הודעהעל ידי שי אבי דוד » א' יוני 09, 2013 4:12 pm
מדברי הסבא מסלבודקא באור הצפון:
מושכלם הראשון של בני האדם הוא, אומר רבי נתן צבי, כי הנימוסים הינם מנהגי בני אדם בלבד, ומשכך יש שאינם מיחסים להם ערך רב.
אולם בדברי חז"ל אנו מוצאים, כי הם ראו בענין זה 'תורה שלמה' הכוללת ציווים מפורשים.
לא זו בלבד, אלא שעוד הקדימו תורה זו לתורה שניתנה למשה בחורב, כפי שדורשים מן הכתוב (בראשית ג'): 'לשמור את דרך עץ החיים', דרך - זו דרך ארץ, רק לאחמ"כ נאמר 'עץ החיים זו תורה' (ויקרא רבה פ"ט).
***
עניני דרך ארץ, אומר רבי נתן צבי, דרגות שונות להם: החל מנימוסיהם הרגילים של בני אדם, ועד לדרגות עליונות ביותר.
חז"ל (ראה מדרש תנחומא וירא פרק י"א ובבא מציעא פ"ו) מלמדים אותנו שהתורה באה 'ללמדנו דרך ארץ שלא ישנה אדם ממנהג המדינה'.
פירושם של דברים: לכל מדינה ישנם נימוסים משלה, וחובה על כל אדם הנקלע לתחומה לנהוג בהתאם לנימוסים אלו.
לשם הדוגמה, בארץ אשכנז מדקדקים מאד על הנימוסים החיצוניים: באופנת התלבושת, בצורת הדיבור והתנועות, בכל סדרי ההליכות והנוהגים היום-יומיים.
בעיני אחרים הבאים ממדינה אחרת, נראים הדברים לפעמים כמגוחכים - על שמקדישים בני אותה מדינה תשומת לב מרובה מדי לענינים פעוטים שכאלה. אולם, האשכנזים שרואים בנימוסים אלו עיקר גדול ומכריע בחייהם, הרי שכאשר נוכחים הם לגלות כי אחרים אינם נוהגים בנימוסיהם, מביטים הם עליהם במבט של בוז, היחס והסבל הנגזרים כתוצאה מכך, הינם כמובן תוצאות בלתי נמנעות.
עד היכן מגעת כוחה של אותה מידת נימוס, תעיד העובדה הבאה: מספרים שפרופסור גרמני אחד התעלף פעם כשראה אדם שחסר לו כפתור בבגדו. ולכן על כל אדם הבא למחיצתם שישמור גם הוא על נימוסיהם. וכבר הזהירו ע"ז חז"ל: "אזלת לקרתא הלך בנימוסיה" (שמות רבה מז). ואין זו חובת נימוס של בני אדם בלבד, כי אם מדברי תורה וחסידות שיש עליהם כאמור חובה רבה ועוד קודמים לתורה.
חובת נימוסין זה אינה נגמרת במנהגים רגילים של הבריות כי אם מטילה על האדם חובות עליונות. איתא בגמא (ב"מ פ"ו) "א"ר תנחום בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם". כשעלה משה לשמים ונמצא במחיצתם של מלאכי מעלה היה צריך לנהוג כמנהגי שמים וללכת בדרכיהם של השכלים הנבדלים ולהתפשט מהענינים הגשמיים.