כך נראה מדברי החזו"א (לח סק"א) וכן כתב בסי' לו סק"א וכן בהשמטות לסי' רנ"ב.
האם בנזיקין יהיה פטור בכה"ג? מ"ש מכל מקרב דבר אצל האש?
בישול על האש גרמא, היתכן?
בישול על האש גרמא, היתכן?
- קבצים מצורפים
-
- חזון איש.jpg (180.66 KiB) נצפה 6214 פעמים
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
הרי כתב החזו"א מפורשות, שכיון שכך דרכו, חשיב מלאכה ולא גרמא.
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
מעט דבש כתב:הרי כתב החזו"א מפורשות, שכיון שכך דרכו, חשיב מלאכה ולא גרמא.
בחזו"א להדיא דהוי גרמא אך מ"מ בשבת חייב כיון דהוי מלאכתו בכך. וא"כ נפק"מ לענין נזיקין.
-
שומע ומשמיע
- הודעות: 2972
- הצטרף: ג' ינואר 19, 2016 9:57 pm
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
מקרב דבר אצל האש חייב דין אשו, לא מדין אדם.
אך מ"מ לכאורה ראה שחייב גם מדין אדם מדין קרנא דתורא קבירא ביה.
אך מ"מ לכאורה ראה שחייב גם מדין אדם מדין קרנא דתורא קבירא ביה.
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
עיין באגלי טל באריכות דבישול מתחייב אף דהוי גרמא ובהכי חייביה רחמנא ,
הרבה שנים נחלקו האבני נזר עם התלמיד חבר בעל החלקת יואב אם אדם מבשל בשבת דבר שיתבשל רק במוצאי שבת האם מחוייב [שם סיר על האש בשבת ויתבשל במוצ"ש ],האגלי טל מחייב והחלקת יואב פוטר ,,
הרבה שנים נחלקו האבני נזר עם התלמיד חבר בעל החלקת יואב אם אדם מבשל בשבת דבר שיתבשל רק במוצאי שבת האם מחוייב [שם סיר על האש בשבת ויתבשל במוצ"ש ],האגלי טל מחייב והחלקת יואב פוטר ,,
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
מהרם מרוטנבורק כתב:בישול על האש גרמא - כך נראה מדברי החזו"א (לח סק"א) וכן כתב בסי' לו סק"א וכן בהשמטות לסי' רנ"ב.
האם בנזיקין יהיה פטור בכה"ג? מ"ש מכל מקרב דבר אצל האש?
החזו"א באו"ח לח, א הובא בהודעתך.
החזו"א בסימן לו, א - הכונה להשמטות סימן רנב, שמצויין בהערה שהוא שייך לסימן לו, א.
ושם לכאורה נמצא הפתרון.
החזו"א שם מחלק בין רציחה לשבת, שברציחה התוצאה היא זו שמחייבת, ולכן פשוט לחייב על מעשה הרציחה, גם כשהמעשה נעשה בכחו, מה שאין כן בשבת, שהמעשה הוא זה שמחייב ("טורח האדם במלאכה שנאוי"), שצריך סברא אחרת למה מבשל ואופה חייבים, והוא משום שדרכן בכך.
ובאמת הרי מפורש בגמ' (סנהדרין עז.) דכפתו בחמה ומת חייב, ולא חשיב גרמא, אלא מעשה מכחו, אף שהוא ממש כמעשה בישול.
ולפי"ז גם בנזיקין הרי התוצאה מחייבת, ולא המעשה, ולכן פשוט יותר לחייב גם כשהמעשה נעשה מכחו, כמעשה בישול (וגם מצמצם בנזיקין חייב - רמב"ם הל' חובל ומזיק ו, יב), ולא צריך סברא מיוחדת כמו שצריך בשבת (כיון שדרכו בכך).
[וצ"ע בסוגיא בב"ק (ס:) לרב אשי שמשמע שבשבת מובן יותר לחייב מאשר בנזיקין (וכמו שכתב בביה"ל רנב, ה ד"ה להשמעת). אמנם בשו"ע (תיח, ט) פסק שגם בנזיקין חייב בזורה ורוח מסייעתו, ועיי"ש בש"ך סק"ד; ועיין עוד בחזו"א ב"ק סי' ד סק"ב; שו"ר בשבות יצחק על גרמא פי"ג, בדעת החזו"א, שאמנם יש לפעמים חומר בנזיקין מבשבת].
- חזון איש ב''ק יד, ב - גדר מלאכה בשבת ורציחה.GIF (23.09 KiB) נצפה 6152 פעמים
נערך לאחרונה על ידי מעט דבש ב ב' ספטמבר 19, 2016 10:18 pm, נערך 2 פעמים בסך הכל.
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
מהרם מרוטנבורק כתב:בישול על האש גרמא - כך נראה מדברי החזו"א (לח סק"א) וכן כתב בסי' לו סק"א וכן בהשמטות לסי' רנ"ב.
האם בנזיקין יהיה פטור בכה"ג? מ"ש מכל מקרב דבר אצל האש?
בחזון איש דלהלן (לח סק"ה), מבואר שאף במקום שאין המלאכה נעשית מיד, אלא קמעא קמעא עד שנשלמת, אף ששעת החיוב היא בשעת גמר המלאכה, מ"מ אם התחיל המעשה בכח ראשון חייב לגבי שבת ולגבי רציחה.
אמנם לגבי מחיקת השם חשיב גרמא, ולא מעשה [וצ"ע החילוק].
ולכאורה סברא זו שייכת גם בבישול, שבנזיקין יהיה חייב, כמו ברציחה (וצ"ע אם מתיישב עם הקטע הקודם שהבאתי מהחזו"א).
- חזון איש לח, ה - מעשה שתחילתו בכח ראשון.GIF (14.83 KiB) נצפה 6141 פעמים
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
ומה דעת חכמי הפורום על זה?
וכן נראה במג"א רנב גבי טוחן ברחים של מים ויעו' שם באבן העוזר וכל האחרונים.
שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן פג
כתב בספר התרומה שבימות החורף אסור ליתן פשטידא על התנור בשבת כדי שיהא נמחה שומנו שנקרש. כדתנן אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד וכו'. וכתב בספר המצות דיותר משמע משם להיתר. דמסיים אבל נותן הוא לתוך הכוס ולתוך הקערה ואינו חושש. ולי נראה לקיים דברי ספר התרומה דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. רק שהמלאכה נעשית על ידה /ידו/ כאשר הוא מחשב בזה מתחייב כאלו היה עושה בידים. כמו אופה הוא מדביק הפת בתנור והיא נאפת מאיליה ומבשל וזורה ורוח מסייעתו כדאמר בהכונס.
וכן נראה במג"א רנב גבי טוחן ברחים של מים ויעו' שם באבן העוזר וכל האחרונים.
נערך לאחרונה על ידי קנין דעת ב ו' ספטמבר 16, 2016 12:43 am, נערך פעם 1 בסך הכל.
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
מעט דבש כתב:מהרם מרוטנבורק כתב:בישול על האש גרמא - כך נראה מדברי החזו"א (לח סק"א) וכן כתב בסי' לו סק"א וכן בהשמטות לסי' רנ"ב.
האם בנזיקין יהיה פטור בכה"ג? מ"ש מכל מקרב דבר אצל האש?
החזו"א באו"ח לח, א הובא בהודעתך.
החזו"א בסימן לו, א - הכונה להשמטות סימן רנב, שמצויין בהערה שהוא שייך לסימן לו, א.
ושם לכאורה נמצא הפתרון.
החזו"א שם מחלק בין רציחה לשבת, שברציחה התוצאה היא זו שמחייבת, ולכן פשוט לחייב על מעשה הרציחה, גם כשהמעשה נעשה בכחו, מה שאין כן בשבת, שהמעשה הוא זה שמחייב ("טורח האדם במלאכה שנאוי"), שצריך סברא אחרת למה מבשל ואופה חייבים, והוא משום שדרכן בכך.
ובאמת הרי מפורש בגמ' (סנהדרין עז.) דכפתו בחמה ומת חייב, ולא חשיב גרמא, אלא מעשה מכחו, אף שהוא ממש כמעשה בישול.
ולפי"ז גם בנזיקין הרי התוצאה מחייבת, ולא המעשה, ולכן פשוט יותר לחייב גם כשהמעשה נעשה מכחו, כמעשה בישול, ולא צריך סברא מיוחדת כמו שצריך בשבת (כיון שדרכו בכך).
[וצ"ע בסוגיא בב"ק (ס:) לרב אשי שמשמע שבשבת מובן יותר לחייב מאשר בנזיקין (וכמו שכתב בביה"ל רנב, ה ד"ה להשמעת). אמנם בשו"ע (תיח, ט) פסק שגם בנזיקין חייב בזורה ורוח מסייעתו, ועיי"ש בש"ך סק"ד; ועיין עוד בחזו"א ב"ק סי' ד סק"ב].
הרב מעט דבש, אפשר שאתה צודק, לא שמתי לב לקטע הראשון בחזו"א שהבאת בהשמטות אלא לחלק השני שם.
האם לפי"ז כופף קמתו של חבירו בפני הדליקה ברוח מצויה לא יתחייב משום מבעיר בשבת?
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
ביליצר כתב:עיין באגלי טל באריכות דבישול מתחייב אף דהוי גרמא ובהכי חייביה רחמנא ,
השאלה היא למה זה גרמא?
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
מהרם מרוטנבורק כתב:הרב מעט דבש, אפשר שאתה צודק, לא שמתי לב לקטע הראשון בחזו"א שהבאת בהשמטות אלא לחלק השני שם.
האם לפי"ז כופף קמתו של חבירו בפני הדליקה ברוח מצויה לא יתחייב משום מבעיר בשבת?
א. החזו"א כתב, שאף שהיה מקום לומר שלא יתחייב משום מבעיר (כיון שנחשב גרמא בשבת), מ"מ בנימוק"י (ב"ק י. מדפי הרי"ף) מבואר שחייב, והטעם כתב החזו"א שהוא משום שדרכו בכך.
ב. בקטע השני של החזו"א לא כתב שבישול הוא גרמא (אף שכתב כן בסימן לח, א), אלא הנידון שם הוא על כח שני בבישול, אם חייב עליו בשבת, או שפטור ברציחה, וכמו שלא נחשב כח גברא בשחיטה.
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
מהרם מרוטנבורק כתב:ביליצר כתב:עיין באגלי טל באריכות דבישול מתחייב אף דהוי גרמא ובהכי חייביה רחמנא ,
השאלה היא למה זה גרמא?
כי האש עושה את פעולת הבישול האדם בס"ה מניח סיר קר על האש,
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
להרב מעט דבש,
המדקדק בדבריו יראה שגבי מבעיר הסתפק אי חשיב מלאכתה בכך, וגם זה רק בלבה ולבתו הרוח.
להרב ביליצר, האם זה שונה מאחד ששם בול עץ באש ולוקח לו רבע שעה להישרף? בזה כמובן לית מאן דפליג דהוי מעשיו ממש או מ"מ חציו.
המדקדק בדבריו יראה שגבי מבעיר הסתפק אי חשיב מלאכתה בכך, וגם זה רק בלבה ולבתו הרוח.
להרב ביליצר, האם זה שונה מאחד ששם בול עץ באש ולוקח לו רבע שעה להישרף? בזה כמובן לית מאן דפליג דהוי מעשיו ממש או מ"מ חציו.
-
עושה חדשות
- הודעות: 12842
- הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
כדאי לבדוק גם בחזו"א בכלאים סי' ב סק"ח.
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
מהרם מרוטנבורק כתב:להרב מעט דבש,
המדקדק בדבריו יראה שגבי מבעיר הסתפק אי חשיב מלאכתה בכך, וגם זה רק בלבה ולבתו הרוח.
להרב ביליצר, האם זה שונה מאחד ששם בול עץ באש ולוקח לו רבע שעה להישרף? בזה כמובן לית מאן דפליג דהוי מעשיו ממש או מ"מ חציו.
יש הבדל בין אחד ששם בול עץ באש ולוקח לו רבע שעה להישרף, לבין בישול.
שכן במקרה הראשון, מתחייב מיד משום ההבערה, משום מלאכת מבעיר.
מה שאין כן בבישול שאינו מתחייב עד שיגיע לשיעור בישול, שהוא כמאכל בן דרוסאי.
ומכאן תשובתך גם לגבי החזו"א.
החזו"א פשיטא ליה שאם הצית בגופן של עצים מתחייב משום מבעיר. כל הנידון שלו הוא אם הרוח סייעה בידו להבעיר.
ולזה דימה מלאכת מבשל, שהוא מתחיל, והאש מסייעת בידו להשלים המלאכה.
ומהנימוק"י הוכיח שבכה"ג מתחייב בהבערה, והוסיף, שאין להוכיח מבישול, שכן שם דרכו בכך, ובהבערה שליבתה הרוח אפשר שאין דרכו בכך, ולכן יש חידוש בדברי הנימוק"י.
וסיים, שאמנם נראה בגמ' (ב"ק ס:) כנימוק"י, שגם בליבתה הרוח חשיבא דרכו בכך.
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
אני לא רואה שום הבדל בין בישול שלוקח זמן עד שמתבשל, לבין החלק הפנימי בעץ שנשרף לאחר רבע שעה ופשיטא שיתחייב עליו בנזיקין.
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
האם גם מסברא דילך היית אומר כן שבישול הוא לא מעשה בידים או רק משום דברי החזו"א, ומנין לחזו"א כן, אולי אין חידוש של מלאכתו בכך גבי בישול, ומה דחייב הוא משום מעשה בידים/כוחו וכמו גבי נזיקין שחייב בכה"ג?
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
ביליצר כתב:עיין באגלי טל באריכות דבישול מתחייב אף דהוי גרמא ובהכי חייביה רחמנא.
הרבה שנים נחלקו האבני נזר עם התלמיד חבר בעל החלקת יואב אם אדם מבשל בשבת דבר שיתבשל רק במוצאי שבת האם מחוייב [שם סיר על האש בשבת ויתבשל במוצ"ש],האגלי טל מחייב והחלקת יואב פוטר
לא מצאתי באגלי טל דבישול הוא גרמא.
המחלוקת אם חייב כשהבישול יהיה במוצ"ש הוא באג"ט זורע אות ח', וחלקת יואב או"ח סי' י (והסברות הן הפוכות; האג"ט פוטר, והחלקת יואב מחייב).
[והרב 'עושה חדשות' הוסיף לציין לחזו"א כלאים ב, ד, שדן בכה"ג לענין כלאים, אם זורע ואח"כ עוקר]
אבל לא כתבו שם שבישול הוא גרמא, ומחלוקת זו אינה תלויה בזה.
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
שו"ת יביע אומר חלק ד - אורח חיים סימן לה
(ה) וראיתי בשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' קיב) שנשאל בענין דומה לנ"ד, אודות מכונה חדשה שאצל האופים, שע"ג התנור נמצאת חבית גדולה מלאה מים ומחוברת לצנור. והמים שבתוכה מתבשלים ע"י מיחם. וכשפותחים הברז ויוצאים מים חמים מן החבית באים לתוכה מים צוננים ומתבשלים בתוכה. אם מותר לפתוח הברז בשבת, או לא. כיון שגורם עי"ז לבישול המים הצוננים הבאים אל תוך החבית. ואף על פי שאינו מתכוין הרי הוא פ"ר. ובתחלה כתב להתיר משום שפתיחת הברז בשבת אינה אלא הסרת המונע ודמי לגרמא בעלמא. וכדאמרינן בחולין (טז) לחלק בין כח ראשון לכח שני. וה"נ הוי כח שני, וגרע טפי, שהרי גם המים היוצאים מהחבית שעי"ז נעשה חלל ריק בחבית שיכנסו לתוכו מים אחרים. הוי ג"כ ע"י הסרת המונע בפתיחת הברז שלמטה וכו'. וגרמא פטור בשבת. ואף על גב דבב"ק (ס) אמרינן דאף מידי דהוי גרמא לענין נזיקין נחשב כמעשה לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה. צ"ל כמ"ש הרא"ש שם דדוקא לענין זורה ורוח מסייעתו אמרינן הכי, שדרך מלאכה זו כ"ה וכו'. ואפי' את"ל דבשבת חייב בגרמא כיון שאינו מתכוין רק פ"ר, ל"מ פ"ר בגרמא לחשבו כמעשה, כמ"ש האבני נזר (סי' קצד). ונראין דבריו. ואחר שהאריך בזה כ', דמ"מ למעשה אין להתיר, דאטו בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה להקל בשל תורה? ועוד דאף בגרמא איכא איסורא דרבנן. וכמ"ש בב"י (סי' תקיד) בשם המרדכי. עכת"ד. הרי שגם הרב ז"ל מצדד דהסרת המונע כנ"ד הוי רק מדרבנן. גם בשו"ת מחזה אברהם (סי' נב) נשאל אודות גנה שעליה גג ומכסה של זכוכית אם מותר לפתוח הגג בשבת אף שעי"ז יכנס אויר ואור השמש שזה מועיל לגידול הזרעים שבגנה. וכן אם מותר לסגור הגג כשיורדים גשמים שפעמים שהם קשים לכמה ממיני הזרעים שבגנה. והביא דברי החת"ס (חיו"ד סי' ריד) דהסרת המונע חשיב גרמא בעלמא. ושכן דן המהרש"ם בח"ג. ואף דהמהרש"ם מסיק להחמיר, ה"ד מדרבנן, אבל לענין חיוב דאורייתא שפיר י"ל דהוי רק כגרמא דפטור מה"ת. וכמ"ש בשבת (קכ:). עכת"ד.
והן אמת שיש מקום להעיר לפמ"ש מהר"א וואלקין בשו"ת זקן אהרן ח"א (חאו"ח סי' טו) להוכיח מהמכילתא דבמלאכת אפייה ובישול חייב גם בגרמא. וכ' שיש להסביר ד"ז דשאני אפייה ובישול משאר מלאכות דהתם הפעולה נגמרת ע"י מעשה בידים, ולהכי פטור בגרמא. אבל המבשל והאופה שאינו אלא מכין האפייה והבישול, וגוף מעשה האפייה והבישול נגמרים מאליהן, ואפ"ה חייבתו תורה, מש"ה חייב גם בגרמא. וראיה ברורה לחילוק זה מב"ק (ס) דבשבת חייב על זורה ורוח מסייעתו, דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והרי בשבת (קכ:) פטרינן גרמא בשבת. וע"כ כמ"ש הרא"ש (ב"ק שם), דבזורה אף על גב דלא הוי אלא גרמא בעלמא. בהכי חייבה תורה. כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח וכו'. אלמא דבזורה שעיקר עשייתו ע"י רוח חייב גם בגרמא. וה"נ לענין אפייה ובישול כיון שעיקר מלאכתם ע"י גרמא, מש"ה גם שאר גרמא כל דהוא חייב בהם, דבהכי חייביה רחמנא. עכת"ד. ומצאתי לו חבר גדול. הוא המרכבת המשנה (בפ"ט מה' שבת ה"ד בדל"ח ע"ג), בהא דקי"ל אחד הביא את האור ואחד נתן את העצים ואחד שפת הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ובא אחד והגיס כולם חייבים משום מבשל. וכ', דהיינו דוקא בדין בישול, אבל בשאר מלאכות האחרון לבדו חייב, דהזמנה לאו מילתא היא. וה"ט דחייב מבשל, משום שכל עיקר מלאכת הבישול יצאת לידון בדבר חדש, שאינו עושה מעשה הבישול בידים, רק גרמא בעלמא, שהרי השופת הקדרה אינו מבשל בשעת שפיתה, ואילו קדם אחר וסילקו קודם הבישול פטור השופת, נמצא שזמן חיוב הבישול בא בשעת הבישול, ואף על גב דלאו מידי קעביד חייב הואיל וגרם הבישול. והיינו דאמרי' במנחות (נו:) הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאליה חייב כמעשה שבת בבישול וכו'. ע"ש. [גם בס' חמדת ישראל (במפתחות די"א ע"א) כ' בפשיטות דבישול ואפייה לא הוי אלא גרמא, וגרע מזורה ורוח מסייעתו, דהתם הרוח רק מסייעו ובשעת מעשה, ואילו באפיה ובישול אינו אלא גורם בעלמא, שאינו עושה כלום בשעת הבישול שנעשה לאחר זמן. ורק משום שנסמך למלאכת המשכן חשיב ליה מלאכת מחשבת וחייב ע"ז. ע"ש. וע"ע בשו"ת קרן לדוד (סי' קב דף קכב סע"ב). ע"ש.] וכל זה שלא כמו שתפס במושלם הארץ צבי הנ"ל דמבשל חשיב מלאכה גמורה ונפטר כשעושה אותה דרך גרמא. ולפ"ז ה"נ בהסרת המונע אפי' נימא דחשיב גרמא, מ"מ כיון שעי"ז מבשל המים יש בזה חיוב מה"ת. ולכאורה לפ"ז גם זורע יש לחייבו בגרמא שהרי עיקר מלאכת הזריעה נעשית לאחר ההשרשה, שכל זמן שלא נשרש באדמה כמאן דשדי בכדא דמי. +נ"ב, וע"ע בשו"ת בית שלמה ח"ב מיו"ד סי' קכב מ"ש בזה שי"ל דבכה"ג חשיב עושה בידים ולא גרמא. וע' בהערת בן המחבר שם. וע"ע בשו"ת פני מבין חאו"ח סי' רמ אות ג. (ובענין ליקט הזרע קודם שהשריש, ע' משנת אברהם ח"ב דף נב ע"ג). ואכמ"ל+. וכמ"ש בב"מ (נו:). ואפ"ה חייב מיד כשעושה מלאכת הזריעה. וכמ"ש הגאון מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סי' עה) שאע"פ שההשרשה נעשית לאחר השבת, מ"מ מתחייב על הזריעה, הואיל וכוונתו לזרוע וסוף סוף מתקיימת מחשבתו לאחר מכן. ואה"נ שאם לאחר שזרע חיטה או שעורה קדם וסילקן קודם השרשה שאינו חייב משום זורע, דדמי למ"ש (שבת ד) שאם הדביק פת בתנור וקדם וסילקו קודם שקרמו פניו פטור. ע"ש. וכן מבואר בחי' הרש"ש (שבת עג) דאע"ג דכל זמן שלא נשרש הזרע כמאן דשדי בכדא דמי, מ"מ כיון שע"י זריעתו עתה ישריש אח"כ חייב, כמו אופה וצולה שחייב אף שנאפה ונצלה אח"כ מאליו. כמ"ש במנחות (נו:). ואם לקט הזרע קודם שנשרש פטור למפרע על מה שזרע כיון שלא נתקיימה מחשבתו ודמי למ"ש לעיל (ד) שאם רודה הפת קודם שנאפה פטור. ע"כ. וע"ע בשו"ת חלקת יואב (חאו"ח סי' י) שג"כ צידד כד' האחרו' הנ"ל, שדין זריעה דמי לבישול ואפייה שאם סילקו קודם שהשריש פטור. והעיר מדברי החינוך פ' קדושים דבכלאים אף שליקטן אחר שזרען חייב מלקות על הזריעה. ודחה שאפשר לחלק בין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וכל שלא נתקיימה מחשבתו נפטר, לכלאים שהחיוב על עצם מעשיו. והאריך בזה. ע"ש. ואף האגלי טל (מלאכת זורע סוף סק"ח) שחולק על הרש"ש וס"ל שיש לחייב כשחזר וליקטן קודם השרשה, וכמ"ש בס' החינוך לגבי כלאים. וע"ע במנחת חינוך (מצוה רצ"ח). ע"ש. מ"מ בעצם הסברא הודה שהתורה חייבה על מלאכת זורע אף על פי שהקליטה והשרשה נעשית בחול, שהחיוב נגמר תיכף בשעת הזריעה כיון שראוי שיקלוט אח"כ והוא מתכוין לכך. וסיים, שכ"כ הגאון מהר"ם בנעט בס' מגן אבות. ע"ש. וכ"כ האור שמח (פ"ג מה' שבת, דף לה ע"ד). ע"ש. וע' בשו"ת גורן דוד (חאו"ח סי' יח) ד"ה איברא. ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאו"ח סי' סא) בד"ה נ"ל. ובשו"ת דבר אברהם ח"א (סי' כג אות ה, וסי' כה אות ט), שכתבו ג"כ, שהחיוב הוא על פעולת הזריעה אף על פי שההשרשה נעשית מאליה לאחר זמן. וכדין אפייה ובישול. ע"ש. וזה ברור. וכ"ש לפמ"ש בשו"ת הלק"ט ח"א (סי' רסו) שהמבשל ואופה גמרו בידי אדם שצריך להגיס בקדרה, אבל זורע הכל נגמר בידי שמים. ע"כ. (ועמ"ש בשו"ת הלק"ט ח"ב סי' לו שאין הזורע חייב עד שיזרע דבר שישריש או ינץ בו ביום. וזה היפך כל האחרונים הנ"ל. וצ"ע.) וע' בס' חמדת ישראל ח"א (דף מו ע"א). ובשו"ת מהרש"ם ח"ג (סי' שמח). ובשו"ת מחנה חיים ח"ג (חאו"ח סי' כב). ואכמ"ל יותר בזה. ומעתה יש להעיר ע"ד המחזה אברהם דפשיטא ליה לפטור גרמא בזורע, שלפמש"כ בשם המרכבת המשנה והזקן אהרן י"ל דבזורע חייב אף בגרמא.
אולם ראיתי להאגלי טל (מלאכת טוחן סק"ה) בההיא דפותקין מים לגינה (מבעו"י) ומתמלאת והולכת כל היום כולו, ופרש"י, שעושין נגר קטן משפת המעיין לגינה. וכ' ע"ז האג"ט, ונראה דמיירי שרחוק קצת כדי שיעור נגר קטן, ודמי לבידקא דמיא בכח שני דחשיב גרמא, בחולין (טז). ובשבת (קכ:) פטרינן גרמא בשבת. והא דקי"ל בב"ק (ס) בזורה ורוח מסייעתו דחייב בשבת, שאני התם שכן היה במשכן. וכמ"ש הרא"ש שם. אבל בעלמא לא מהניא מחשבתו לחייב גרמא. ע"כ. וכ"כ עוד בשו"ת אבני נזר (סי' קטז). ע"ש. ונודע דקי"ל כרב יוסף (מו"ק ב:) דהמשקה מים לזרעים בשבת חייב משום זורע. וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ח מה' שבת ה"ב). ואפ"ה ס"ל לפטור בגרמא. [וע' בשו"ת נוב"י מה"ת (חאו"ח סי' לא), שהקשה לו הגאון ר' ישעיה ברלין, דאמאי פסק הרמב"ם דחייב משום זורע כרב יוסף, ולא כרבה דס"ל חייב משום חורש. והא קי"ל דרבה ורב יוסף הלכה כרבה. וע"ש. וכבר עמד בזה בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' צט). ע"ש. ולכאורה יש לחזק הקושיא, לפמ"ש התוס' (מ"ק ב:), דרבה דס"ל חייב משום חורש משום דאזיל בתר מעשה דמרפה ארעא, ורב יוסף אזיל בתר מחשבה. שלהצמיח פירות מתכוין, ע"ש. ולפ"ז נראה דרבה אזיל לשטתיה במנחות (סד), לא שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלות דגים, והעלה תינוק ודגים, רבה אמר פטור, זיל בתר מעשיו. ורבא אמר חייב, זיל בתר מחשבתו. ע"ש. והרמב"ם (בפ"ב מה' שבת הט"ז) פסק כרבה דאזלינן בתר מעשיו ופטור. ואילו הכא אזיל בתר מחשבה. וזה שנים רבות שעמדתי בקושיא זו. והן עתה מצאתי באור זרוע ח"ב (סי' נד) שכ' במחלוקת רבה ורב יוסף הנ"ל, וז"ל, ולכאורה היה נראה דהלכה כרבה דאסור (משום חורש), דהלכתא כוותיה דרב יוסף רק בשדה ענין ומחצה. (וע' תוס' קידושין ט ד"ה והלכתא וש"נ.) ומיהו נראה בעיני אני המחבר דהלכה כרב יוסף דהמשקה מים לזרעים לא הוי אלא משום זורע, דאמרינן בירושלמי (פרק כלל גדול ה"ב) כל דבר שהוא מבחיל את הפרי חייב משום זורע, הנוטע והמבריך וכו' והמשקה והמנקב וכו' חייב משום זורע. והיינו כרב יוסף. ותו דרבא במנחות (סד) קאי כוותיה דרב יוסף, דאיתמר לא שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה וכו', רבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו. והלכה כרבא. וכ"כ הרמב"ם, המשקה צמחים ואילנות ה"ז תולדת זורע. עכ"ל. והנה טעמו האחרון לא יכון אליבא דהרמב"ם /דפסק/ פסק התם כרבה לפטור. וע"כ דס"ל דלא תליא הא בהא, ועיקר טעמו ע"פ הירושלמי. וכמבואר בהשגות הראב"ד (פ"ג מה' ק"ש ה"ו), שדרך הרמב"ם לפסוק כהירושלמי. וכ"כ בשו"ת מהר"י קולון (שרש ק). וע' בחי' הרש"ש פסחים (עב). ובאור שמח (ספ"ב מה' יום טוב). ע"ש. וכן ראיתי בס' הרוקח (סי' נז), שהביא לשון הירושלמי הנ"ל, וסיים עלה, בריש משקין (מ"ק ב:) המשקה לזרעים רב יוסף אמר משום זורע. ע"כ. הרי שגם הוא הסתמך על הירוש' לפסוק כרב יוסף. ולפ"ז ניחא נמי קו' מרן הכ"מ (פ"ח ה"ב) דבמשקה מים לזרעים פסק רבינו כרב יוסף, ובמנכש פסק בסמוך כרבה דחייב משום תולדת חורש. ולפמש"כ א"ש שלא פסק כרב יוסף אלא בדבר המפורש בירוש' כמותו, הלא"ה הדרינן לכללא דקי"ל דהלכה כרבה לגבי רב יוסף. וע' בס' יראים (מלאכת החורש) ובס' התרומה (סי' רלה). וע"ע במנחת חינוך (במוסך השבת מלאכת הזורע), ובשו"ת ערוגת הבושם (סי' פ אות ד) ובשו"ת ארץ צבי תאומים (סי' יח) ד"ה ובזה. ואכמ"ל]. ובאמת דהכי מסתברא שאין לחייב בבישול ואפייה וכן בזריעה גרמא יותר ממה שמצינו במלאכת המשכן שנותן הסממנים על האש והם מתבשלים מאליהן. ואין לך בו אלא חידושו. אבל שאר גרמא פטור. וכן מוכח דעת המשנ"ב בבאה"ל (ס"ס שלד). ע"ש. ואעיקרא י"ל דהתחלת פעולת הבישול והאפייה, וכן פעולת הזריעה, חשיבא כעושה מעשה בידים, ולאו גרמא בעלמא. וכמו שהוכיח במישור האגלי טל (מלאכת טוחן סק"ה) הנ"ל, מההיא דמנחות (נו:) הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב עליה כמעשה שבת. ופרש"י, כי היכי דמחייב מניח בשר ע"ג גחלים בשבת ונצלה מאליו. והרי בחימוץ עיסה של מנחות ליכא ה"ט דדמי למלאכת המשכן, וע"כ דחשיב כעושה מעשה בידים. וע"פ זה כ' האגלי טל להשיג על הנתיב חיים (סי' רנב) דחשיב למבשל ואופה גרמא בעלמא. ע"ש. גם הגאון שפת אמת (מנחות נו:) פשיטא ליה דהחימוץ ע"י שאור חשיב כעושה מעשה בידים. והוסיף דה"ה אם לש עיסה והניחה עד שנתחמצה דלוקה ע"ז, שהלישה עצמה הוי מעשה חימוץ. ושכן נ"ל פשוט בדין חמץ בפסח אליבא דהרמב"ם דס"ל שאין לוקין על הלאו דבל יראה רק כשקנה חמץ בפסח שעשה מעשה. דה"נ בלש עיסה ונתחמצה מאליה לוקה. שהלישה הויא מעשה בידים לחימוץ. ואף על פי שהיה יכול לאפותה קודם שתחמיץ מ"מ אם לא אפאה נגמר החימוץ ע"י מעשה הלישה. ושכ"כ הפמ"ג. עכת"ד. וע' בשו"ת ריב"א ח"א (חאו"ח סי' ו) בד"ה וע"ד, שכ', דלכאורה יש להקשות קושיא עצומה בההיא דמנחות (נו:) הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאליה חייב כמעשה שבת. והרי במעשה האפייה והצלייה אינו אלא גורם. ואפ"ה חייב בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל באיסור חימוץ דמנחות מנ"ל לחייב בגרמא. ולחומר הנושא י"ל עפ"ד הסמ"ג שבב"י (ס"ס רמד) בהא דדרשינן כל מלאכה לא יעשה בהם, אפי' ע"י גוי. שלשון לא יעשה (היו"ד בצירי) מוכיח דדרשא גמורה היא. ויש לתרץ דהא דכתיב לא יעשה (בצירי) לרבות מלאכות שנעשות ע"י גרמא כגון בישול ואפייה, וכן זורה ומבעיר שעיקר עשייתם ע"י גרמא. [וע' להלן אות ח] ולפ"ז ה"נ במנחות דכתיב (ויקרא ב יא) כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, (התיו בצירי), חייב עליהם גם בגרמא. עכת"ד. ומבואר דס"ל דהנחת שאור ע"ג העיסה לחמצה לא חשיב מעשה אלא גרמא בעלמא. אבל לפע"ד יש להביא ראיה להיפך ממ"ש הרמב"ם (פי"ב ממעשה הקרבנות הט"ז) בזה"ל, הניח שאור ע"ג העיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה לוקה. שהנחת השאור הוא המעשה. עכ"ל. וזה מתבאר כד' האגלי טל והשפת אמת. וע"ע בהרמב"ם (פ"א מה' חמץ ומצה ה"ג) שכ' וז"ל, אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה. ע"ש. מוכח להדיא דחימוץ העיסה הוי מעשה, וסתמא דמילתא היינו ע"י הנחת שאור. ואמנם בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א (ס"ס טז) כ' וז"ל, איברא אי קשיא לי הא ק"ל אעיקרא דדינא דחשיב הרמב"ם מחמץ כעושה בידים, דמנ"ל הא, ומסתברא דלא הוי אלא גרמא, שאפי' נתן בו שאור מ"מ הא אינו מחמיץ מיד, והו"ל כסוף חמה לבוא סוף צנה לבוא. ודילמא במחמץ העיסה בין ידיו מיירי, דבכה"ג ודאי החימום שבידיו מחמץ וה"ז עושה מעשה בידים ממש. עכ"ל. וע"ע בשו"ת מתת ידו (חאו"ח מה"ת ס"ס כט) בד"ה ולפי. ע"ש. אולם באמת שפשט דברי הרמב"ם בהל' חמץ ומצה לא משמע כן. ויגיד עליו רעו ההיא דמנחות שחושבו הרמב"ם (בפי"ב ממעשה הקרבנות) למעשה בידים. וכן ראיתי להגאון בעל מצפה איתן בס' נחל איתן (פ"א מה' חמץ ה"ג), שהביא דברי הפמ"ג שכתב, שמיד שנתן הקמח למים הוי מעשה אף על פי שהחימוץ בא לאחר זמן, וכ', דלא משמע כן מד' רבינו בהל' סנהדרין שכ' שחימץ עיסתו, וכ"כ ג"כ בס' החינוך, ולדברי הפמ"ג היל"ל שעשה עיסתו ונתחמצה, א"ו ש"מ דבכה"ג לא חשיב מעשה. וראיה לזה ממנחות (נו:) הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב. ופסקה רבינו בפי"ב מה' מעה"ק, וסיים, דהנחת שאור הויא מעשה. וכן מבואר בתוס' שם ד"ה הניח שאור, דקרינן ביה לא תעשה. [וי"ל. כיעו"ש.] ומשמע דדוקא כשהניח שאור חשיב מעשה, הלא"ה לא חשיב עשייה מה שגיבל ועשה העיסה, אף על פי שנתחמצה ממילא לאחר זמן. וכ"מ בפרש"י פסחים (מח) ד"ה מילתא דקשיא לן, ומוטב לעבור על בל יראה מאליו וכו'. אלמא דלא אמרינן דהפרשת החלה ועשיית העיסה שא"א לאפותה נחשב למעשה וכו'. עכת"ד. מבואר יוצא דפשיט"ל מיהת שכשנותן השאור לכוונת חימוץ חשיב מעשה בידים, ולא פליג על הפמ"ג אלא במעשה הלישה בלבד כשנתחמצה מאליה בלי שאור. אלא שהשפת אמת (מנחות נו:) הנ"ל פשיטא ליה כד' הפמ"ג שאף בלש עיסה ונתחמצה מאליה לוקה. וה"נ פשיטא ליה להגאון מהרי"ל דיסקין ז"ל גאב"ד דבריסק בס' תורת האהל (ד"ט ע"ד). וכן בשו"ת ציץ הקודש ח"ב (סי' לה סעיף ב). ע"ש. [והלום ראיתי להגאון מופת הדור מהרצ"פ פראנק ז"ל בתורת ארץ ישראל (שבט - אדר תש"ז), שעמד בההיא דמנחות (נו:) דמוכח דלא חשיב גרמא בכה"ג. ודחה מדנפשיה דמדכתיב לא תעשה (התי"ו בצירי) חמץ דרשינן לאסור גרמא במנחות. (וכמ"ש בשו"ת הריב"א הנ"ל.) והביא ג"כ דברי השאלת יעב"ץ הנ"ל ופלפל בדבריו בטוב טעם. ע"ש. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ב (סי' פד אות ח). ע"ש. ולפע"ד העיקר לדינא כדעת האגלי טל והפמ"ג והשפת אמת והנחל איתן ותורת האהל וציץ הקדש דשפיר חשיב מעשה בכה"ג. וע"ע בס' מאורי אש (דף ק ע"א) שהביא מ"ש בקונט' גרם המעלות (אות לד) בשם הנתיב חיים סי' רנב, דהמבשל בשבת חשיב גרמא וגזרת הכתוב היא לחייבו מפני שדרך מלאכה זו בכך. והשיג עליו, דבכה"ג חשיב שפיר כעושה מעשה בידים ולא גרמא בלבד וכו'. ע"ש. וקדמו האגלי טל להשיג על הנתיב חיים בזה. וכנ"ל. וע' בשו"ת צפנת פענח (ר"ס ל). ובשו"ת משנת אברהם ח"א (דף יג ע"ג). ע"ש]. ואפי' להחולקים יש לפטור גרמא ממש בבישול ואפייה וזריעה בשבת. וכ"כ בפשיטות הגאון החזון איש (סי' לח אות ג), דגרמא במלאכת בישול פטור עליה, כשאר מלאכות, דדרשי' (שבת קכ:) לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי. ע"ש. וע"ע בחזון איש שם (סי' לו). ודו"ק.
(ו) וחזי הוית להגאון אגלי טל (מלאכת טוחן סק"ה אות ה), שהוכיח דשאני זורה ורוח מסייעתו משאר מלאכות, ממה שפירש רש"י בעירובין (פח) ד"ה שופכין לתוכו של הביב. ואף על גב דנפקי לרה"ר שרי דלאו להכי איכוון, דאפי' מתכוין ליכא איסורא דאורייתא, דהא לאו איהו גופיה זריק להו לרה"ר, אלא מאליהן הן יוצאין, הילכך כי לא מכוין שרי לכתחלה. ע"כ. אלמא דגרמא בהוצאה שריא מדאו', וע"כ דדוקא גבי זורה מחייבינן בגרמא. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת אבני נזר (סי' עד). אכן ראיתי להגרי"ח בתשובה והיא לו נדפסה בשו"ת זבחי צדק ח"ב (חיו"ד סי' כג דע"ט ע"א), שכתב, דהא דקי"ל גבי שבת דכחו חשיב כגופו, כגון הנופח באש בשבת חייב משום מבעיר. [כדאיתא בכריתות כ ובירושלמי פ"ב דשבת ה"ה]. ואילו בהוצאה קי"ל שאין איסור בכחו אלא מדרבנן. וכמ"ש הרמב"ם (פט"ו מה' שבת הי"ז), גבי ביב ששופכין לתוכו מים, דכחו ברה"ר לא הוי אלא איסור דרבנן. ונ"ל דשאני הוצאה שבמלאכת המשכן לא היתה ע"י כחו, אלא בהכנסה והוצאה להדיא בגופם ממש. וכל מלאכות שבת ממשכן ילפינן. משא"כ בנופח שמסתמא היו עושים כן במשכן לצורך הבערת האש. ע"ש. וכ"כ בספרו שו"ת רב פעלים (חאו"ח סי' כה) ד"ה אמנם. ע"ש. ולפ"ז יש לחלק ג"כ בין זורה להוצאה בענין גרמא. וכאמור. (וכיו"ב כ' בס' אמרי יהודה דקכ"ו ע"ב. ע"ש.) ושו"ר בס' מאורי אש (דצ"ט ע"א) שהעיר כעין זה ע"ד האגלי טל הנ"ל, דשאני מלאכת הוצאה דמלאכה גרועה היא, משא"כ שאר מלאכות. ע"ש שהאריך בזה. אולם הגאון ר' מנשה מאיליא בס' אלפי מנשה פי' דברי הירוש' (פ' כלל גדול) רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה, דר"ל שאם העבירתו הרוח ד' אמות ברה"ר חייב משום הוצאה, ומ"ש משום זורה ר"ל שכמו בזורה שהרוח היא שמסייעתו ואפ"ה חייב, ה"נ ברוקק שהעברתו אינה אלא ע"י הרוח ג"כ חייב. ע"כ. והובא בס' משנ"ב בבאה"ל (ס"ס שיט). וכתב: שהוא נכון. ע"ש. וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סי' כא). ע"ש. ומעתה לא יכונו תירוצי האגלי טל והגרי"ח והמאורי אש הנ"ל. ומ"מ ידוע שהרמ"א ושאר אחרונים הבינו את הירוש' כפשטו, דמיירי שהרוק מתפורר לחלקים דקים ע"י הרוח ומש"ה חייב משום מלאכת זורה. ואכמ"ל.
(ה) וראיתי בשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' קיב) שנשאל בענין דומה לנ"ד, אודות מכונה חדשה שאצל האופים, שע"ג התנור נמצאת חבית גדולה מלאה מים ומחוברת לצנור. והמים שבתוכה מתבשלים ע"י מיחם. וכשפותחים הברז ויוצאים מים חמים מן החבית באים לתוכה מים צוננים ומתבשלים בתוכה. אם מותר לפתוח הברז בשבת, או לא. כיון שגורם עי"ז לבישול המים הצוננים הבאים אל תוך החבית. ואף על פי שאינו מתכוין הרי הוא פ"ר. ובתחלה כתב להתיר משום שפתיחת הברז בשבת אינה אלא הסרת המונע ודמי לגרמא בעלמא. וכדאמרינן בחולין (טז) לחלק בין כח ראשון לכח שני. וה"נ הוי כח שני, וגרע טפי, שהרי גם המים היוצאים מהחבית שעי"ז נעשה חלל ריק בחבית שיכנסו לתוכו מים אחרים. הוי ג"כ ע"י הסרת המונע בפתיחת הברז שלמטה וכו'. וגרמא פטור בשבת. ואף על גב דבב"ק (ס) אמרינן דאף מידי דהוי גרמא לענין נזיקין נחשב כמעשה לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה. צ"ל כמ"ש הרא"ש שם דדוקא לענין זורה ורוח מסייעתו אמרינן הכי, שדרך מלאכה זו כ"ה וכו'. ואפי' את"ל דבשבת חייב בגרמא כיון שאינו מתכוין רק פ"ר, ל"מ פ"ר בגרמא לחשבו כמעשה, כמ"ש האבני נזר (סי' קצד). ונראין דבריו. ואחר שהאריך בזה כ', דמ"מ למעשה אין להתיר, דאטו בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה להקל בשל תורה? ועוד דאף בגרמא איכא איסורא דרבנן. וכמ"ש בב"י (סי' תקיד) בשם המרדכי. עכת"ד. הרי שגם הרב ז"ל מצדד דהסרת המונע כנ"ד הוי רק מדרבנן. גם בשו"ת מחזה אברהם (סי' נב) נשאל אודות גנה שעליה גג ומכסה של זכוכית אם מותר לפתוח הגג בשבת אף שעי"ז יכנס אויר ואור השמש שזה מועיל לגידול הזרעים שבגנה. וכן אם מותר לסגור הגג כשיורדים גשמים שפעמים שהם קשים לכמה ממיני הזרעים שבגנה. והביא דברי החת"ס (חיו"ד סי' ריד) דהסרת המונע חשיב גרמא בעלמא. ושכן דן המהרש"ם בח"ג. ואף דהמהרש"ם מסיק להחמיר, ה"ד מדרבנן, אבל לענין חיוב דאורייתא שפיר י"ל דהוי רק כגרמא דפטור מה"ת. וכמ"ש בשבת (קכ:). עכת"ד.
והן אמת שיש מקום להעיר לפמ"ש מהר"א וואלקין בשו"ת זקן אהרן ח"א (חאו"ח סי' טו) להוכיח מהמכילתא דבמלאכת אפייה ובישול חייב גם בגרמא. וכ' שיש להסביר ד"ז דשאני אפייה ובישול משאר מלאכות דהתם הפעולה נגמרת ע"י מעשה בידים, ולהכי פטור בגרמא. אבל המבשל והאופה שאינו אלא מכין האפייה והבישול, וגוף מעשה האפייה והבישול נגמרים מאליהן, ואפ"ה חייבתו תורה, מש"ה חייב גם בגרמא. וראיה ברורה לחילוק זה מב"ק (ס) דבשבת חייב על זורה ורוח מסייעתו, דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והרי בשבת (קכ:) פטרינן גרמא בשבת. וע"כ כמ"ש הרא"ש (ב"ק שם), דבזורה אף על גב דלא הוי אלא גרמא בעלמא. בהכי חייבה תורה. כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח וכו'. אלמא דבזורה שעיקר עשייתו ע"י רוח חייב גם בגרמא. וה"נ לענין אפייה ובישול כיון שעיקר מלאכתם ע"י גרמא, מש"ה גם שאר גרמא כל דהוא חייב בהם, דבהכי חייביה רחמנא. עכת"ד. ומצאתי לו חבר גדול. הוא המרכבת המשנה (בפ"ט מה' שבת ה"ד בדל"ח ע"ג), בהא דקי"ל אחד הביא את האור ואחד נתן את העצים ואחד שפת הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ובא אחד והגיס כולם חייבים משום מבשל. וכ', דהיינו דוקא בדין בישול, אבל בשאר מלאכות האחרון לבדו חייב, דהזמנה לאו מילתא היא. וה"ט דחייב מבשל, משום שכל עיקר מלאכת הבישול יצאת לידון בדבר חדש, שאינו עושה מעשה הבישול בידים, רק גרמא בעלמא, שהרי השופת הקדרה אינו מבשל בשעת שפיתה, ואילו קדם אחר וסילקו קודם הבישול פטור השופת, נמצא שזמן חיוב הבישול בא בשעת הבישול, ואף על גב דלאו מידי קעביד חייב הואיל וגרם הבישול. והיינו דאמרי' במנחות (נו:) הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאליה חייב כמעשה שבת בבישול וכו'. ע"ש. [גם בס' חמדת ישראל (במפתחות די"א ע"א) כ' בפשיטות דבישול ואפייה לא הוי אלא גרמא, וגרע מזורה ורוח מסייעתו, דהתם הרוח רק מסייעו ובשעת מעשה, ואילו באפיה ובישול אינו אלא גורם בעלמא, שאינו עושה כלום בשעת הבישול שנעשה לאחר זמן. ורק משום שנסמך למלאכת המשכן חשיב ליה מלאכת מחשבת וחייב ע"ז. ע"ש. וע"ע בשו"ת קרן לדוד (סי' קב דף קכב סע"ב). ע"ש.] וכל זה שלא כמו שתפס במושלם הארץ צבי הנ"ל דמבשל חשיב מלאכה גמורה ונפטר כשעושה אותה דרך גרמא. ולפ"ז ה"נ בהסרת המונע אפי' נימא דחשיב גרמא, מ"מ כיון שעי"ז מבשל המים יש בזה חיוב מה"ת. ולכאורה לפ"ז גם זורע יש לחייבו בגרמא שהרי עיקר מלאכת הזריעה נעשית לאחר ההשרשה, שכל זמן שלא נשרש באדמה כמאן דשדי בכדא דמי. +נ"ב, וע"ע בשו"ת בית שלמה ח"ב מיו"ד סי' קכב מ"ש בזה שי"ל דבכה"ג חשיב עושה בידים ולא גרמא. וע' בהערת בן המחבר שם. וע"ע בשו"ת פני מבין חאו"ח סי' רמ אות ג. (ובענין ליקט הזרע קודם שהשריש, ע' משנת אברהם ח"ב דף נב ע"ג). ואכמ"ל+. וכמ"ש בב"מ (נו:). ואפ"ה חייב מיד כשעושה מלאכת הזריעה. וכמ"ש הגאון מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סי' עה) שאע"פ שההשרשה נעשית לאחר השבת, מ"מ מתחייב על הזריעה, הואיל וכוונתו לזרוע וסוף סוף מתקיימת מחשבתו לאחר מכן. ואה"נ שאם לאחר שזרע חיטה או שעורה קדם וסילקן קודם השרשה שאינו חייב משום זורע, דדמי למ"ש (שבת ד) שאם הדביק פת בתנור וקדם וסילקו קודם שקרמו פניו פטור. ע"ש. וכן מבואר בחי' הרש"ש (שבת עג) דאע"ג דכל זמן שלא נשרש הזרע כמאן דשדי בכדא דמי, מ"מ כיון שע"י זריעתו עתה ישריש אח"כ חייב, כמו אופה וצולה שחייב אף שנאפה ונצלה אח"כ מאליו. כמ"ש במנחות (נו:). ואם לקט הזרע קודם שנשרש פטור למפרע על מה שזרע כיון שלא נתקיימה מחשבתו ודמי למ"ש לעיל (ד) שאם רודה הפת קודם שנאפה פטור. ע"כ. וע"ע בשו"ת חלקת יואב (חאו"ח סי' י) שג"כ צידד כד' האחרו' הנ"ל, שדין זריעה דמי לבישול ואפייה שאם סילקו קודם שהשריש פטור. והעיר מדברי החינוך פ' קדושים דבכלאים אף שליקטן אחר שזרען חייב מלקות על הזריעה. ודחה שאפשר לחלק בין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וכל שלא נתקיימה מחשבתו נפטר, לכלאים שהחיוב על עצם מעשיו. והאריך בזה. ע"ש. ואף האגלי טל (מלאכת זורע סוף סק"ח) שחולק על הרש"ש וס"ל שיש לחייב כשחזר וליקטן קודם השרשה, וכמ"ש בס' החינוך לגבי כלאים. וע"ע במנחת חינוך (מצוה רצ"ח). ע"ש. מ"מ בעצם הסברא הודה שהתורה חייבה על מלאכת זורע אף על פי שהקליטה והשרשה נעשית בחול, שהחיוב נגמר תיכף בשעת הזריעה כיון שראוי שיקלוט אח"כ והוא מתכוין לכך. וסיים, שכ"כ הגאון מהר"ם בנעט בס' מגן אבות. ע"ש. וכ"כ האור שמח (פ"ג מה' שבת, דף לה ע"ד). ע"ש. וע' בשו"ת גורן דוד (חאו"ח סי' יח) ד"ה איברא. ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאו"ח סי' סא) בד"ה נ"ל. ובשו"ת דבר אברהם ח"א (סי' כג אות ה, וסי' כה אות ט), שכתבו ג"כ, שהחיוב הוא על פעולת הזריעה אף על פי שההשרשה נעשית מאליה לאחר זמן. וכדין אפייה ובישול. ע"ש. וזה ברור. וכ"ש לפמ"ש בשו"ת הלק"ט ח"א (סי' רסו) שהמבשל ואופה גמרו בידי אדם שצריך להגיס בקדרה, אבל זורע הכל נגמר בידי שמים. ע"כ. (ועמ"ש בשו"ת הלק"ט ח"ב סי' לו שאין הזורע חייב עד שיזרע דבר שישריש או ינץ בו ביום. וזה היפך כל האחרונים הנ"ל. וצ"ע.) וע' בס' חמדת ישראל ח"א (דף מו ע"א). ובשו"ת מהרש"ם ח"ג (סי' שמח). ובשו"ת מחנה חיים ח"ג (חאו"ח סי' כב). ואכמ"ל יותר בזה. ומעתה יש להעיר ע"ד המחזה אברהם דפשיטא ליה לפטור גרמא בזורע, שלפמש"כ בשם המרכבת המשנה והזקן אהרן י"ל דבזורע חייב אף בגרמא.
אולם ראיתי להאגלי טל (מלאכת טוחן סק"ה) בההיא דפותקין מים לגינה (מבעו"י) ומתמלאת והולכת כל היום כולו, ופרש"י, שעושין נגר קטן משפת המעיין לגינה. וכ' ע"ז האג"ט, ונראה דמיירי שרחוק קצת כדי שיעור נגר קטן, ודמי לבידקא דמיא בכח שני דחשיב גרמא, בחולין (טז). ובשבת (קכ:) פטרינן גרמא בשבת. והא דקי"ל בב"ק (ס) בזורה ורוח מסייעתו דחייב בשבת, שאני התם שכן היה במשכן. וכמ"ש הרא"ש שם. אבל בעלמא לא מהניא מחשבתו לחייב גרמא. ע"כ. וכ"כ עוד בשו"ת אבני נזר (סי' קטז). ע"ש. ונודע דקי"ל כרב יוסף (מו"ק ב:) דהמשקה מים לזרעים בשבת חייב משום זורע. וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ח מה' שבת ה"ב). ואפ"ה ס"ל לפטור בגרמא. [וע' בשו"ת נוב"י מה"ת (חאו"ח סי' לא), שהקשה לו הגאון ר' ישעיה ברלין, דאמאי פסק הרמב"ם דחייב משום זורע כרב יוסף, ולא כרבה דס"ל חייב משום חורש. והא קי"ל דרבה ורב יוסף הלכה כרבה. וע"ש. וכבר עמד בזה בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' צט). ע"ש. ולכאורה יש לחזק הקושיא, לפמ"ש התוס' (מ"ק ב:), דרבה דס"ל חייב משום חורש משום דאזיל בתר מעשה דמרפה ארעא, ורב יוסף אזיל בתר מחשבה. שלהצמיח פירות מתכוין, ע"ש. ולפ"ז נראה דרבה אזיל לשטתיה במנחות (סד), לא שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלות דגים, והעלה תינוק ודגים, רבה אמר פטור, זיל בתר מעשיו. ורבא אמר חייב, זיל בתר מחשבתו. ע"ש. והרמב"ם (בפ"ב מה' שבת הט"ז) פסק כרבה דאזלינן בתר מעשיו ופטור. ואילו הכא אזיל בתר מחשבה. וזה שנים רבות שעמדתי בקושיא זו. והן עתה מצאתי באור זרוע ח"ב (סי' נד) שכ' במחלוקת רבה ורב יוסף הנ"ל, וז"ל, ולכאורה היה נראה דהלכה כרבה דאסור (משום חורש), דהלכתא כוותיה דרב יוסף רק בשדה ענין ומחצה. (וע' תוס' קידושין ט ד"ה והלכתא וש"נ.) ומיהו נראה בעיני אני המחבר דהלכה כרב יוסף דהמשקה מים לזרעים לא הוי אלא משום זורע, דאמרינן בירושלמי (פרק כלל גדול ה"ב) כל דבר שהוא מבחיל את הפרי חייב משום זורע, הנוטע והמבריך וכו' והמשקה והמנקב וכו' חייב משום זורע. והיינו כרב יוסף. ותו דרבא במנחות (סד) קאי כוותיה דרב יוסף, דאיתמר לא שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה וכו', רבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו. והלכה כרבא. וכ"כ הרמב"ם, המשקה צמחים ואילנות ה"ז תולדת זורע. עכ"ל. והנה טעמו האחרון לא יכון אליבא דהרמב"ם /דפסק/ פסק התם כרבה לפטור. וע"כ דס"ל דלא תליא הא בהא, ועיקר טעמו ע"פ הירושלמי. וכמבואר בהשגות הראב"ד (פ"ג מה' ק"ש ה"ו), שדרך הרמב"ם לפסוק כהירושלמי. וכ"כ בשו"ת מהר"י קולון (שרש ק). וע' בחי' הרש"ש פסחים (עב). ובאור שמח (ספ"ב מה' יום טוב). ע"ש. וכן ראיתי בס' הרוקח (סי' נז), שהביא לשון הירושלמי הנ"ל, וסיים עלה, בריש משקין (מ"ק ב:) המשקה לזרעים רב יוסף אמר משום זורע. ע"כ. הרי שגם הוא הסתמך על הירוש' לפסוק כרב יוסף. ולפ"ז ניחא נמי קו' מרן הכ"מ (פ"ח ה"ב) דבמשקה מים לזרעים פסק רבינו כרב יוסף, ובמנכש פסק בסמוך כרבה דחייב משום תולדת חורש. ולפמש"כ א"ש שלא פסק כרב יוסף אלא בדבר המפורש בירוש' כמותו, הלא"ה הדרינן לכללא דקי"ל דהלכה כרבה לגבי רב יוסף. וע' בס' יראים (מלאכת החורש) ובס' התרומה (סי' רלה). וע"ע במנחת חינוך (במוסך השבת מלאכת הזורע), ובשו"ת ערוגת הבושם (סי' פ אות ד) ובשו"ת ארץ צבי תאומים (סי' יח) ד"ה ובזה. ואכמ"ל]. ובאמת דהכי מסתברא שאין לחייב בבישול ואפייה וכן בזריעה גרמא יותר ממה שמצינו במלאכת המשכן שנותן הסממנים על האש והם מתבשלים מאליהן. ואין לך בו אלא חידושו. אבל שאר גרמא פטור. וכן מוכח דעת המשנ"ב בבאה"ל (ס"ס שלד). ע"ש. ואעיקרא י"ל דהתחלת פעולת הבישול והאפייה, וכן פעולת הזריעה, חשיבא כעושה מעשה בידים, ולאו גרמא בעלמא. וכמו שהוכיח במישור האגלי טל (מלאכת טוחן סק"ה) הנ"ל, מההיא דמנחות (נו:) הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב עליה כמעשה שבת. ופרש"י, כי היכי דמחייב מניח בשר ע"ג גחלים בשבת ונצלה מאליו. והרי בחימוץ עיסה של מנחות ליכא ה"ט דדמי למלאכת המשכן, וע"כ דחשיב כעושה מעשה בידים. וע"פ זה כ' האגלי טל להשיג על הנתיב חיים (סי' רנב) דחשיב למבשל ואופה גרמא בעלמא. ע"ש. גם הגאון שפת אמת (מנחות נו:) פשיטא ליה דהחימוץ ע"י שאור חשיב כעושה מעשה בידים. והוסיף דה"ה אם לש עיסה והניחה עד שנתחמצה דלוקה ע"ז, שהלישה עצמה הוי מעשה חימוץ. ושכן נ"ל פשוט בדין חמץ בפסח אליבא דהרמב"ם דס"ל שאין לוקין על הלאו דבל יראה רק כשקנה חמץ בפסח שעשה מעשה. דה"נ בלש עיסה ונתחמצה מאליה לוקה. שהלישה הויא מעשה בידים לחימוץ. ואף על פי שהיה יכול לאפותה קודם שתחמיץ מ"מ אם לא אפאה נגמר החימוץ ע"י מעשה הלישה. ושכ"כ הפמ"ג. עכת"ד. וע' בשו"ת ריב"א ח"א (חאו"ח סי' ו) בד"ה וע"ד, שכ', דלכאורה יש להקשות קושיא עצומה בההיא דמנחות (נו:) הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאליה חייב כמעשה שבת. והרי במעשה האפייה והצלייה אינו אלא גורם. ואפ"ה חייב בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל באיסור חימוץ דמנחות מנ"ל לחייב בגרמא. ולחומר הנושא י"ל עפ"ד הסמ"ג שבב"י (ס"ס רמד) בהא דדרשינן כל מלאכה לא יעשה בהם, אפי' ע"י גוי. שלשון לא יעשה (היו"ד בצירי) מוכיח דדרשא גמורה היא. ויש לתרץ דהא דכתיב לא יעשה (בצירי) לרבות מלאכות שנעשות ע"י גרמא כגון בישול ואפייה, וכן זורה ומבעיר שעיקר עשייתם ע"י גרמא. [וע' להלן אות ח] ולפ"ז ה"נ במנחות דכתיב (ויקרא ב יא) כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, (התיו בצירי), חייב עליהם גם בגרמא. עכת"ד. ומבואר דס"ל דהנחת שאור ע"ג העיסה לחמצה לא חשיב מעשה אלא גרמא בעלמא. אבל לפע"ד יש להביא ראיה להיפך ממ"ש הרמב"ם (פי"ב ממעשה הקרבנות הט"ז) בזה"ל, הניח שאור ע"ג העיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה לוקה. שהנחת השאור הוא המעשה. עכ"ל. וזה מתבאר כד' האגלי טל והשפת אמת. וע"ע בהרמב"ם (פ"א מה' חמץ ומצה ה"ג) שכ' וז"ל, אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה. ע"ש. מוכח להדיא דחימוץ העיסה הוי מעשה, וסתמא דמילתא היינו ע"י הנחת שאור. ואמנם בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א (ס"ס טז) כ' וז"ל, איברא אי קשיא לי הא ק"ל אעיקרא דדינא דחשיב הרמב"ם מחמץ כעושה בידים, דמנ"ל הא, ומסתברא דלא הוי אלא גרמא, שאפי' נתן בו שאור מ"מ הא אינו מחמיץ מיד, והו"ל כסוף חמה לבוא סוף צנה לבוא. ודילמא במחמץ העיסה בין ידיו מיירי, דבכה"ג ודאי החימום שבידיו מחמץ וה"ז עושה מעשה בידים ממש. עכ"ל. וע"ע בשו"ת מתת ידו (חאו"ח מה"ת ס"ס כט) בד"ה ולפי. ע"ש. אולם באמת שפשט דברי הרמב"ם בהל' חמץ ומצה לא משמע כן. ויגיד עליו רעו ההיא דמנחות שחושבו הרמב"ם (בפי"ב ממעשה הקרבנות) למעשה בידים. וכן ראיתי להגאון בעל מצפה איתן בס' נחל איתן (פ"א מה' חמץ ה"ג), שהביא דברי הפמ"ג שכתב, שמיד שנתן הקמח למים הוי מעשה אף על פי שהחימוץ בא לאחר זמן, וכ', דלא משמע כן מד' רבינו בהל' סנהדרין שכ' שחימץ עיסתו, וכ"כ ג"כ בס' החינוך, ולדברי הפמ"ג היל"ל שעשה עיסתו ונתחמצה, א"ו ש"מ דבכה"ג לא חשיב מעשה. וראיה לזה ממנחות (נו:) הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב. ופסקה רבינו בפי"ב מה' מעה"ק, וסיים, דהנחת שאור הויא מעשה. וכן מבואר בתוס' שם ד"ה הניח שאור, דקרינן ביה לא תעשה. [וי"ל. כיעו"ש.] ומשמע דדוקא כשהניח שאור חשיב מעשה, הלא"ה לא חשיב עשייה מה שגיבל ועשה העיסה, אף על פי שנתחמצה ממילא לאחר זמן. וכ"מ בפרש"י פסחים (מח) ד"ה מילתא דקשיא לן, ומוטב לעבור על בל יראה מאליו וכו'. אלמא דלא אמרינן דהפרשת החלה ועשיית העיסה שא"א לאפותה נחשב למעשה וכו'. עכת"ד. מבואר יוצא דפשיט"ל מיהת שכשנותן השאור לכוונת חימוץ חשיב מעשה בידים, ולא פליג על הפמ"ג אלא במעשה הלישה בלבד כשנתחמצה מאליה בלי שאור. אלא שהשפת אמת (מנחות נו:) הנ"ל פשיטא ליה כד' הפמ"ג שאף בלש עיסה ונתחמצה מאליה לוקה. וה"נ פשיטא ליה להגאון מהרי"ל דיסקין ז"ל גאב"ד דבריסק בס' תורת האהל (ד"ט ע"ד). וכן בשו"ת ציץ הקודש ח"ב (סי' לה סעיף ב). ע"ש. [והלום ראיתי להגאון מופת הדור מהרצ"פ פראנק ז"ל בתורת ארץ ישראל (שבט - אדר תש"ז), שעמד בההיא דמנחות (נו:) דמוכח דלא חשיב גרמא בכה"ג. ודחה מדנפשיה דמדכתיב לא תעשה (התי"ו בצירי) חמץ דרשינן לאסור גרמא במנחות. (וכמ"ש בשו"ת הריב"א הנ"ל.) והביא ג"כ דברי השאלת יעב"ץ הנ"ל ופלפל בדבריו בטוב טעם. ע"ש. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ב (סי' פד אות ח). ע"ש. ולפע"ד העיקר לדינא כדעת האגלי טל והפמ"ג והשפת אמת והנחל איתן ותורת האהל וציץ הקדש דשפיר חשיב מעשה בכה"ג. וע"ע בס' מאורי אש (דף ק ע"א) שהביא מ"ש בקונט' גרם המעלות (אות לד) בשם הנתיב חיים סי' רנב, דהמבשל בשבת חשיב גרמא וגזרת הכתוב היא לחייבו מפני שדרך מלאכה זו בכך. והשיג עליו, דבכה"ג חשיב שפיר כעושה מעשה בידים ולא גרמא בלבד וכו'. ע"ש. וקדמו האגלי טל להשיג על הנתיב חיים בזה. וכנ"ל. וע' בשו"ת צפנת פענח (ר"ס ל). ובשו"ת משנת אברהם ח"א (דף יג ע"ג). ע"ש]. ואפי' להחולקים יש לפטור גרמא ממש בבישול ואפייה וזריעה בשבת. וכ"כ בפשיטות הגאון החזון איש (סי' לח אות ג), דגרמא במלאכת בישול פטור עליה, כשאר מלאכות, דדרשי' (שבת קכ:) לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי. ע"ש. וע"ע בחזון איש שם (סי' לו). ודו"ק.
(ו) וחזי הוית להגאון אגלי טל (מלאכת טוחן סק"ה אות ה), שהוכיח דשאני זורה ורוח מסייעתו משאר מלאכות, ממה שפירש רש"י בעירובין (פח) ד"ה שופכין לתוכו של הביב. ואף על גב דנפקי לרה"ר שרי דלאו להכי איכוון, דאפי' מתכוין ליכא איסורא דאורייתא, דהא לאו איהו גופיה זריק להו לרה"ר, אלא מאליהן הן יוצאין, הילכך כי לא מכוין שרי לכתחלה. ע"כ. אלמא דגרמא בהוצאה שריא מדאו', וע"כ דדוקא גבי זורה מחייבינן בגרמא. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת אבני נזר (סי' עד). אכן ראיתי להגרי"ח בתשובה והיא לו נדפסה בשו"ת זבחי צדק ח"ב (חיו"ד סי' כג דע"ט ע"א), שכתב, דהא דקי"ל גבי שבת דכחו חשיב כגופו, כגון הנופח באש בשבת חייב משום מבעיר. [כדאיתא בכריתות כ ובירושלמי פ"ב דשבת ה"ה]. ואילו בהוצאה קי"ל שאין איסור בכחו אלא מדרבנן. וכמ"ש הרמב"ם (פט"ו מה' שבת הי"ז), גבי ביב ששופכין לתוכו מים, דכחו ברה"ר לא הוי אלא איסור דרבנן. ונ"ל דשאני הוצאה שבמלאכת המשכן לא היתה ע"י כחו, אלא בהכנסה והוצאה להדיא בגופם ממש. וכל מלאכות שבת ממשכן ילפינן. משא"כ בנופח שמסתמא היו עושים כן במשכן לצורך הבערת האש. ע"ש. וכ"כ בספרו שו"ת רב פעלים (חאו"ח סי' כה) ד"ה אמנם. ע"ש. ולפ"ז יש לחלק ג"כ בין זורה להוצאה בענין גרמא. וכאמור. (וכיו"ב כ' בס' אמרי יהודה דקכ"ו ע"ב. ע"ש.) ושו"ר בס' מאורי אש (דצ"ט ע"א) שהעיר כעין זה ע"ד האגלי טל הנ"ל, דשאני מלאכת הוצאה דמלאכה גרועה היא, משא"כ שאר מלאכות. ע"ש שהאריך בזה. אולם הגאון ר' מנשה מאיליא בס' אלפי מנשה פי' דברי הירוש' (פ' כלל גדול) רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה, דר"ל שאם העבירתו הרוח ד' אמות ברה"ר חייב משום הוצאה, ומ"ש משום זורה ר"ל שכמו בזורה שהרוח היא שמסייעתו ואפ"ה חייב, ה"נ ברוקק שהעברתו אינה אלא ע"י הרוח ג"כ חייב. ע"כ. והובא בס' משנ"ב בבאה"ל (ס"ס שיט). וכתב: שהוא נכון. ע"ש. וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סי' כא). ע"ש. ומעתה לא יכונו תירוצי האגלי טל והגרי"ח והמאורי אש הנ"ל. ומ"מ ידוע שהרמ"א ושאר אחרונים הבינו את הירוש' כפשטו, דמיירי שהרוק מתפורר לחלקים דקים ע"י הרוח ומש"ה חייב משום מלאכת זורה. ואכמ"ל.
-
עושה חדשות
- הודעות: 12842
- הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am
Re: בישול על האש גרמא, היתכן?
ביאור הגר"א סי' שיד - "ומה שהקשה בהגמ"ר דרב אהדדי דקאמר מסיקין בכלים י"ל דגרמא מותר".
מי מחובר
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 199 אורחים