בגמ' בב"ק דף ס' ע"א ת"ר ליבתו וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותו חייב ואם לאו פטור אמאי להוי כזורה ורוח מסייעתו אמר אביי הכא במאי עסקינן כשליבה הרוח? מצד אחד וליבה הרוח מצד אחר רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתה הרוח ברוח שאינה מצויה ור' זירא אמר וכו' רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכי גרמא בנזקין וגרמא בנזקין פטור.
ועי' בתוס' ד"ה ליבה וליבתה הרוח דפירש דע"כ לא מיירי בברייתא דיש בליבוי הרוח ללבותו דיא יש בו כדי ללבותו אפי' יש בליבוי המלבה כדי ללבותה יפטור דבלאו ליבויו נמי הוי הולך ומזיק, ונראה כונתו דחיוב התורה באש לא הוי אלא כשהכין דבר המזיק משא"כ אם בלאו הכי נמי הוי מזיק ע"י רוח מצויה נמצא דהוי מזיק כבר ולא עבד האי מזיק כלל.
ולכן פי' בתוס' דהברייתא מיירי כשאין בליבוי הרוח ללבות ומשום הכי חייב כשיש בליבויו כדי ללבות שהרי הכין המזיק אבל היכי שאין בליבוי המלבה כדי ללבות פטור ופירש בתוס' טעמא דלא חידש לן התורה דחייב משום אש אלא כשעשה את האש לבדו בלא סיוע הרוח דהכי משמע הקרא המבעיר את הבערה המבעיא בלא סיוע והיינו דחיוב של אש לא הוי אלא כשהוא בעצמו עושה האש והקשו ע"ז מהיכי שהוא יכול והרוח אינו יכול מ"מ יפטור ג"כ שהרי סיוע הרוח ע"ז כתבו דהיכי שהוא יכול הוי הרוח מסייע שאין בו ממש.
מבואר בתוס' דקושית הגמ' מזורה ורוח מסייעתו הוא דמצינו בזורה דנחשב מעשה הרוח למעשיו ונמצנו למדין מזורה דהליבוי שע"י הרוח נחשב לליבוי של האדם ונקרא "מבעיר", ואביי ורבא ור"ז מחלקים שלא יקשה מזורה ור' אשי מיישב עיקר הקושיא דלא דמי כלל לזורה דבזורה מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא הצריכה שיעשה כל המלאכה
ולכאורה קשה מהו ס"ד להשוות לזורה דע"כ צריכין לחלק מזורה דאם ת"ל דמעשה הרוח הוי מעשיו א"כ מפני מה מצרכינן לחידוש התורה דאש חייש אי משום חציו אי משום ממוני הרי למדין מזורה דזה שהרוח מוליכו הוי מעשיו ויחויב משום אדם המזיק, וכן קשה לאביי ורבא ור"ז שסוברים למסקנא דליבה וליבתה הרוח חייב.