הודעהעל ידי ש. ספראי » ה' יוני 30, 2016 2:03 pm
להלן מאמר מתורתו של רבי יששכר מאיר זצ"ל בנידון דידן:
"שלח לך אנשים" - המבט הפנימי של גדולי הדורות
(רשימות התלמידים - תשנ"ה, תשנ"ו)
הפליאה בדרישת טיב הארץ המובטחת אם טובה היא או רעה
"וישלח אתם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אלהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר. וראיתם את הארץ מה הוא ואת העם הישב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה הוא אם רעה" (יג יז-יט)
לשון ציוויו של משה רבינו ראוי להתבוננות, שמאחר והובטחו ישראל בהיותם בארץ מצרים כי "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח), לכאורה אין מקום לגמגם בזה כלל, ואף ששלח משה רבינו מרגלים לתור את הארץ לא היה זה אלא בכדי להעצים אצל ישראל את הכמיהה לבא אל הארץ המובטחת, מתוך ידיעת שבחה ומעלתה של הארץ וכאמרו "וראיתם את הארץ מה היא", אך מה שהמשיך משה לצוותם "ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה", פלא נשגב הוא, שהרי מובטחים היו שהארץ טובה עד למאוד. וכבר כתב על כך הריקאנטי שלפליאה זו לא מצא תיקון על דרך הפשט, כתב בזה ביאור על דרך הסוד:
"אמנם על דרך הסוד יתיישב הכל, כי רמז לארץ העליונה, והחקירה בה אם היא נקייה מכחות הטומאה והזוהמא, כענין כולך יפה רעייתי ומום אין בך, ומה שהעיר אותי על זה הוא אמרו היש בה עץ אם אין. וידעת סוד ה"עץ" מפסוק והשענו תחת העץ, וסוד "אין" מפסוק היש ה' בקרבנו אם אין, והבן זה מאד"
ונבא נא להתבונן מאד בעומק סוד דבריו, ולקרבם במעט להבנתנו.
הליכת אברהם אבינו בארץ "עד אלון מורה"
בפרשת לך לך, אחרי שיצא אברהם אבינו מחרן ובא אל ארץ כנען בציווי ה', "ויעבור אברהם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ" (בראשית יב ו).
והנה, שתי בחינות ראה אברהם אבינו בדרכו, האחת היא בחינת "עד אלון מורה" אשר שם "הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה" (רש"י שם), ואותו הברית שכרת עמהם באותו מקום מורה על הבחינה הנשגבה של הארץ, המסוגלת לכריתת הברית אשר לא תופר בין ישראל לאביהם שבשמים. מאידך, ראה אברהם אבינו באותה הליכה כי "הכנעני אז בארץ" - וזה יורה על בחינת הטומאה אשר אין למטה הימנה, שטומאת שבעה עממין שלטה בכל מקום שהלך בו אברהם אבינו, ומעלתה הרוחנית של הארץ היתה מוסתרת בהסתרת אותה הטומאה.
ומכל מקום, אף שבאותה שעה היתה טומאת הכנעני שולטת בכל הארץ מכל מקום בעת בא אברהם אבינו לאלון מורה - "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת" (שם פס' ז), ועל אותו גילוי ואותה בשורה שמח אברהם מאד ומיד "ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" - "על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ" (רש"י), ואמנם שתי בשורות טובות נכללו בזה. האחת - שירשו זרעו את הארץ. והשניה - שראויה היא הארץ להשיג בה את מעלת הנבואה וזוהי אמנם "בשורת הארץ" אשר עליה בנה אברהם את המזבח להודות לשם ה'.
ונמצא, כי עבודה קשה ונסיון גדול היו כרוכים בהליכה זו שהלך אברהם אבינו, שאחר ש"אל הארץ אשר אראך" והבין כי זו הארץ טובה היא מאוד, מכל מקום במשך כל הליכתו בה ובכל המקומות שעבר ראה כי טומאת אנשי כנען שולטת בארץ, ומתוך כך הוצרך לטרוח ולבקש איזו נקודת אחיזה שיש לקדושה בארץ הזו אשר הטומאה שולטת בה בכל מקום.
ומתוך כך למדים אנו את גדלותו של אברהם אבינו, שלא נתייאש בכל משך הליכתו מלמצוא מקום לאחיזת הקדושה בארץ, ולא נלאה מלמצוא בה שורש של קדושה אשר מתוך כך יוכל לזכות לחיבת הארץ, ולהכיר את מעלתה וסגולתה על אף אותו ההסתר עצום שהסתירו אנשי כנען בטומאת מעשיהם, ומתוך בקשת קדושת הארץ זכה והגיע "עד אלון מורה" - הוא המקום אשר בו ישובו ויקבלו ישראל את התורה באלה ובשבועה, ושם זכה והכיר כי אמנם טובה הארץ עד מאוד, להשיג בה את מעלת תורת ה' בשלימות, ואז "ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו".
ומתוך העיון בלשון הציווי שנצטוה בו אברהם אבינו למדים אנו כי שני עניינים היו בהליכה זו (וכפי שנתבאר ב"נר יששכר" - לך לך תשע"ה), שתחילת ההליכה עניינה הוא ההתרחקות וההתבדלות ממקור הרע והיא ההליכה שנצטווה לילך "מארצך ממולדתך ומבית אביך", והחלק השני בהליכתו הוא להמשיך ולהתרחק עוד משם עד אשר יבא אל התכלית של ההליכה הנשגבה "אל הארץ אשר אראך", ואז יזכה לגלות מתוך ההסתר של טומאת אנשי הארץ את קדושתה ומעלתה, ולהתקרב אל המציאות האמיתית של ארץ ישראל, המסוגלת לראיית פני האדון ה'.
תכלית הליכה המרגלים לגלות את נקודות הקדושה שבארץ
וכשם שהוצרך אברהם אבינו בעת עברו בארץ, לברר את נקודות הקדושה מתוך הסתר טומאת אנשי כנען, כך היה גם כן תכלית שליחת המרגלים לתור את הארץ, וזו היתה תמצית כוונתו של משה רבינו שציוום במאמר "עלו זה בנגב ועליתם את ההר" (יג יז), שעיקר תכלית הליכה זו היא "לעלות בארץ" - לתור ולברר את נקודות הטוב האמיתי הטמונות בארץ, אשר בזכותם ירשו ישראל את אדמתם, ועל ידם יוכלו להתגבר על טומאת עמי הכנענים השרויים בה.
וכבר נתבאר מלפנים, כי שני אופנים יש בראיית הארץ. האופן האחד הוא בעיון ובהשקפה חיצוניים, במבט של עיני בשר, אשר כפי הנראה לעין היבשה נדמה כי חזקה ישיבתם של הרשעים בארץ כל כך, עד שהרואה סבור כי חלילה גברה יד טומאתם ו"לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו" - וכפי שאמרו המרגלים, וכוונתם היתה לומר שטומאת שבעה עממין חזקה כל כך, עד שלא תניס קדושת ישראל את אותה טומאה נוראה.
אך האופן השני בראיית הארץ הוא מתוך מבט פנימי, מעין אותה ראייה שבה ראו אבותינו הקדושים את מהותה של הארץ בעת ישיבתם בה, שעל אף אותה טומאה נוראה ששרתה בארץ טרחו ויגעו לגלות בארץ את נקודות הקדושה שהיו בה, ובעת גילוי אותם נקודות של קדושה, טרחו וקבעו בה מזבחות והעלו עליהם קרבנות לה', וזכו במעשיהם לייחד מקום מקודש לה' בהר המוריה, ועוד הוסיפו וקראו בשם ה' להודיע ולהוודע לאותו דור ולדורות הבאים אחריהם כי זו הארץ המסוגלת לכל מעלה רוחנית נשגבה, אף שבאותו הזמן היתה הארץ מושפעת בטומאת הכנעני.
מבטם של יהושע וכלב לעומת מבטם של שאר המרגלים
"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" - "התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים" (יג טז, ורש"י שם)
הוספת אות יו"ד לשמו של יהושע, ותפילתו של משה רבינו עליו, על העניין הנזכר היו, ועל זה ביקש משה רבינו על יהושע - שיוושע מאותו מבט שטחי ולא יכשל בדרכם של המרגלים אשר התבוננו בארץ בעיני בשר באופן שטחי בלתי עיוני, וביקש משה רבינו רחמים עליו שיזכה לראות את טוב הארץ הטמונה בה, על היותה מכוסה טמונה מן העין. ובזה בין נבין את מעשיו של כלב ש"שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות" (סוטה לד:), שנתכוון במעשיו להדבק בדרכם של האבות הקדושים ולזכות באותוו מבט נכון על הארץ, כשם שזכו הם בעת הליכתם וישיבתם בארץ לראות בכל מקום את נקודת הקדושה המתנוצצת ועולה מתוך טומאת העמים, ועל ידי מבט פנימי זה בקש כלב להנצל ממבטם ומעצתם של המרגלים, להכיר כי כל הצלחת הרשעים בארץ כנען תכליתה היא "להשמדם עדי עד".
אך שאר עשרת המרגלים שגו בנקודה זו, ובראותם את הצלחת הרשעים בארץ - שהם אוכלים ושבעים מטוב הארץ על אף רעת מעשיהם, סבורים היו שיש אחיזה לטומאה בארץ ישראל כל כך, עד ש"לא נוכל לעלות אל העם" כי טומאת אנשי הארץ חזקה היא מקדושת עם מקבלי התורה, ואין לאל ידם אונים לסלק את הטומאה מן הארץ (וכבר הרחבנו בנקודה זו מלפנים ב"נר יששכר" - קרח תשע"ד).
ופשוט הוא למביני מדע, כי עיקר דיבת הארץ שהוציאו המרגלים לרעה - לא בבחינת החסרון הגשמי היתה, שהרי לא יתכן שאותו הדור הקדוש בקדושת אוכלי המן, יהיו מתאבלים על חסרון גשמי עד תומם, ופשוט שלא היו כל העם עצבים על מיעוט המעלה הגשמית של הארץ, ואילו כאן "ותשא כל העדה ויתנו את קולם" (יד א), אלא על בחינת הסכנה הרוחנית שבביאת הארץ היא שבכו, ובנקודה זו הכשילו המרגלים את כל העדה, שמבטם השיאם להאמין כי ז' עממין אלו שולטים בארץ ללא מצרים בבחינה הרוחנית, עד שגברה כח טומאתם מקדושת עם מקבלי התורה כל כך, וכביכול "אף בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם" (סוטה לה.), וסבורים היו המרגלים כי אם יעלו ישראל אל הארץ בעת הזאת ודאי יכשלו אף הם בטומאת יושביה ויתקלקלו ממעשיהם הרעים, ולכך ראוי הוא שיהיו ישראל חוסים בצל כנפי השכינה ובקדושת ענני הכבוד במדבר, עד אשר תתמלא סאת שבעה עממין ותושלם ותקיא הארץ אותם מתוכה, ויבואו ישראל אל המוכן להם בשלום.
ביאור לשון הציווי: "שלח לך - לדעתך"
והנה, כבר ביארנו מלפנים כי באמירת "שלח לך - לדעתך", רמז הקב"ה למשה רבינו כי כל הצלחתם בשליחותם זו תהא רק באם ישכילו לבטל עצמם לשליחותו של משה רבינו, עד שיהיו כל מעשיהם בתורת סרסור בלבד, וינהיגו עצמם בהנהגתו של משה רבינו להיות כל מציאותם "לדעתו של משה רבינו".
אופן ההשקפה על הצלחת הרשעים במשנתו של משה רבינו היא אופן הנהגתם של יהושע וכלב, לידע ולהוודע כי כל הצלחת הרשעים בעולם הזה, היא עצמה הסיבה להאמין בהצלחתם של ישראל לכבוש את הארץ המובטחת בקל וחומר, שאם הרשעים הארורים זוכים ג"כ ועל אף מעשיהם הרעים מוציאה להם הארץ מפריה ומטובה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שתפיק הארץ רצון ליושבים עליה ברצות הקל, באשר הם עם התורה ומקדשי מעשיהם בקיום המצוות כולם, ובפרט אם יקיימו את המצוות התלויות בארץ, שודאי תשפיע הארץ מטובה לעם הנבחר הלזה, ומעת שיקדשוה ישראל בכיבושם, שוב יתבטל כוחם של הרשעים שבה ויהיו לאין.
ואמנם זו היתה תמצית לשון ציווי השליחות לאמר "עלו זה וגו' וראיתם את הארץ" שיתנו לב להתבונן בהליכתם כי שלוחי משה רבינו המה, ויבקשו לראות את הנקודה הפנימית שבארץ, כיצד מסוגלת היא לכל דבר שבקדושה יותר משאר מקומות שבעולם. אלא שהם חטאו בנקודה אחת - אשר נתפרשה בתוכחתו של משה רבינו בספר דברים - "ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט, ויפנו ויעלו ההרה". "פנייה" זו עניינה הוא שהפנו עורף לתוכן השליחות ומהותו, שלא הלכו בדרך אשר ציוום עליה משה רבינו - להתבונן בפנימיות הארץ הרוחנית לראות "הטובה היא" ומוכנת היא לכיבושה חילוקה וירושתה על ידי עם התורה, ואם תהא ראויה להקים בה מכון לשכינה. ומרגלים אלו שגו בפלילים בראותם בני ענקים יושבי הארץ בשלוה והשקט, באכלם מפריה ושבעים מטובה, דשנים ורעננים על אדמתם, ולא הבינו כי אמנם "סר צילם מעליהם" (יד ט) וקרובה מפלתם, באין להם צדיק המגן עליהם וצלו של מקום סר מהם. ומתוך מבט פנימי זה - מבטו של משה רבינו - הוא שהתבוננו יהושע וכלב, והחזיקו בשליחותו של משה רבינו בנאמנות, ולא שתו לבם להצלחה הנראית לעין של רשעי עמי הארץ.
מעלת משה רבינו שבדור ובטחון הדבקים בדרכיו
ולא רק בדורו של משה רבינו הדברים אמורים, אלא בכל דור ודור, שלעולם כך היא המידה שאותו שהוא בבחינת "משה רבינו" שבדור זוכה במתנת קל לאותו מבט הפנימי, עד שזוכה הוא לראות את נקודת הקדושה בתוך הסתר הטומאה, ולגלות את דרכי ההנהגה הראויים שעל ידם תתגבר הקדושה על הטומאה, ועליו מוטלת המשימה לנצח על מלאכת בית ה'. והזוכה לילך לאורו של ה"משה רבינו שבדור", ולהדבק במעלתו העליונה, לא יירא ולא יחת מרבבות עם אשר סביב שתו עליו, בהכירו כי אמנם "סר צילם מעליהם", וכי אין לטומאתם זכות קיום כלל, והמה ודאי יכרעו ויפולו לפני עמילי התורה ומקיימי מצוותיה, ההולכים לאורם של גדולי התורה שבכל דור ודור.
(עפ"י רשימות הרב א.צ. - תשנ"ה, תשנ"ו)