ספרן כתב:
ר' בספרו של הרב יהושע ענבל 'נאורות והשכלה' עמ' 191 - 201
לענ"ד תמונת שד"ל המצטיירת מתוך דברי הרב המחבר שליט"א בספר זה היא חלקית למדי. איני מכיר את הרהמ"ח ובוודאי שאיני מתיימר לדעת מה היו שיקוליו, מכל מקום, תיאורו את שד"ל חסר לא מעט פרטים שאפיינו את חייו, את דרכו ואת אישיותו.
נציין כמה מהם –
הרהמ"ח אינו אומר דבר על תקופת חייו המוקדמת של שד"ל בעיר הולדתו טריסטה ועל התפתחותו כנער וכבחור. הוא פותח את דבריו [שם עמ' 191] בתיאור אירוע שהתרחש בפאדובה, אך אינו כותב ששד"ל פעל בעיר זו כראש 'בית המדרש לרבנים' שהוקם בה [בעמ' 196 אמנם מוסר הרהמ"ח דברים שאמר שד"ל 'בנאומו לפני התלמידים בפדובה', אך אינו כותב היכן למדו אותם תלמידים] ואינו מזכיר את יש"ר שותפו של שד"ל להוראה בבית מדרש זה ובר פלוגתא שלו, אף הוא דמות של משכיל איטלקי. הוא גם אינו מזכיר תרומתו של שד"ל ל'חכמת ישראל' ואת עיסוקו האינטנסיבי במקרא, בתפילה ובפיוט ובתחומים נוספים, שנעשה, במידה מרובה, בזיקה לפעילותו באותו בית מדרש.
בעמ' 194 כותב הרהמ"ח ש'שד"ל תיעב רציונליזם שיטחי', הוא אינו מגדיר מהו, לדעתו, 'רציונליזם שטחי', יתר על כן, בעמוד 197 כותב הרמה"ח ש'שד"ל ראה ברציונליזם סטייה מרוח היהדות' בלא להבחין בין רציונליזם שטחי לבין רציונליזם שאינו כזה. הוא אף מוסיף וכותב ששד"ל 'התקיף גם את הרמב"ם על נטייתו לרציונליות' למרות שאין להעלות על הדעת שהרציונליות של הרמב"ם היא שטחית. מן הראוי להוסיף על דברי הרמה"ח שמלבד את הרמב"ם התקיף שד"ל גם את האבן עזרא [שגם את הרציונליזם שלו אי אפשר להגדיר כשטחי] ולעומתם העלה על נס את ריה"ל ואת רש"י, נציגי היהדות האותנטית לדעתו.
על דברי הרמה"ח יש להוסיף ששלילתו של שד"ל את הרציונליזם נטועה ביחסו של לרגש כיסוד הראשוני של האישיות וראייתו את השכל כשני לו. הרגש האנושי המרכזי, אליבא דשד"ל, הוא רגש החמלה, לדעתו האדם במהותו הוא אלטרואיסט ורק השכל, המחשב חשבונות של תועלת וכדאיות, הוא העושה אותו לאגואיסט.
בעמ' 199 הערה 147 מתייחס הרמה"ח לביקורת המשכילית על שד"ל, בייחוד בהקשר של התנגדותו לרציונליזם, אף בכך קיצר ואפשר היה להרחיב בכך יותר.
בעמ' 196 מזכיר הרהמ"ח ששד"ל 'הגיה הגהות במקרא', דומה שהיה כדאי להביא דוגמאות לכך [כמו 'תיקונו' את המילה 'בעים'] ולהדגיש שהיו אלה הגהות מסברה, ולא הערות על שינויי נוסח בין המסורה לבין המובאות מן הכתובים בדברי חז"ל [כפי שעשו, למשל, בני דורו המבוגרים ממנו, הרעק"א והחת"ס] ומכאן גם הבעייתיות, הן האמונית והן המתודית, שישנה בהן.
בעמ' 196 כותב הרמה"ח ששד"ל היה 'מתנגד מהודר' לחסידות, אך אינו כותב שהתנגד לקבלה בכלל ושמהתנגדותו זו נגזרה התנגדותו לחסידות. על אחת כמה וכמה שאיננו מזכיר את הפולמוס שהתנהל, על רקע זה, בין שד"ל לבין רבי אליהו בן אמוזג, הרב המקובל מליוורנו [שהיה גם הוא בעל ידע כללי נרחב ועל יחסו ל'השכלה' יש לדון הרבה] שאף חיבר ספר בשם 'טעם לשד' בתגובה על טענותיו של שד"ל נגד הקבלה.
בעמ' 197 מתייחס הרהמ"ח לאובדן האמון של שד"ל בכמה מעיקרי ההשכלה. דומה שהיה כדאי להוסיף על כך את ביקורתו על יצר החקיינות שלקו בו המשכילים ועל שאיפתם לשוויון זכויות – 'אמנציפציון' בלשונו, גם תמורת ויתורים מרחיקי לכת.
בעמ' 198 דן הרהמ"ח ביחסו של שד"ל לדרשותיהם ההלכתיות של חז"ל. הוא כותב ששד"ל 'לעתים טוען שמה שהציגו כפירוש אינו אלא תקנת חכמים'. יש להוסיף על כך שטענתו זו כרוכה במעמדה של ה'חמלה' במשנתו. לדעת שד"ל פעמים הניעה החמלה את חז"ל לנטות מפשטי הכתובים ולהציג את חידושם כפירושו של הכתוב, כך, למשל, הוא מסביר את דרשת של חז"ל לפיה משמעות הכתוב 'עין תחת עין' אינה כפשוטה ואין החובל בחבירו חייב אלא ממון. ובכלל תפס ה'פשט', כפי שהבין אותו הוא, מקום מרכזי אצל שד"ל.
בעמ' 200 כותב הרהמ"ח – 'לו היו עיקרי הדת ברורים [-כנראה אין כוונת הרהמ"ח לטעון שאין עיקרי הדת ברורים באופן כללי, כפי שנראה בקריאה ראשונה של דבריו, אלא שלא היו ברורים לשד"ל-] באין נוטה מהם ימין ושמאל היה שד"ל הולך בנתיבותם ולאחד מחכמי האומה יחשב, אך מכיוון שהגדרות היו מעורערים [כך!], וגם כך כביכול נחשב לשמרן, לא הרגיש עצמו פורש מן הציבור בבחרו לו דרך לעצמו'. אמנם ספק רב אם שד"ל, האינדיבידואליסט המובהק, נרתע מלהיחשב 'פורש מן הציבור', מה גם שחלקים גדולים מאד מהציבור שבתוכו ישב כבר היה נתון בתהליך מהיר למדי של התרחקות משמירת מצוות לעבר התבוללות ואובדן כמעט מוחלט של הזהות היהודית.
בהערה 148 שם מזכיר הרהמ"ח ששד"ל 'מבקר גם את קביעתו של הרמב"ם ... עיקרי אמונה ברורים'. כדאי להוסיף על דברי הרהמ"ח ששד"ל עצמו קבע שלושה יסודות ל'יודאיזמוס' לשיטתו – החמלה, שכר ועונש והבחירה בעם ישראל.
ניתן היה, כמובן, להביא דוגמאות נוספות, אך דומה שדי באלה.
כאמור, איני מכיר את הרב המחבר שליט"א ולא את דרכו ובוודאי שאיני מתיימר לדעת מה היו הקווים שהנחו אותו וכיצד החליט מה להביא בספרו, ומן הסתם היו לו טעמים משלו.
לא באתי אלא לומר שלענ"ד מדבריו קשה לעמוד על דמותו של שד"ל במלואה.