איתן נוי כתב:בעלי הנפש שער הפרישה סימן א:
"ורב אחא כתב בשאלתות (סוף שאילתא צו) הכי. אית דאמרי שדר לה שמואל כסא דברכתא ולא קבילת, וכי הות יתבא נדה הות מודעא ליה בכסא דברכתא דלא שתיא כסא דברכתא, דאמר מר (ברכות נא ב) ומשגרו לאנשי ביתו במתנה כי היכי דניהוי להו שלמא, וכי שתיא אתי לידי הרגל עבירה. והדר אמרה ליה טהורה אני, אחתך היא דאיקלעא לגבאי. אמרה אי שתינא קמה אמרה לא קא עבדא לי יקרא, אמינא אשדריה ניהלך דתשתייה את".
לשון זו שהביא מברכות נא: חלק ממנה אינו כלשון הגמ'.
וחלק אינו כתוב כלל בגמ'-המעשה הזה שהביא ממקור הגמ' הנ"ל אינו כתוב כלל בגמ'. (לשון הראב"ד מהשאילתות בלבד)
עכ"פ, במעשה שכאן מה ר"ל במה שאמרה "אמינא אשדריה ניהלך דתשתייה את"? הלוא היא אומרת לבעלה מה שעשיתי את המעשה זה שנתתי לאחותך לשתות ולא שתיתי אני מיד אחריך, אין זה משום שאני טמאה כעת, אלא משום כבוד אחותך שלא תיפגע מכך ששתיתי לפניה ולא עשיתי לה כבוד, ומיד אומרת: "אמינא אשדריה ניהלך דתשתייה את". נראה שאומרת לדברים אלו לבעלה כלומר: "אמרתי אשלח אני אליך שתשתה אתה". איך זה מתסדר עם הדברים?
לא ברור, האם כעת היא שותה ואומרת לבעלה שישתה שוב אחריה, הלוא היא האחרונה ששותה. כלומר, אחרי אחות בעלה ששתתה אחרי אחיה?
אשמח לביאור הדברים.
הנה לשון השאלתות:
שאילתות דרב אחאי פרשת אחרי מות שאילתא צו
"אמרי דרב איקלע לבי שמואל שדר ליה שמואל כסא דברכתא לדביתהו ולא קיבלה איכא דאמרי דכי הוות יתבא נדה מהודעא ליה בכסא דברכתא ואיכא דאמרי נדה לא שתיא כסא דברכתא ואמר מר משגרו לאנשי ביתיה במתנה כי היכי דליהוו שלמא ואי שתייא אתו לידי הרגל עבירה ולבסוף אמרה (לרב) [לשמואל] טהורה אני אלא אחותך היא דאיקלעא לגבאי ואמינא אי שתייא ליה אנא היא אמרה לא קא עבדא לי יקרא אמרנא אשדרתיה לך דתשתייה אנת"
משמעות הדברים ששליחת כוס של ברכה ושתייתו הוא דוקא לאשתו ולא לנשים אחרות מפני שיש בזה ברכה וקירוב דעת, ולכן כשהיתה נדה היתה שולחת את הכוס חזרה לבעלה ולא שתתה ממנו כלל. במקרה הזה אשת שמואל לא רצתה לפגוע באחותו שהיא תשתה ואחות שמואל לא תשתה, ולכן שלחה את הכוס חזרה.
ועי' כאן
https://humanities.tau.ac.il/sites/huma ... Dinari.pdf עמ' 4 ובהערה 28.
וע"ע כתובות סה.