מסופר על הרה"ק הרבי ר' פנחס מקאריץ זי"ע, שלעת זקנתו היה חלוש מאד ומוטל במיטה, עד שלרוב חולשתו לא יכל לשאת על גופו הדווי את המלבוש העליון. יום אחסיפור נורא ד קרה - מה שלא היה צריך להתרחש - והרה"ק גילה שהוא לבדו בביתו, ללא הגבאים ובני הבית, ורק אשה אחת היתה שם. מיד התגבר כארי וקפץ ממיטתו, ללא המלבוש העליון לגופו, וכך נמלט מן הבית וברח מחצר לחצר, להציל את נפשו מאיסור ייחוד, עד שמצאוהו יהודים ומיד ליווהו לביתו. העיזו מקורביו ושאלוהו: "רבי, לחרדה מה זו עושה, הלא הרבי הנו כה חלוש ובקושי עוד נשמתו בו, ומה לו כי יחרד לענין כזה". ענה הרה"ק: "דעו לכם כי בכחו של היצה"ר לחדש כנשר נעוריו של אדם לעשותו צעיר ובריא כאולם, ולכן חייב הייתי לנהוג כפי שנהגתי".
שאלתי, האם סיפור זה התרחש אצל ר"פ מקאריץ או שמא אצל המגיד מקוזניץ?
האם ידוע למישהו מקור לסיפור?