו מזון לכולם. ומעל הכל ישבו להם השועלים, פיקחו על המערכת. ואכן היא עבדה, שוויונית, הוגנת, פועלת.
גם אם היו חריקות פה ושם, העסק עבד, ויכול היה לעבוד לנצח. רק חריג אחד היה במשוואה, זן אחד שלא צעד בתלם. הלא הם הדגים. בבריכה הגדולה בקצה הווילה, שטו להם דגים רבים. שטו בצפיפות כמו סרדינים, פרו ורבו כדגים. התנהלו כמו נסיכות הנילוס, ולא השתתפו בחברה המאוחדת.
השועלים ניסו להטיל עליהם תפקידים, התחשבו בדעתם, דיברו איתם בצורה מנומסת, אך הדגים לא הגיבו. מתברר שדגים לא נוהגים לדבר.
הציעו להם השועלים עבודות רבות. לחרוש בשדה, לבנות רפתות, להשקות מטעים, לייבש ביצות, לכבוש מלפפונים, אך הדגים, שתקו כמו דגים ולא עשו דבר.
הכעס בקרב השועלים גבר. הסבירו את עצמכם ביקשו, מדוע מסרבים אתם לכל ההצעות? היכן ההידברות? כולנו כאן יחד כנף אל סנפיר, איך יתכן להמשיך כך?
על הכל הבליגו השועלים, גם אם בחירוק לסתות, אבל על ההשתמטות מהגנה על הווילה לא יכלו למחול. היונים מתצפתות, הקיפודים מטילים קוצים, החפרפרות מקימות תעלות מגן, והדגים? שוחים. האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשוטו פה? כמה אפשר לשתוק? הדגים חשו לא בנח, אך המשיכו לשתוק. אין מה לעשות דגים לא מדברים, אם היו מדברים לא היו הם דגים.
מועצת השועלים העליונה התכנסה. אם דיבורים לא עוזרים, הגיע הזמן למעשים. יש לרוקן את הבריכה כדי לאלץ את הדגים לצאת. להטיל רשתות ענק, להגביל להם את התנועה. הגיע זמן סנקציות. תם עידן. לא נעמוד לבדינו מול מפלצות הג'ונגל.
ואז, זה קרה! מועצת הדגים החליטה לדבר. דג טונה מיוחד נשלח מטעם הדגים אל העולם שבחוץ. לא סתם דג טונה, אחד מחכמי הטונה. התברר שהוא יודע לדבר, אפילו לדבר היטב.
הסכימו השועלים להגיע אל שפת הבריכה, ושליחם הנאמן של מועצת הדגים לענייני שועלים והמסתעף, עלה אל פני המים והחל לדבר.
ניסה הדג להסביר כי דגים בלי מים לא מסתדרים, זה כמו דג בלי מים, או גפילטע בלי גזר. אך השועלים הוכיחו לו מהצפרדעים שזה לא סותר הגנה על המולדת. אפשר לצאת ולחזור. ספרא וסייפא. לימינם עמדה צפרדע שהתפייטה ברגש על הימים בהם הייתה ראשן, אבל ההכרח לא יגונה.
הבהיר הדג שהדגים מאמינים שהבריכה משמשת כחפיר המגן מפולשים, אך השועלים הדגישו שעם כל הכבוד ויש כבוד, לא יתכן שכל מין יחליט איך אמורים להגן על כולנו, בשביל זה יש שועלים.
ניסה הדג לטעון שהדגים תורמים לווילה, הם הרי אחראים על צלילות המים, מוודאים שלא מתערב בהם בוץ ושאר מרעין בישין, ואפלו מלמדים שחייה כל חיה החפצה בכך. אך השועלים ביארו בסבלנות, שפולקלור זה נחמד, אבל לא מחליף שותפות אמיתית.
הוסיף הדג שאפשר להסתדר בלעדיהם, לא הסנפירים שלהם יצילו את הווילה, אך השועלים הדגישו, שכל סנפיר תורם, ובכלל אין מתחרה לראש של דג.
סיפר הדג שמנהג הדגים כבר שנים לשהות במים, עוד מימי רבי עקיבא. אך השועלים הביאו עשרות סיפורים על כך שבסתר תומכים מנהיגי הדגים בעליית דגים בודדים לחוף מידי פעם. שלא לדבר על ההיסטוריה בה היו פלוגות שלימות של דגי חרב. כך טען הדג מפה ומשם, אך השועלים הנבונים לא השתכנעו.
לבסוף לא נותרה לדג הברירה והוא אמר את האמת: אין לנו ברירה! אם נעלה מהמים, נמות. הביטו השועלים זה בזה במבוכה, ואז קם זקן השועלים ואמר. "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו".
שב הדג למים וסיפר לשאר הדגים. חשבנו שאשמים אנחנו, כי אין לנו פה. לו רק לא היינו שותקים. אך לעולם לא נוכל להסביר את עצמינו. כל עוד, לשועלים אין אוזניים.
פרק ב
לכל אלו ש"מבינים" שקטע זה הוא נגד שיטה פלונית או אלמונית. אתם טועים. למרבה הטרגדיה, בעקבות מחלוקות אלו ואחרות, יש מי שסובר שהדעה המובעת בקטע דלהלן אינה מוסכמת. לדעתי היא מוסכמת. אבל טבע האדם, כל אדם. לחוש קרוב אל עצמו, כך שקטע זה הוא נגדך. לא נגד אחרים.
עם שועלים אי אפשר לדבר, מה שנותר לדגים לעשות, זה להמשיך לשחות. צללו הדגים, שקעו למצולות, ולא יצאו אפילו לשאוף מעט אוויר. חיו את חייהם המאושרים. ולא ידעו כי ענני סערה מתקדרים על ראשם.
מועצת השועלים התכנסה שנית. השועלים לא יכלו לוותר גם אם רצו, ולא שהם רצו. העסק חצה את רף השוויון, כעת זה כבוד כל החיות וחירותן. מדובר כאן על אנרכיה, על זלזול במעמד השועלים. "תעלא בעידניה סגיד ליה". לכל דבר יש גבול, ואם אין לו, זה הזמן להניח אחד.
ישבו השועלים וחשבו שבעה ימים ושבעה לילות, עד אשר הגו תכנית ארוכת טווח, איך ישלבו את הדגים בתוככי כל החיות, לתועלת הדגים כמובן. תכנית "דייגים אוהבים דגים" יצאה לדרך.
למחרת היום, לעת בוקר מוקדמת, התעוררו הדגים לקול צלילים עליזים. על שפת הבריכה עמדו השועלים ושלטים בידם, "כמו דגים במים", "כולנו דג ביום של דג" ושאר סיסמאות עליזות. התברר כי השועלים הפכו את עורם, לכו תדעו, אולי הם עוד ילבשו את הזנב על הראש. השועלים תומכים בשחייה חופשית.
הדגים היו מאושרים, מי היה מאמין ששועלים יראו את האור, יבינו את הגישמאק שיש במים, או לפחות יבינו את המילה גישמאק. והשועלים המשיכו, "לנצח לא נפגע במי ש-ב-א-מ-ת דגים, לא נוציא אותם מהמים. אבל הדו חיים? אלו שמסוגלים לצאת מהמים מידי פעם, ליהנות מהחיים בחוץ. אלו לא ימותו מהגנה על הווילה.
הדגים התנגדו כמובן. אחוות רעים יש להם, אבל טענת השועלים הייתה סבירה למדיי. הרבה תועלת אין בדו חיים. לא נמסור אותם בידיים, אבל לא על כל דבר צריך להילחם.
החיים נמשכו כסדרם, הדגים שחו ברוגע, בשקט נוכל לומר שהשועלים הועילו לדגים, נגמרו הדו חיים שהכניסו בוץ מבחוץ בכל כניסה לבריכה, והזיקו לכל הדגים. המים מעולם לא היו צלולים יותר. העתיד מעולם לא היה כחול יותר.
אחר שבוע, קמפיין חדש הפציע "בכל דג טמון יהלום". השועלים פנו במסרים ממוקדים לדגי הזהב. הסבירו להם על האפשרויות הטמונות בחוץ, על השכר הגבוה שהם יוכלו להרוויח. והכל בתוך אקווריומים מיוחדים לשמור על בריאותם, גם דג וגם זהב.
שאר הדגים קיטרו מעט על הקמפיין, זה לא בסדר לפנות כך לדגים. אבל בסופו של דבר אין כאן כפיה. אם דגי הזהב מעוניינים לצאת, אין מי שיעצור אותם. ואם נאמר את האמת, יותר טוב לכולם בלי רודפי הבצע. כך הבריכה תהיה שלווה מעט יותר, בלי קנאה ושנאה.
השלב הבא התמקד במושטים, "אם סבא שלך הוא אמנון וכולם עושים ממך חריימה, מקומך איתנו". חכות ייעודיות הושלכו לריכוזי המושטים, והם נאספו ברשתות ענק. שאר הדגים כעסו ממש, כולנו בן אב אחד נחנו, זה ניסיון בזוי להפריד בין דג לדג. אבל מלחמה עיקשת לא ניהלו, בכל זאת אלו מושטים, זה אפילו טוב להם.
המלחמה בסלמונים "שוחים נגד הזרם? בואו תזרמו איתנו". התקבלה אפילו בברכה, אף אחד לא סובל את העקשנים הללו. בנוגע לשפמנונים, לא בטוח שהם דגים בכלל, "הם יותר חתולים מדגים". הדולפינים? הם שורקים בפרהסיה, זה פאסטנישט.
כך לקחו להם השועלים, את הסול והמקרל, את הדניס והטונה. הלכה הבריכה והתרוקנה, רק הכרישים המשיכו לשחות בה. גדולים, איתנים, מאושרים.
ואז, אחרי שהתרוקנה הבריכה, הגיעו השועלים עם צלצלים והחלו לצוד את הכרישים. ניסו הכרישים להיאבק, אבל הם היו מעטים מידי. חיפשו הכרישים עזרה, אבל נותרו הם לבדם.
תחילה הם באו ולקחו את דגי הזהב-ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי דג זהב.
ואז הם באו ולקחו את האמנונים-ולא השמעתי את קולי מפני שלא הייתי אמנון.
ואז הם באו ולקחו את הסלמונים-ולא השמעתי את קולי מפני שלא הייתי סלמון.
ואז הם באו ולקחו את השפמנונים-ולא השמעתי את קולי מפני שלא הייתי שפמנון.
ואז הם באו ולקחו אותי וכבר לא נותר מי, לדבר בעדי.
פרק ג
אזהרה. יש כאן ביקורת, אך היא לא על עצם קיומה של שיטה זו או אחרת. היא על מידותיהם הרעות של בני האדם המתערבים בכל "שיטה קדושה" והצורך לנכש אותם.
כמה שנים קודם לכן
הפרק המסופר לעיל אינו הפעם הראשונה בו נפגשו הדגים עם השועלים. מאז רבי עקיבא נפגשו הם איתם פעמים שאינם רבות מספור, רק משום שסך המספרים הוא אינסופי. פעמים היו השועלים בוטים ופעמים עדינים, פעמים מתחננים ופעמים דורשים. אך לנצח היו הם שועלים, והדגים, היו דגים.
נספר כעת על אחת הפגישות, על מה שהסתעף בגללה. פגישה אחת מני אלף, והתוצאות? מאלפות.
הכל החל לפני שנים מספר. הדגים פרחו בלי עין הרע, בכל זאת דגים. חיו כולם באהבה ואחווה שלום ורעות. אני צוחק כמובן. חיו כולם עם כולם, רבו פה ושם, הסתכסכו על דברים העומדים ברומו של עולם, ועל רומו של עולם עצמו. הציקו זה לזה, עזרו זה לזה. היו מאוחדים יותר מאי פעם, ומפולגים כמו תמיד. דגים, אתם יודעים.
אין מה לעשות, דגים אינם עשויים מעור אחד, שלא לדבר על הדגים בלי העור. אינו דומה הבורי לבקלה. וכשם שסנפיריהם שונים כך דעותיהם שונות.
ואז הגיעו השועלים. בפעם האלף ניסו, לדבר, ללחוץ, לאלץ. יש שיאמרו שזה בגלל שהם שועלים, זה מה שהם יודעים לעשות. יש שיאמרו שהאשמה היא דווקא במפלצות הצובאות על הווילה, לשועלים נמאס למות לבד. כולם צודקים, כולם טועים. זה חשוב, אבל לא משנה. העיקר שההיסטוריה שבה לביקור קצר, ושוב נפגשו הצדדים.
ושוב כמו בהיסטוריה, חוקקו השועלים חוקים לשליית דגים. הרחיבו את מרחב הדייג. קבעו מכסות למניעת ריבוי בלתי מבוקר. התנהגו כמו שועלים. אך הדגים הפעם הגיבו אחרת. מאוד אחרת.
נקודת המוצא הייתה מוסכמת. אנחנו בבריכה כדי להישאר, לא יוצאים מכאן לנצח. זו נקודת מוצא די ברורה בהתחשב באלטרנטיבה, למות-אם מישהו שכח. אבל איך מתמודדים עם דרישות השועלים? פה צץ לו ויכוח נוקב.
האם הפתרון הוא לטשטש, להתעכב, להרוויח זמן. להתיז דיו כמו דיונון ראדזיני מצוי, ובינתיים לברוח. או שמא הפתרון הוא התעקשות, אמירה ברורה, מלחמה. להבהיר לשועלים אחת ולתמיד שהבריכה מחוץ לטווח ידיהם.
עד כאן ויכוח לגיטימי, כל דג הביא טעמים לדבריו ואינו דומה טעמו של דג העולה בעכו, לטעמו של דג החולם חלומות באספמיא. אך כמנהגו של ויכוח, הוא התרחב. תוך תקופה קצרה להפליא, החזיק כל דג בבריכה בדעה משלו. דגים שכחו איך שוחים, מרוב הגנה על המולדת. הצדדים התחלקו בגדול לשני פלגים (כך דגים מכנים קבוצות, בכל זאת חיים במים), בגדול אמרנו, כי בקטן הם עדיין מתחלקים להם. התחלקו הם ל"רכיכות" מול ה"שבלולים".
לא מדובר בשמות שהם נתנו לעצמם, אלא בשמות בהם כונו. אך כל צד אימץ לעצמו את השם כאות כבוד. אז ה"קיצונים" כונו שבלולים בשל נטייתם להשתבלל בעמדתם בלי יכולת לראות מעבר לקונכייתם. וה"פשרנים" כונו רכיכות, נחשו לבד מדוע.
ככל שעברו הזמנים העסק החמיר, ממש סערה בכוס מים. מרבית הדגים אמנם לא התעסקו בוויכוח וחיו את חייהם. אבל דווקא היריבים העזים ביותר של השועלים, אלו שבכל התקופות הגנו על הבריכה, החריפו את המאבק. השועלים הביטו בהשתאות משפת הבריכה בזמן שדגים במקום פשוט לשחות, התקוטטו ביניהם. הרכיכות שלחו נציגים לדבר עם השועלים. בזמן שהשבלולים הקימו את אריות הים, פלוגה מיוחדת למלחמה בשועלים ונציגיהם עלי מים. הרכיכות נופפו בהסכמים מול השועלים בחדוות ניצחון, והשבלולים נופפו באותם הסכמים בדיוק בזעקות שבר, לו דגים יכלו לזעוק או להישבר. הכעס היה רב כל כך, עד ההחלטה לא לשחות יותר בבריכה מעורבת, להתחלק לבריכות נפרדות, כך שדג לא יושפע לרעה מדג אחר.
כך החריף המאבק הלוך והחרף. כי למרות שדגים לא יודעים לדבר, לנשוך הם יודעים. אוהו יודעים. והשועלים? צופים.
אחר כמה שנים החליטו השועלים לפוצץ הכל. החליטו הם לגמור את העניין סופית, בדיוק כמו בימי רומאים, חשמונאים, פרסים, כשדים. במחשבה שניה, כמו תמיד. למנוע מזון לדגים, לדוג אותם בכל דרך, לרוקן סופית את הבריכה. כעת לא נותר עוד מקום לפלוגת מחץ או דגים מדברים. כל מה שנותר הוא להחזיק חזק, כולם יחד. לסרב לצאת.
אך הדגים עסוקים בשלהם במקום לשלב סנפירים, הוסיפו קשקשת. הוכיחו השבלולים כי צדקו הם לאורך כל הדרך, עם צילומים, הוכחות, תאריכים ושאר ירקות. לעגו להם הרכיכות, עם צילומים, הוכחות, תאריכים ושאר התקלסויות, שם מוכח שהם אלו שהשיגו את הזמן עד עכשיו. והשועלים? צדים.
ביקשו השבלולים לשלוח זאבי מים לקרוע את הרשתות, אך הרכיכות מנעו מהם בטענה שזה רק יעצבן את השועלים בלי תועלת אמיתית. רצו הרכיכות לנהל משא ומתן לאספקת מזון, אך השבלולים האשימו שמטרתם לוותר על הדגים שאין להם סנפיר וקשקשת.
צדו השועלים דג אחר דג, העלו ברשת ודגו בחכות. ומגיני הדגים? גינו, מחו, ובעיקר האשימו, זה את זה כמובן. לא את השועלים. הם הרי שועלים, לא מצופה מהם משהו אחר.
ואחר שניצודו הדגים, דג אחר דג, גילו שני הצדדים את עצמם, לבדם בבריכה. לא נותרו עוד דגים להגן עליהם, לא היה טעם בבריכות נפרדות. פנה דג לחברו ואמר, נותרנו רק אנו להקים דור חדש. אז התברר, שהם מזמן שכחו איך לשחות.
פרק ד
כולכם מכירים את הסיפור, אין עניין להתחיל מבראשית. שועלים = רעים. דגים = טובים. בני האוויר מול בני המים. מאבק עתיק, ועדיין אקטואלי. והנה הגיע הזמן לפרק חדש בסיפור. פרק שבשונה מהעבר, לא נכתב בדם. הוא נכתב בדמים.
בעולם הפוסט מודרני, שזה כמו עולם מודרני רק עם מילים גבוהות. מקובל להבין את הרשע. השועל לא רע מטבעו, החיים התאכזרו אליו. אבא שלו היה שועל, סבא שלו היה שועל, הוא גור שנשבה. בעומק ליבו הוא דג. הוא כמו אחמד בן שרה, רק בלי ה"שרה". בקיצור, תבינו אותו.
אז לשועל המסכן, נמאס. נמאס לעמוד לבד בפרץ. להילחם לבד, למות לבד, לקבל אחריות לבד. סליחה, תשכחו מהחלק האחרון. הוא באמת לא מבין, מדוע לא עומדים כולם יחד, נחשים עם ארנבים, שועלים עם דגים. מול אויבים משותפים.
אתם יודעים מה, הוא לא משקר, הוא באמת לא מבין. לו היה מבין, לא היה הוא שועל. כי שועלים הם יצורים חכמים מאוד, אבל אין כל קורלציה (מילה של שועלים) בין שכל להבנה. הם לא אשמים השועלים. מה שלא מטיל את האשמה על הדגים כמובן. לא בכל טרגדיה יש את מי להאשים.
כיצורים בעלי הגיון, לא החליטו השועלים לצלות את כל הדגים על הגריל. כמה שזה מפתה, אין בזה צדק. הם לא צדיקים אבל בהחלט צודקים. אין כל עניין לשלות סרדינים מהמים, זה כמו גיוס לשלב ב', עוזר למספרים, אבל חסר טעם. הם זקוקים לכרישים, אך אלו מתעקשים להישאר במים.
מתברר כי לא רק בעלי היגיון הם השועלים, אלא גם סט של ערכים צימחו להם. כדי לצלות דג על הגריל, צריך טופסולוגיה ארוכה. חלפו הימים העליזים של פעם, בהם כל שועל מזדמן, בלע איזה דג שבא לו (לשועל, לא לדג). אבל להפסיק לספק מזון לדגים? בשמחה. המזון לכרישים הופסק כליל. אבל כפי שאמרנו, שועלים בעלי ערכים הם, כל שאר הדגים המשיכו לקבל את הקצבה. אחת לחודש עלו להם כל הדגים על פני המים והשועלים פיזרו מזון בנדיבות.
הו, איך שהתרגזו הדגים. גערו הם בשועלים חמורות. הסבירו להם שהכרישים אינם זקוקים למזון הזעום שהם נותנים להם. צחקו על המחשבה לפיה שלילת מזון תגרום לדג להתאבד, משל היה למינג מצוי. תלו שרשראות אלמוגים נאות, עם כיתובים נמלצים, "כולנו כרישים", "לעולם לא תצעדו לבד". ובעשירי כל חודש, עלו כל הדגים בצייתנות, קיבלו את מנת המזון שלהם, ושלחו לכרישים חיזוקים, בדמות, "מסירות נפש, כל הכבוד לכם".
הכרישים הודו על החיזוק, זה נדרש להם כאוויר לנשימה, כלומר, לא ממש. חזרו הדגים למחילותיהם. חזרו השועלים למלחמותיהם, רק הכרישים נותרו רעבים.
פרק ה
שמענו על הווילה בג'ונגל, שוחחנו על צרותיהם של הדגים, אך לא שאלנו שאלה בסיסית. איך הופיעה לה ווילה בג'ונגל? היא לא נבראה מפיצוץ מן הסתם. הבה נפליג למעמקי ההיסטוריה, בואו ונספר סיפור.
בראשית, היה ים. לא מלוח היה הים, אך גם לא מתוק. חסר טעם היה, וק"נ טעמים כלולים בו. כל הנחלים הלכו מן הים, פלגים זכים והסתעפויות. התרחב הים לכל עבר, יחד עם זאת לא השתנה במאום.
ובתווך, הדגים. שחו הדגים בנחלים, שוטטו בים. חקרו את מרחביו, העמיקו במצולותיו. השתעשעו בין גליו, רחצו במימיו. אף שחיי הדגים תלויים במים, לא רק נטלו הם, אלא גם נתנו. שמרו הם על המים. הקפידו על טהרם. הוציאו לכלוכים, שמרו והשתמרו גם יחד.
חיו הדגים במים, אך לא רק הדגים נהנו מהם. עולם מתוקן היה. החיות כולן התבשמו מן המים. לא ידעו הן לשחות, אך לשתות ידעו הן. חיו הם ביערות עד, שוטטו באחו ובמישור, שמי תכלת עליהם, ולשתות, שתו כולן מן המים.
יכול היה העולם להמשיך כך, עד אין קץ. ליתר דיוק, עד קץ. אך צרות התרגשו על העולם. הדגים החלו להתרשל במלאכתם. מתברר כי דג אינו מין אלא מגזר, או מגדר. דגים רבים יצאו מן המים והצטרפו לשאר החיות, נעשו הם לאריות ושועלים, שפנים וחזירים. בו בזמן החלו חיות אחרות לרחוץ בים, ניצלו את המים לצרכיהם, וכי מי יקבע מיהו דג?
והיו תוצאותיו הימה. הים שנזנח החל להעלות ירוקת. זיהום פשט בנחלים, רבים מהפלגים התייבשו. אך החיות לא התעניינו מדוע. חשבו הם שלבטח אין צורך בים, אפשר לצמוח גם בלעדיו. שייך הוא לעולם ישן.
כשהים אינו זך, דבר אינו צומח. נהפך האחו לשממה, העלה המישור חרולים, והיערות? הפכו יערות העד לג'ונגלים בלתי חדירים. מבעד לצמרות העצים לא נראו עוד שמיים. ככל שעבר הזמן, לא ידעו חיות הג'ונגל, על קיומם של שמיים.
החיים בג'ונגל לא רק קשים, תופעת לוואי נוראה להם. אט אט הפכו חיות רבות למפלצות. לא ביום אחד קרה השינוי, אף לא ביומיים. אך לאחר זמן זמנים וחצי, צמחו לצד חיות היער, מפלצות רבות מספור. מפלצות שעין לא ראתה, ואם ראתה? לעולם לא תראה עוד דבר. מפלצות ממין שאבות מזהירים את ילדיהם מהם, וילדים מוצאים אותם תחת מיטתם. מפלצות שאכזריות היא לחם חוקם, ומעולם לא שתו מן המים.
אף בינם ובין עצמם רבו המפלצות, אך את הדגים שנאו הם יותר מכל. לא ידעו הם להסביר את עומק שנאתם. למפלצות יש שרירים, לאו דווקא שכל. אך ברור הוא שכל אחד שונא את הפכו. והפכה של מפלצת, דג הוא.
אם נבחן זאת, כשם ששנאתם יוקדת, כך צודקת היא. לולי התרשלות הדגים, לא היו נולדות מפלצות. הדגים אשמים הם בקלקולו של עולם, והעולם, למרות שאינו יודע זאת, חש הוא כך בעומק לבו.
מחירים כבדים שלמו הדגים, ערוצי הנהרות נשטפו בדם, דגים נטבחו ונשרפו, ניצודו והושמדו. ימיהם הפכו לאפלה, ולילותיהם לאש. לא שחו יותר הדגים במים, כי אם בדמעות. וכמעט שאין דגים, כמעט שאין ים.
אז אירע הדבר. יש שיקראו לו מעשה שטן, יש שיראו בו מעשה ניסים. יש שידרשו לגנאי, יש שידרשו לשבח. ויש את אלו שיודעים שלא בכל זמן עליהם לדרוש. במעמקי הג'ונגל, במקום האפל ביותר. פתח נפער בעצים, בעדו נראו שמיים. התאחדו פלגי המים, זרמו הם מכל רחבי העולם, ודגים בכנפיהם. מארצות השממה, ומהרי השלג. בנהרות של דם זרמו הם אל מקום אחד. אל המקום האחד. שם היו לאחד.
לא לבד התקבצו שם הדגים. בית שלם נבנה סביב הבריכה. בית אמרנו? וילה היא הגדרה מדויקת יותר. חיות היער שסבלו אף הם מהמפלצות התכנסו למקום אחד. טיפחו להם חיים תקינים, גדרות ומעקות. בית ושדות. ובתווך, בריכה.
יחסים סימביוטיים שררו בין הבית לבריכה. הבריכה נזקקה לבית. אי אפשר לקיים בריכה לבדה באמצע ג'ונגל קודר. אך הבית? הבית קם למען הבריכה. לשמש מעון לדגים. לא ידעו זאת החיות, למעשה התכחשו הם לכך. אך לזה קם הבית. אין כל היגיון אחר בוילה בג'ונגל.
חיו כך יחד שנים ועשורים, צמחה הבריכה. צמחה אף הברכה. ועם הזמן נשכח מכולם, מדוע נמצאים הם יחד. שכחו הדגים את תפקידם, והחיות? לא ידעו אותו מעולם. אילו ידעו, הרי היו הם דגים.
כך בצל מתקפות אכזריות של מפלצות, כשעננים קודרים התחשרו באופק. פנו השועלים לדגים ודרשו מהם לצאת מן המים. לכל חיה יש תפקיד אמרו הם, אך מהו תפקידכם? ניסו הדגים לבאר, הסבירו שאי אפשר לדבר על תפקיד, כאשר לא מבינים את היעד.
לשועלים היה ברור. המטרה היא לחיות, ואם אפשר, לחיות יחד. לא הבינו הם את הסיבה מדוע קיימות מפלצות. לא תפסו, כי לא בריכה נבנתה בוילה, אלא וילה נבנתה סביב בריכה. לא ידעו, שלא הם מתחזקים את המים, המים מחזיקים הם אותם.
לדגים היה הדבר ברור. לא לחינם נסוגו צמרות העצים, אין הסבר טבעי, מדוע נראים פה שמיים. אך השועלים ידעו על מפלצות ושוויון, על מלחמה ושלום, אך לא ידעו דבר על שמיים. מעולם, כך התברר, לא הרימו השועלים עיניהם אל על, ופשוט ראו שמיים.