הודעהעל ידי תיקו » א' יוני 24, 2012 2:59 am
שו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן ח
בירור וביאור דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה במה שהיתה אמונת ישראל במשה רבינו.
הרמב"ם בפרק ח' מהלכות יסודי התורה הלכה א' פוסק וז"ל: משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו' מנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה עכ"ל.
והקשה לי ב"א היקר הרב הגאון וכו' מוהר"ח ירחמיאל טוקר שליט"א ר"מ בישיבת אור ברוך על דברי הרמב"ם הנ"ז ממקראי קודש בפ' קרח שם שכתוב בזה"ל: ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי, אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו' וידעתם וגו' (קרח כ"ח - ל'), הרי לנו שלא האמינו בו ישראל שה' שלחו למשה וכו', והאות שהאדמה פצתה את פיה וכו' היתה כדי להוכיח לעדת ישראל שיאמינו שה' שלחו ושוב חזרו יתר העם להאמין עי"כ שה' שלחו. ולכאורה היא קושיא אלימתא.
א) ונלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם בהקדם דברי השל"ה ז"ל בחלק תורה שבכתב פרשת קרח שמאריך בענין חטא הר"נ איש וקרח, מה שהיה בזה חטא ובמה שנשתבשו, וכותב דהר"נ איש לא חטאו בזדון, והאמינו שההתמנות שעשה משה הוא אמנם אמת על פי הגבורה, אלא חשבו שהוא זה מפני שהשתדל בדבר והתפלל על כך, והקב"ה רצון יראיו יעשה. אבל האמת לא היה כך, והיה כך רק גזירת המקום, וזה"ש מרע"ה והיה האיש אשר יבחר בו ה', כלומר לא היה כך במחשבתם רק גזירת המקום העצמיי היה כך. והשל"ה מאריך בדבר וממשיך עי"כ לבאר מה שיש לתמוה מה שאמר משה אם כמות כל אדם וגו' לא ה' שלחני, שח"ו רצה לכפור בנבואת עצמו, הלא נבואת מרע"ה שהיא על כל הנביאים אחד מעיקרי הדת, אבל בהנ"ז ניחא, כי ידע משה בעצמו שלא עלה על לבו מימיו לבקש גדולה לאחיו ולשבטו, רק חשב אולי השי"ת עשה בעצמו את זה הדבר אבל לא עשה זה הדבר מצד עצם הענין שיהיה אהרן דוקא מוכן לכהונה ואין זולתו, וכן שבטו לעבודת הקודש, לכן רק אולי עשה זה הש"י לכבוד משה אף על פי שלא ביקש זאת ממנו זה הדבר, על זה אמר משה רבש"ע אם אתה עושה דין עם אלה הרשעים אזי אדע כי ההתמנות של אהרן ושבט לוי הוא דבר עצמי אינו תלוי בזולת דהיינו שיהיה בשבילי, אמנם אם לא תעשה דין אזי גם אני אומר לא ה' שלחני כלומר השליחות של ההתמנות הזה, שלא היה בשביל ה' שהוא ידע עצמיית הענין, רק עשה זה בשביל כבודי יעו"ש בשל"ה ביתר אריכות.
ואם כן על פי דברי השל"ה האמורים מתיישבים שפיר דברי הרמב"ם הנ"ל והקושיא הנ"ז עליו מסתלקת מאליה. והוא זה. כי באמת גם בכאן במחלקותו של קרח ודעימיה האמינו שפיר בנבואת משה למינוי אהרן וכו', ורק עינם הטעתם שבא זה רק לכבודו של משה ולעשות רצונו, ובתפלתו על כך מאת השי"ת, ונגררו אחרי מחשבת מוטעית זאת הר"נ איש ואתם יחד היתר מעדת ישראל וקרח ודעימיה המה שהביאום לידי כך, ולזאת כדי להעמידם על טעותם הוצרך משה רבינו ע"ה להביא להם אות ומופת שלא כן הדבר, אלא שזהו רצונו העצמיי של הבורא ית"ש ולבקש מאתו יתברך האות והמופת של אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו' ואם בריאה יברא וגו' וידעתם כי ניאצו וגו' וכי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, וכי "לא מלבי" מפני שחפצי היה כך, אלא אך ורק מפני שזהו רצונו העצמיי של הבורא ית"ש, וכנז"ל בשל"ה ז"ל.
אבל שפיר האמינו ישראל בנבואתו של משה רבינו עליו השלום שלא עפ"י שום אותות לכל אשר מצווה אותם שהכל עפ"י השי"ת, וכי הוא אדון כל הנביאים מאז מעמד הר סיני וכו' וכדברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות יסודי התורה.
בשולי הדברים
ב) מעניין הדבר שהחרון אף של משה שחרה על כך היה רק אחרי נסיונות השיכנוע שעשה לשכנע עדת קרח למנוע את עצמם מהתקומיותם הרעה, כפי שקוראים בפרשה שם, ורק כשכלו כל הקיצים כתוב: ויחר למשה מאד וגו', וזהו בדומה למה שמצינו אצל הקדוש ברוך הוא כביכול בסו"פ בהעלותך כאשר דיברה מרים, ואהרן, במשה וגו', לא חרה הקדוש ברוך הוא מיד עליהם, אלא קרא לאהרן ולמרים לצאת וכו' והשמיע בתחילה להם דברי מוסרו: אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה וגו' ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. ורק לבסוף ובגמר הדברים כתוב "ויחר אף ה' בם וילך.
ובנוגע להכתוב בכאמור בפ' בהעלותך, ראיתי שכותב בזה דבר נפלא בשל"ה בתורה שבכתב בסו"פ בהעלותך. הוא מקשה על האמור שם, וז"ל: ויחר אף ה' בם וילך, וקשה מה מקום לחרון אף אחר שזלזל הקדוש ברוך הוא אותם, היה לו לכתוב חרון אף מקודם. ויש לומר דחרון היה, כששמעו שחטאו היה להם להתודות על עונם ולומר חטאנו וכמו שעשה דוד בבוא אליו נתן הנביא [כאשר בא אל בת שבע] תיכף הודה ואמר חטאתי אז אמר לו הנביא גם ה' העביר חטאתך עכ"ל. והדברים נפלאים.
ג) ולהוסיף. דהמקשים את ערפם, אפילו לאחר מיכן אפ"ה עד יום מותם יחכה להם, כאמור "עד יום מותו יחכה לו אם ישוב מיד תקבלו", כאשר אירע לבני קרח, כמו"ש בפ' פינחס (כ"ו - י"א) ובני קרח לא מתו, ופירשו ז"ל הובא גם ברש"י, דאעפ"י שהם היו בעצה תחילה, אבל בשעת המחלוקת הרהרו בתשובה לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם (עיין בבא בתרא ד' ע"ד ע"א, ובעוד). ואין להאריך בכאן יותר.
ומשה אמת ותורתו אמת