היסח הדעת בא מחמת דבר שמגיע בהפתעה..
הפתעה זה דבר שתלוי ברגילות של האדם..
רגילות זה דבר שקורה בדרך כלל או לפי רוב הפעמים..
נמצא שהיסח הדעת נחשב דווקא כאשר אין לאדם רגילות..
כך שחוסר כוונה אינו נחשב להיסח הדעת..
אלא לחוסר כוונה..
כך שאם אדם בירך והוא לא כוון על דברים אחרים..
אם יש לו רגילות לגבי הדברים האחרים..
אין זה נחשב להיסח הדעת..
וזה שהוא לא כיוון זה משום שהוא בסה"כ לא כיוון..
אבל אין זה היסח הדעת..
ואם אין לו רגילות זה נחשב להיסח הדעת..
כך שלפי זה אפשר להבין יותר את מחלוקת האחרונים לגבי כל מה שקשור להיסח הדעת..
וכך כל אחד יכול לדעת יותר בבירור את הלכות..
לפי מה שנוגע אליו..
לפי הרגילות שלו..
כוון שאי אפשר לכוון את הדעת בכתב כידוע..
(כמובן דווקא היכן שלא שייך לומר בטלה דעתו ברוב בני אדם)