בגמ' בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה עובר משום בל יחל דברו.
והקשה הגרעק"א בגלה"ש דלא משכחת לן נדר בקום ועשה, ואפי' לדברי הר"ן לעיל ב: דיש נדר בלשון שבועה ואסור מדין יד, זה דוקא כשאומר הרי עלי שלא אוכל ככר זה, שאע"פ שנקט לשון האיסור עליו ולא על הככר אסור מדין יד, אבל לחייב עצמו בנדר לא מצינו, ונשאר בצ"ע.
ובאמת בדברי הר"ן בדף ח' מבואר כדבריו וז"ל אע"ג דאמר 'נדר גדול' שבועה קאמר וכו' שהרי "נדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה ליתיה לעולם באעשה", עכ"ל
אבל מדברי התוס' ופי' הרא"ש שם משמע מפורש שיש נדר בקום ועשה, והוי כמו נדר בצדקה ונדרים ונדבות בקרבנות.
ועי' ברמב"ן עה"ת במדבר ל' ג' שחלק על דבריהם וחילק בין נדר להביא קרבן שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוי כמו שמקדיש את נכסיו ומשעבדם שיביא קרבן וכן נדרי צדקה, משא"כ נדרי הדיוטות כמו לאכול ככר.
אבל לפי דברי הרמב"ן אולי מצינן לדחוק את דברי הגמ' בדף ג' שיש בל יחל בנדרי קום ועשה לכה"פ בנדרי מצוה, כגון מי שנדר ליתן מעות לעני ולא נתן עובר בבל יחל.