הוגה כתב:מצד שני - לכאו' אם אמר תיבה אחת או שתים, כמו "שמע ישראל", וכעת כיון, לכאו' מועילה כוונתו לתקן הדברים,
אברהם כתב:יאיר כתב:וראיתי לפני שנים בהקדמת/פתיחת ה"סידור המפורש" לאחד מהגדולים שסובר שיש לכוון (בכל התפילה ובברכות) את הכוונה לפני אמירת התיבה
מסתמא אחד הגדולים הוא רבינו הרמב"ן שכתב 'והסר כל דברי העולם מלבך בעת התפלה, והכן לבך לפני המקום ב"ה, וטהר רעיוניך, וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך'.
אברהם כתב:ולא ידעתי למה כתב הוגה לעיל כדבר פשוט שאם אמר ב' תיבות ואח"כ כיון בהם מועילה כוונתו.
אלא דיש מקום אחד שבו צריכה הכונה להיות לאחר הקריאה, והוא בקריאת שמע. שהרי בקריאת שמע אין הקורא אומר את הדברים, ואין הוא מצוה 'ואהבת' וכו', אלא הוא קורא ולומד את ציווי התורה 'ואהבת את ד' אלקיך וכו'. ובזה אם יכוין המשמעות קודם הקריאה, נמצא שלא הבין ע"י הקריאה אלא מזכרונו ואין זה שייך לקריאתו, אלא צריך להיות להיפך שהוא קורא הפרשה ומבינה.
ולפי"ז נסתלקה הראיה שהביאו לעיל לדברי החזו"א מהא דא"א לכוין בתיבת 'אחד' בזמן האמירה עצמה מפני דגשות הדל"ת כנהוג, שהרי בקריאת שמע בלא"ה אפשר לכוין לאחר הקריאה, וכמו בכל תלמוד תורה שההבנה באה מן הקריאה, ולא כתפילה שהכונה קודמת לדיבור וכמוש"נ.
אברהם כתב: אך באמת אין כאן שאלה, דהנה מצוי אצל הצעירים שהם סבורים שענין הכוונה הוא לחשוב על תוכן המילות בשעת התפילה, וכאילו הם מתפללים לקב"ה בשני מישורים, הא' בפה, והשני במחשבתם 'אומרים' הם את תוכן המילות. ומצוי לראות צעיר המתייסר לחשוב בזמן אמירת שם אלקים את כל תיבות המשפט: תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם [עילת העילות וסיבת הסיבות!].
והרי האמת הוא שזה אינו כוונה כי אם מחשבה, ולדוגמא בשעה שאדם הולך בדרך – האם הוא מתכוין לזה? בודאי, אבל האם הוא 'חושב' הרי אני הולך עכשיו בדרך?! הוי אומר, הכוונה אינה צריכה מחשבה אלא ידיעה והכרה, שהוא יודע ומכיר ומתכוין להניע רגליו לילך בדרך.
והלא האדם שמדבר עם רעהו אינו חושב על פירוש המילות, אלא הוא יודע אותם ומתכוין לאומרם. ואפילו אם יתנו לאדם נוסח בקשה מסויימת, שיאמרנה לפני השר או ראש הממשלה, הרי כשהוא יעמוד לפניו ויקריא בקשתו לא יחשוב את תוכן פירוש המילות אלא יתכוין לאומרם.
וכונה זו, לומר התיבה, נעשית רגע כמימריה לפני האמירה עצמה, כמובן. הוי אומר, בכל רגע שאדם מדבר עם רעהו הוא מתכנן מה יאמר במילה הבאה ומיד מוציאה מפיו.
הוי אומר, אין המתפלל צריך אלא לידע ולהכיר שהוא עומד לפני המלך ומדבר אליו, ולכוין בכל רגע מה עומד לומר לו, 'רפאנו ה' ונרפא!, וכדו'. ולמשל, תיבת אלקים, הלא אם למד מהו פירוש תיבה זו וגם זוכר זאת בזמן התפילה, הרי די לו לכוין לומר תיבה זו שהוא יודע משמעותה.
[יוצא מן הכלל כוונת המקובלים המכונים, שזה בודאי מחשבה בפועל, ואדרבה משם ראיה, וכי איהך יכולים הם שלא לכוין פירוש המילות הפשוטות. אלא דזה אינו צריך מחשבה בפועל וכנ"ל ופשוט].
הארכתי בכל הנ"ל אף שהוא פשוט מאד, משום שראיתי שצידדו לעיל שכוונת החזו"א היתה שיכוין התיבות לאחר שסיים הברכה הראשונה, ותועיל הכונה לאחר האמירה, והנה זה לא יתכן אא"כ יהיה הכונה כענין המחשבה בפועל, אבל למש"נ שהכונה היא כמשמעה 'כוונה לומר הדבר' לא שייך להתכוין לאחר המעשה כמובן.
וכונת החזו"א ברורה כדמסיק הגרמ"ש שע"י שיחשוב הברכה, יועיל עכ"פ כברכה בהרהור. וכמו שהביאו לעיל.
ולא ידעתי למה כתב הוגה לעיל כדבר פשוט שאם אמר ב' תיבות ואח"כ כיון בהם מועילה כוונתו..
בברכה המשולשת כתב:ואיך יסביר כתר"ה לפי זה את לשון השו"ע בסימן ה?
ומדוע טרחו גדולי הדורות האחרונים לדון בעניין התנאי שחידש האשל אברהם זצ"ל?
ומדוע בסדורים חדשים רבים כתובה הכוונה לגבי כל שם הויה ושם אלוקים?
הוגה כתב: אך לא הבנתי מה ברצונך להוכיח משם. (גם לדברים הנ"ל שייך תנאי, אך בדיעבד. ולכ"ע זהו בדיעבד, לפי מצבינו היום).
עתה מצאתי כן בשו"ע הרב (סי ס"א ס"ז) וז"ל "ומה שאמרו להאריך בד' של אחד לא אמרו להאריך ולמשוך בקריאת הד' שהרי כל אות שבסוף התיבה ואין נקודה תחתיה היא נחטפת לגמרי אלא יאריך במחשבתו להמליכו וכו' בטרם שיתחיל ברוך שם"ארי במסתרים כתב:שיח הלכה (ח"א) מהגרשז"א שאם עלול לשבש את הקריאה אם יאריך ב"ד" יכול לכוין אחר גמר המילה. וכן בארחות רבינו (ח"א עמוד נג אות קע) שהקה"י אמר לו שמכוין בעיקר אחר גומרו 'אחד' שא"א לכוין הכל בעת אמירת אחד וגם א"א להאריך ולכן אם התחיל לכוין בעת אומרו אחד מועיל לסיים הכוונה גם אחרי גמר המילהאוצר החכמה כתב:ואאל"ט ביארו הפוסקים דהיינו להאריך במחשבה.
במשנה ברורה לא מצאתי לפו"ר דבר כזה אולי תביא את המקור?
באדיבות משנ"ב "דרשו"
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 203 אורחים