איש גלילי כתב:דנו אתמול בבית מדרשו של מו"ר:
מצד אחד, שם היום בתפילה הוא 'יום הזכרון', הרי שעיקרו הוא הזכרון (שלנו לפניו?)
ומצד שני, הבקשה המיוחדת בברכת היום בתפלה היא 'מלוך על כל העולם כולו' וכו', ואין זכרון כלל לזכרון. ובמוסף, ברכת מלכויות כלולה בתוך ברכת היום, ואילו ברכת זכרונות נמצאת בברכה נפרדת לעצמה (גם בגמ' אין שום שיטה שכוללת את זכרונות בקדושת היום).
אשמור בינתים את מה שעמדי, ואשמח לשמוע את חו"ד הרבנים שליט"א.
סעדיה כתב:איש גלילי כתב:דנו אתמול בבית מדרשו של מו"ר:
מצד אחד, שם היום בתפילה הוא 'יום הזכרון', הרי שעיקרו הוא הזכרון (שלנו לפניו?)
ומצד שני, הבקשה המיוחדת בברכת היום בתפלה היא 'מלוך על כל העולם כולו' וכו', ואין זכרון כלל לזכרון. ובמוסף, ברכת מלכויות כלולה בתוך ברכת היום, ואילו ברכת זכרונות נמצאת בברכה נפרדת לעצמה.
אשמור בינתים את מה שעמדי, ואשמח לשמוע את חו"ד הרבנים שליט"א.
בפשטות - סיבת החג/מקרא קודש -זכרונות, שנאמר 'זכרון תרועה מקרא קודש'.
ואילו עבודת היום - מלכיות, שנאמר 'יום תרועה יהיה לכם'.
איש לוי כתב:במובן הפשוט הענין הוא כך: הזכרון הוא הביטוי המעשי להמלכה - מלוכה בנויה מחוקים והוראות, החוק הוא תמיד קיים בין אם הוא מקוים בפועל ע"י העם או לא מקוים, יתכן והמלכות תאכוף אותו וכו' אבל החוק הוא חוק תמיד. הוא הדין כלפי מלכות הי"ת, שנתן לנו הוראות ותפקידים מטרות ויעודים, והדברים הללו הם תמיד יהיו ההוראות והחוקים והמטרה של כל יחיד ויחיד, אלא שלא תמיד האדם מקיים ופועל למען אותו מטרה שהגדיר לו המלך, וביום המלכות בא הי"ת ומגדיר את כל היצורים שלו כנגד כל מערכת החוקים והבריאה שלו, ונותן לכל אחד הגדרה וייעוד, וזהו הזכרון שאנחנו בריותיו נזכרים לפניו והוא דורש אותנו. ונמצא א"כ שהביטוי של המלכות הוא הזכרון. וזהו הביאור במש"כ "ועז מלך משפט אהב" העוצמה שבמלכות היא דרישת המשפט.
יש בזה עוד הרבה מה להרחיב, אבל זה הביאור הפשוט והקליט (למבוגרים ולילדים) בענין הזה.
ר"ה לב - והיכן אומרה לקדושת היום תניא רבי אומר עם המלכיות אומרה מה מצינו בכל מקום ברביעית אף כאן ברביעית רשב"ג אומר עם הזכרונות אומרה מה מצינו בכל מקום באמצע אף כאן באמצעאיש גלילי כתב:ברכת מלכויות כלולה בתוך ברכת היום, ואילו ברכת זכרונות נמצאת בברכה נפרדת לעצמה (גם בגמ' אין שום שיטה שכוללת את זכרונות בקדושת היום).
סגי נהור כתב:איש לוי כתב:במובן הפשוט הענין הוא כך: הזכרון הוא הביטוי המעשי להמלכה - מלוכה בנויה מחוקים והוראות, החוק הוא תמיד קיים בין אם הוא מקוים בפועל ע"י העם או לא מקוים, יתכן והמלכות תאכוף אותו וכו' אבל החוק הוא חוק תמיד. הוא הדין כלפי מלכות הי"ת, שנתן לנו הוראות ותפקידים מטרות ויעודים, והדברים הללו הם תמיד יהיו ההוראות והחוקים והמטרה של כל יחיד ויחיד, אלא שלא תמיד האדם מקיים ופועל למען אותו מטרה שהגדיר לו המלך, וביום המלכות בא הי"ת ומגדיר את כל היצורים שלו כנגד כל מערכת החוקים והבריאה שלו, ונותן לכל אחד הגדרה וייעוד, וזהו הזכרון שאנחנו בריותיו נזכרים לפניו והוא דורש אותנו. ונמצא א"כ שהביטוי של המלכות הוא הזכרון. וזהו הביאור במש"כ "ועז מלך משפט אהב" העוצמה שבמלכות היא דרישת המשפט.
יש בזה עוד הרבה מה להרחיב, אבל זה הביאור הפשוט והקליט (למבוגרים ולילדים) בענין הזה.
נכון שיש קשר בין מלוכה לזכרון, אבל הביאור הנכון בדבר (והמכוון גם ע"פ הסוד) הוא שעליית זכרונם של הבריות לטובה לפניו היא המעוררת את הקב"ה למלוך מחדש על העולם.
ברזילי כתב:ר"ה לב - והיכן אומרה לקדושת היום תניא רבי אומר עם המלכיות אומרה מה מצינו בכל מקום ברביעית אף כאן ברביעית רשב"ג אומר עם הזכרונות אומרה מה מצינו בכל מקום באמצע אף כאן באמצעאיש גלילי כתב:ברכת מלכויות כלולה בתוך ברכת היום, ואילו ברכת זכרונות נמצאת בברכה נפרדת לעצמה (גם בגמ' אין שום שיטה שכוללת את זכרונות בקדושת היום).
איש לוי כתב:סגי נהור כתב:נכון שיש קשר בין מלוכה לזכרון, אבל הביאור הנכון בדבר (והמכוון גם ע"פ הסוד) הוא שעליית זכרונם של הבריות לטובה לפניו היא המעוררת את הקב"ה למלוך מחדש על העולם.
דווקא לא על זה התכונתי שיש מה להרחיב בדבר. ואדרבא אשמח לדעת את הביאור והפירוש 'בביאור הנכון' שכתבת 'סגי נהור'.
והנה אמרו רז"ל אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם זכרונות שיעלו זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. כי הנה ראש השנה הוא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, שנברא בו אדם הראשון בר"ה ואמר ה' מלך גאות לבש וגו', לפי שאז נתגלה מלכותו ית', והיה זה באתערותא דלעילא בלבד. ועכשיו צריך להיות זכרון ליום ראשון ע"י אתערותא דלתתא, לעורר התגלות מלכותו ית' עלינו ע"י זכרון הברית וההתקשרות שבין ה' ובינינו, והיינו על ידי השופר שהוא בחינת תשובה עילאה, בחינת צעקת הקול מעומקא דליבא מנקודת פנימית הלב עד שאין כלי הדבור יכולים להגבילה מפני שהיא קול בלבד, ולכן אין אומר ואין דברים אלא בחינת תקיעה קול פשוט
מוישי כתב:המתנתי לגודל פשטות הדברים. אבל אין מנוס מלכותבם אף על פשטותם: ר"ה הוא יום בריאת האדם, זה היום תחילת מעשיך.
עם בריאתו של אדם בעל בחירה בבריאה קרו שני דברים, א' המליך את הבורא ואמר ה' מלך. ב' הוא נידון על חייו, מה יקבל וכו'וכו'. (גם נידון אחר שחטא, ואמרו סימן לבניך וכו').
מה יותר פשוט?
איש לוי כתב:במובן הפשוט הענין הוא כך: הזכרון הוא הביטוי המעשי להמלכה - מלוכה בנויה מחוקים והוראות, החוק הוא תמיד קיים בין אם הוא מקוים בפועל ע"י העם או לא מקוים, יתכן והמלכות תאכוף אותו וכו' אבל החוק הוא חוק תמיד. הוא הדין כלפי מלכות הי"ת, שנתן לנו הוראות ותפקידים מטרות ויעודים, והדברים הללו הם תמיד יהיו ההוראות והחוקים והמטרה של כל יחיד ויחיד, אלא שלא תמיד האדם מקיים ופועל למען אותו מטרה שהגדיר לו המלך, וביום המלכות בא הי"ת ומגדיר את כל היצורים שלו כנגד כל מערכת החוקים והבריאה שלו, ונותן לכל אחד הגדרה וייעוד, וזהו הזכרון שאנחנו בריותיו נזכרים לפניו והוא דורש אותנו. ונמצא א"כ שהביטוי של המלכות הוא הזכרון. וזהו הביאור במש"כ "ועז מלך משפט אהב" העוצמה שבמלכות היא דרישת המשפט.
יש בזה עוד הרבה מה להרחיב, אבל זה הביאור הפשוט והקליט (למבוגרים ולילדים) בענין הזה.
ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות מי לא נפקד כהיום הזה כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך וכו'
מוישי כתב:המתנתי לגודל פשטות הדברים. אבל אין מנוס מלכותבם אף על פשטותם: ר"ה הוא יום בריאת האדם, זה היום תחילת מעשיך.
עם בריאתו של אדם בעל בחירה בבריאה קרו שני דברים, א' המליך את הבורא ואמר ה' מלך. ב' הוא נידון על חייו, מה יקבל וכו'וכו'. (גם נידון אחר שחטא, ואמרו סימן לבניך וכו').
מה יותר פשוט?
בתבונה כתב:איש לוי כתב:במובן הפשוט הענין הוא כך: הזכרון הוא הביטוי המעשי להמלכה - מלוכה בנויה מחוקים והוראות, החוק הוא תמיד קיים בין אם הוא מקוים בפועל ע"י העם או לא מקוים, יתכן והמלכות תאכוף אותו וכו' אבל החוק הוא חוק תמיד. הוא הדין כלפי מלכות הי"ת, שנתן לנו הוראות ותפקידים מטרות ויעודים, והדברים הללו הם תמיד יהיו ההוראות והחוקים והמטרה של כל יחיד ויחיד, אלא שלא תמיד האדם מקיים ופועל למען אותו מטרה שהגדיר לו המלך, וביום המלכות בא הי"ת ומגדיר את כל היצורים שלו כנגד כל מערכת החוקים והבריאה שלו, ונותן לכל אחד הגדרה וייעוד, וזהו הזכרון שאנחנו בריותיו נזכרים לפניו והוא דורש אותנו. ונמצא א"כ שהביטוי של המלכות הוא הזכרון. וזהו הביאור במש"כ "ועז מלך משפט אהב" העוצמה שבמלכות היא דרישת המשפט.
יש בזה עוד הרבה מה להרחיב, אבל זה הביאור הפשוט והקליט (למבוגרים ולילדים) בענין הזה.
וכתוב יושר דברי אמת
הזיכרונות הם הנהגת הגמול, כפי לשון ברכת הזיכרונותובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות מי לא נפקד כהיום הזה כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך וכו'
ויש להוסיף שממציאות מלכותו נובע שבידו נפש כל חי לתת שכר ועונש לכל הבריאה אבל ממלכותו לבד לא היה מוכרח שהקב"ה ינהיג בפועל שכר ועונש, והנהגת שכר ועונש היא שלב נוסף בקשר של הקב"ה עם הבריאה.
אפשר להמשיך את זה שאחרי זכרונות מגיע שופרות שעניינו כפי לשון ברכת שופרות אתה נגלית וכו' הוא גילוי שכינה ובפסוקים מעמד הר סיני ושלעתיד לבוא יתקע בשופר גדול, שענניו גם גילוי שכינה, שבזכות הזכרונות עולם הגמול נגיע לגילוי שכינה לעתיד לבוא וזוכר חסדי אבות - ומביא גואל לבני בניהם, שהגמול למעשה האבות הוא הגילוי שכינה לעת"ל של ומביא גואל לבני בניהם.
ואולי וקונה הכל- (מלכויות) וזוכר חסדי אבות (זכרונות) - ומביא גואל לבני בניהם (שופרות)
מאור עינים כתב:בספר "בן מלך" כמובן האריך בכ"ז, וקצר המצע מהשתרע, רק במה שהעיר דבקודשת היום לא הוזכר אלא מלכויות, כתב שם ר' לייב שהיעלה ויבוא [שהוא בקדושת היום] זהו גופא הזכרונות, ובאמת בכל חג אנו ג"כ נזכרין אבל אי"ז גופו של יום, ועיי"ש שהוכיח שיש מרבותינו [אינו תח"י] דס"ל דמזכירין בזכרונות יעלה ויבוא ודפח"ח
איש לוי כתב:בתבונה כתב:איש לוי כתב:במובן הפשוט הענין הוא כך: הזכרון הוא הביטוי המעשי להמלכה - מלוכה בנויה מחוקים והוראות, החוק הוא תמיד קיים בין אם הוא מקוים בפועל ע"י העם או לא מקוים, יתכן והמלכות תאכוף אותו וכו' אבל החוק הוא חוק תמיד. הוא הדין כלפי מלכות הי"ת, שנתן לנו הוראות ותפקידים מטרות ויעודים, והדברים הללו הם תמיד יהיו ההוראות והחוקים והמטרה של כל יחיד ויחיד, אלא שלא תמיד האדם מקיים ופועל למען אותו מטרה שהגדיר לו המלך, וביום המלכות בא הי"ת ומגדיר את כל היצורים שלו כנגד כל מערכת החוקים והבריאה שלו, ונותן לכל אחד הגדרה וייעוד, וזהו הזכרון שאנחנו בריותיו נזכרים לפניו והוא דורש אותנו. ונמצא א"כ שהביטוי של המלכות הוא הזכרון. וזהו הביאור במש"כ "ועז מלך משפט אהב" העוצמה שבמלכות היא דרישת המשפט.
יש בזה עוד הרבה מה להרחיב, אבל זה הביאור הפשוט והקליט (למבוגרים ולילדים) בענין הזה.
וכתוב יושר דברי אמת
הזיכרונות הם הנהגת הגמול, כפי לשון ברכת הזיכרונותובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות מי לא נפקד כהיום הזה כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך וכו'
ויש להוסיף שממציאות מלכותו נובע שבידו נפש כל חי לתת שכר ועונש לכל הבריאה אבל ממלכותו לבד לא היה מוכרח שהקב"ה ינהיג בפועל שכר ועונש, והנהגת שכר ועונש היא שלב נוסף בקשר של הקב"ה עם הבריאה.
אפשר להמשיך את זה שאחרי זכרונות מגיע שופרות שעניינו כפי לשון ברכת שופרות אתה נגלית וכו' הוא גילוי שכינה ובפסוקים מעמד הר סיני ושלעתיד לבוא יתקע בשופר גדול, שענניו גם גילוי שכינה, שבזכות הזכרונות עולם הגמול נגיע לגילוי שכינה לעתיד לבוא וזוכר חסדי אבות - ומביא גואל לבני בניהם, שהגמול למעשה האבות הוא הגילוי שכינה לעת"ל של ומביא גואל לבני בניהם.
ואולי וקונה הכל- (מלכויות) וזוכר חסדי אבות (זכרונות) - ומביא גואל לבני בניהם (שופרות)
אם כבר נגעת בשופרות, אומר את דברי בענין,
(האמת שרציתי להעלות כאן מאמר מסודר על הענין, שהיחודיות שלו (מהרבה מאמרים שיוצאים לאור בענינים אלו) שהוא מבוסס על דברי הראשונים והאחרונים, ה"ה האורחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל ובעל העיקרים הר"י אלבו, ומטה משה וחי' המהרש"א ומטה אפרים ועוד כהנה.. ויש בזה זוית ראיה שונה על כללות העבודה הזאת, ועבודה זו נהיית חויה רוחנית ממש!! [אותי עכ"פ תופס התייחסות ראיה של ראשונים או אחרונים ידועים על צורת ותוכן הפנימי של המצוות ובפרט מצוה זו] ושעיקר הענין בזה הוא שמלכויות זכרונות ושופרות, הם יסוד ושורש אחד במושג הרחב של 'מלכות' ואי"ז ג' עבודות שונות זו מזו, ויסוד העבודה מושתת על ג' עיקרי האמונה (שהר"מ מנה אותם בפרטיהם לי"ג) מלכויות - כנגד האמונה במציאות הי"ת בבריאה. זכרונות - כנגד השגחה פרטית ושכר ועונש. שופרות - כנגד האמונה שתורה מן השמים. לא הספקתי לערוך אותו כראוי, ואם אזכה לגמר חתימה טובה אעלה אותו לשנה הבעל"ט. אבל בהחלט מש"כ על 'וקונה הכל' וזוכר וכו' גם כן כיונתי לענין הזה ובנוסח אחר, ורק אציין כאן את דברי התו"ר בברכות יב. שעמד בקו' הראשונים מדוע לא מוזכר 'מלכות' בברכת אבות, ותירץ התו"ר דמה שאומרים 'הא-ל הגדול הגבור והנורא הוא מלכות. ויש להרחיב בזה הרבה, אבל כלפי מש"כ אז, ברכת אבות הוא כנגד מלכות, גבורות, כנגד זכרונות, קדושת ה' כנגד שופרות, המקור שאומרים קדושת ה', אמרו בגמ' ר"ה לב. מדכתיב "השתחוו לה' בהדרת קדש' וקיצרתי בזה)
ולגוף הענין, המעיין בתנ"ך יראה שבכל מקום שמוזכר שופר הוא בהקשר לגילוי שכינה, הן במעמד הר סיני, הן בר"ה שטעם התקיעה מבואר בכתובים "כי חק הוא לישראל משפט לאלוקי יעקב" שזהו גילוי וישום מלכות ה' וכמש"כ "כי בא כי בא לשפוט הארץ" ואמרו חז"ל 'כי בא' בר"ה 'כי בא' ביוה"כ, והן לעתיד לבוא שגילוי מלכות הי"ת בבריאה בא לידי ביטוי בשופר וכמש"כ "ביום ההוא יתקע בשופר גדול" "וה' עליהם יראה וה' אלוקים בשופר יתקע" וכן ע"ז הדרך, והשיא שבכולן הוא התקיעות על הקרבנות, שאין יותר מגילוי מציאות הי"ת בבריאה ע"י עבודת הקרבנות במקדש ואכ"מ, והאריך בזה הרמ"א בספרו תורת העולה.
העולה מזה שגילוי שכינה בא לידי ביטוי בשופר, וזה צ"ב מדוע ע"י השופר, ומה המיוחדות בשופר משאר הדברים? וידועים הם דברי רבי סעדיה גאון שכן דרך המלכת המלכים לתקוע לפניהם בשופר 'יחי המלך', וכאן יש להתבונן, האם באמת זהו משהו פנימי, או שכך דרך המלכים וה"ה אם היה המנהג ע"י מחיאות כפים או ריקוד אז גם היו ממליכים ככה מלך? והלא מקרא מפורש הוא "הללוהו בתקע שופר" והוא נאמר אחרון בפרק זה המן הסתם הוא? או שבהכרח בשופר יש משהו מיוחד?.
הביאור הפשוט בזה, (ואינני נכנס כרגע להרחבת הנושא כפי שביארוהו הראשונים שדבריהם הם פן מעמיק ורחב יותר בביאור הפשוט דלהלן) אתן דוגמא ששמעתי מת"ח בהקשר לנושא הזה שיש בכוחה להבהיר את הדברים, אנחנו יודעים שכשמורה נכנס לכיתה התלמידים עומדים, בתורה הקדו' זה קיים כלפי ת"ח וכיוצ"ב 'חיוב עמידה', מהו תוכן העמידה הזאת, כיצד היא מבטאת כבוד? הענין בזה הוא ברור ופשוט, נחשוב רגע מה אנחנו התלמידים היינו עושים קודם נכנס המורה לכיתה, הרי שרבנו ביננו, העפנו חפצים וכל אשר עלה על רוחנו, והנה כשהמורה נכנס אנחנו עצרנו את כל עסוקנו ובשלב זה מה שתופס אותנו וממלא את התוכן והעיסוק שלנו הוא אך ורק המורה (כך ראוי כה"פ..) אנחנו עומדים ממעשינו ועסוקנו לצורך המורה ('ותעמוד מלדת' פסקה מללדת, גם כאן אנחנו פוסקים ממעשינו עד כדי מצב עמידה פיזי לכבוד המורה) על אחת כמה וכמה כלפי ביאתו של הי"ת אלינו (כי בא כי בא) אנחנו פוסקים מכל עיסוקינו ומכריזים ומבטאים שהימצאות הי"ת פה היא מה שממלאת אותנו ותופסת וכובשת את כל החיים שלנו על כל המסתעף מזה, רצונות תשוקות מחשבות יצרים וכו', ובשופר יש מיוחדות שכל כוחות הנפש מאזינים אליו (וע"ז כתוב "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו" קולו יוצר חרדה והתייצבות כלפי תוכן מסוים) ובזה מבטאים שהמלכות שלו היא ממלאה וכובשת את כל כולנו ואין שום דבר שממלא אותנו מלבד מציאותו יתברך, ומזה הטעם היו תוקעים ומכריזים 'יחי המלך' ע"י שופר, לבטאות שהוא חיינו ומאויינו וכל תפיסת עולמנו היא אליו ולצורכו וכלול בזה כל כוחות נפשינו, וזה בא לידי ביטוי ע"י קול שופר שהוא כובש (אמור לכבוש, ועכ"פ זוהי צורת הביטוי שלו) את כל האדם אל מלכותו יתברך. ומזה הטעם בכל מקום שהיה גילוי שכינה היה שופר.
והענין בשופרות הוא להעמיק את מלכות הי"ת בפן רחב יותר, שמלכותו יתברך היא ממלאת את כל החיים שלנו על כל המסתעף מזה, ואי"ז כמלכות בשר ודם שאנשי העם הם ברשות עצמם אלא שבחייהם הם עושים גם עבודה לצורך המלכות, אלא שמלכותו יתברך היא ממלאה את כל החיים שלנו ואת כל מציאות הנבראים (וע"ז האריכו הראשונים שנכלל בזה תורה מן השמים, והמעין בר"מ בעיקר זה בסוף סנהדרין, יראה שהעיקר בזה הוא שמציאות התורה היא קיום מציאות הנבראים כולם והאריך בזה הנפה"ח ואכ"מ) וזה שיאה של ההמלכה, ולכן ברכת קדושת הי"ת שהיא על הענין הזה נלמדה מהפסוק "השתחוו לה' בהדרת קדש" שענין ההשתחואה הוא ביטול כל המציאות שלי בפני מציאות שממלאה כובשת אותי.
יש בזה עוד הרחבת דברים, אבל מקווה שהועלתי קצת.
ישנו ויכוח עתיק במהותו של יום ראש השנה. ולצורך הענין אגדיר את הנושא כך: האם עיקר היום של ראש השנה הוא
מלכיות או זכרונות. הנושא הזה מורכב מאד, והראיות והנידונים ארוכים, הן בדברי חז"ל, הן במקראות, הן בתפילות
היום, והן בדברי האחרונים ורבותינו.
לא באתי כעת אלא להעיר על נקודה אחת בענין זה. הרבה אנשים טוענים שהדבר מוכרע מתפילות היום, שהלא בכל
התפילות מלבד מוסף, התפילה היחידה המתייחדת לראש השנה היא התפילה העוצמתית "מלוך על כל העולם כולו
בכבודך", וזה גמר התפילה של קדושת היום. הרי לן מפורש שזה עיקר ענין היום.
ברצוני להעיר על דבר לא ידוע לציבור, שבעיקר התפילה של ראש השנה שתקנו חכמים, בשחרית מנחה וערבית אין
אומרים קטע זה, אלא אומרים כרגיל "קדשנו במצותיך" וכו'. אלא שהגאונים תקנו להוסיף קטע זה. וז"ל פסקי ריא"ז
(ר"ה ד) "אף על פי שאין אומרין מלכיות אלא במוספין, תקנו הגאונים להזכיר מלכייות בכל תפלות שלראש השנה,
ואומרין מלוך על כל העולם כולו, לפי שהוא יום הדין".
העובדה שזו תקנה הגאונים היא משמעותית ביותר. שהרי הגאונים לא תקנו רק הוספה זו, אלא גם תקנו להזכיר
זכרונות הרבה פעמים בתפילה, "זכרנו לחיים" באבות, "זוכר יצוריו לחיים ברחמים" בגבורות, "וכתוב לחיים טובים כל
בני בריתך" במודים, ו"בספר חיים ברכה ושלום" וכו' בברכת כהנים. הרי לנו שהגאונים רצו להכניס הן את הזכרונות
והן את המלכיות לכל התפילות, ותקנו זכרונות בהרבה מקומות, ואת המלכיות לקחו מתפילת מלכיות שבמוסף
שמערבים עם קדושת היום.
יש להזכיר נקודה חשובה נוספת. שתקנת הגאונים המקורית לומר "מלוך על כל העולם כולם בכבודך" בכל תפילות
היום לא היתה רק לראש השנה אלא גם ליום הכיפורים, כמבואר בפירוש בסידור רב ערמם גאון בסדר התפילה של
יום הכיפורים. הרי לן שאמירת "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" היא ממש כמו "זכרנו לחיים" וחביריו שנתקנו על כל
עשרת ימי תשובה. נמצא, שתפילה זו אינה מלמדת על מלכיות כעיקר המהות של ראש השנה, אלא יש כאן תקנה
כללית להזכיר הן את זכרונות והן את מלכיות במשך כל עשרת ימי תשובה.
דרומי כתב:האם התקנה לסיים את הברכה (ואפילו בברכות הפטרה) במלים "בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון" היא גם מחודשת?
[ואמת שכתבו הפוסקים שמי שלא אמר 'מלך על כל הארץ' יצא י"ח]
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 11 אורחים