הודעהעל ידי שלמה בן חיים » ה' מאי 25, 2017 1:35 am
כמובן שלכל טעם וטעם יש לעמוד בפפני עצמו.
ןעל הקושיא על השמחה של הותרו שבטים לבוא זה בזה, ראה להלן מה שכתוב עמדי:
לאור האמור נראה לומר דבר נוסף איתא בגמרא (תענית דף ל עמוד ב) 'אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא, אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו', דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה', עכ"ד הגמרא. והנה כבר עמדו בזה האחרונים לשמחה מה זו עושה, וכמו שהאריך בזה בגבורת ארי שם וזה לשונו 'הא דבר זה אינו אלא לדור באי הארץ בלבד והרי אפילו בנותיהם שנולדו להם אחר ביאת הארץ אפילו בחיי אבותם הותר להם להנשא לשבט אחר, והדור של באי הארץ נאסר להם כל ימיהם לעולם לבת יורשת להנשא לשבט אחר, ואין זה איסור החוזר להיתר לעשות יום טוב על זה אלא למאן דאיתסר עומד באיסורו לעולם ולמאן דשרי מעולם לא איתסר ליה כלל ודבר זה לא נאסר כלל אם פסק אותו דור או אם לא פסק להיפך. ושנעשה מיתת אביהם ליום טוב מה טיבה, ועוד וכי דור של באי הארץ היה להם זמן קבוע למות כמו דור המדבר שהיה להם יום קבוע למות כדאמרינן בסמוך ודוחק לומר שהאחרון מבאי הארץ מת בט"ו באב.
ועוד קשה לי לפירושו זה נראה כשמחים על איד אבותם לעשות יום טוב ביום שכלו. ולא דמי להא דכלו מתי מדבר דהתם היום טוב על ביטול הגזירה או על יחוד הדיבור למשה שחזר כאשר תמו מתי מדבר אבל על שתמו וירשו הם את הארץ לא עשו יום טוב דאף על פי שהרבה מצות תלויין בארץ ומפני זה נתאוה משה רבינו השלום ליכנס לארץ כדאיתא בסוף פרק קמא דסוטה (דף י"ד) כל שכן היתר הסבת נחלה להנשא לאחד מן השבטים דאין כאן לא דררא דמצוה ולא הנאה יתירא דהא אפשר להנשא לאחד ממטה אבותם ואין ראוי לשמחה ויום טוב', עכ"ד.
ובקרן אורה ביאר שהשמחה היתה על אחדות עם ישראל כי ודאי בזה שהותרו לבוא זה בזה נתווספה האחדות בעם ישראל, והאחדות כידוע גורמת להשראת השכינה ולכך רבתה השמחה. אמנם עדיין צריך לבאר הדברים.
ועוד יש לבאר מדוע השמחה התבטאה בצורה כזו 'שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל, ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו, ביום חתנתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו', (תענית כו עמוד ב). מדוע לא נקבע צורה אחרת של שמחה כמו כל יום טוב בבשר וביין וכדומה.
אמנם הביאור בזה [ויסוד הדברים מבוארים בספר קדושת לוי דברים טו באב, תפארת שלמה] כי הנה ענין הדבר שלא תסוב נחלה משבט לשבט, אינו עניין ממוני, כי כל עיקר חלוקת השבטים למקומות שונים בארץ לא הי' צורת חלוקה לממון ככל חלוקת אחים בירושה, אלא יסוד החלוקה הי' כי כל שבט יש לו תפקיד אחר תכונות אופי שונות, וממילא תפקידים שונים בשליחות מאת הבורא יתברך בעולם. חלקו בעבודת ד' של כל שבט ושבט שונה בתכלית מחבירו . לשם העמדת הדברים באופן ברור וחד היתה צריכה להיות חלוקה ברורה ביותר, כך בצוותא יהי' כל שבט עומל על חלקו בעולם. אמנם עיקר חלוקת התפקידים לא נעשה למטרת הפירוד, אלא להיפך המטרה הסופית היא שאחר שכל אחד יעבוד ויחדד את חלקו בעבודת ד' יתאספו כולם וכך בהרמוני' כל עם ישראל ביחד עושים את שליחות הבורא כשכל אחד עושה את שליחותו, לשם העמדת הדברים באופן ברור הי' צריך להיות בתחילה חלוקה ברורה, ורק אחר שנתברר היטב תפקיד כל אחד יכולים לשוב ולהתערב זה בזה. בתחילה שנכנסו לארץ הי' צריך להיות פירוד מסוים בכדי שבהמשך יוכלו להתערב זה בזה ולתרום אחד לחבירו מיכולתו ומחלקו בעבודת ד'. זו היתה השמחה בט"ו באב כי בט"ו באב שקבעו חכמי אותו דור שהנה הגיע השעה שיכולים להתערב זה בזה, הרי נקבע כאן דבר גדול ביותר שהנה הגיע עת דודים, הגיע השעה לשלב את עבודת ד' של כל שבט עם משנהו, אין כאן כבר שנים עשר דרכים נפרדות בעבודת ד' אשר אינם משולבות זו בזו, אלא יש כאן שנים עשר דרכים שכל אחד תורם לחבירו מחלקו.
ט"ו באב מסמל את שעת הכושר לעבוד בשיתוף פעולה, שעת הכושר להשפיע מהיכולת של כל אחד על חבירו, אין דבר יותר מתאים לשמחה זו, אלא בנין בית יהודי בו האשה תורמת את חלקה לעבודת ד' של בעלה, והבעל תורם את חלקו לאשתו, שוב אינם עובדים את ד' כשני יחידים, אלא עובדים את ד' מתוך הרמוני' ושיתוף פעולה.