הודעהעל ידי בעל קורא » א' מרץ 18, 2018 10:05 pm
נר שבת לשון זכר, נר חנוכה לשון נקבה
מתוך עיונים בדברי חז"ל ובלשונם – הרב חנוך ארנטרוי
למסכת שבת דף כג.
שם העצם נר, משמש במקרא לעולם לשון זכר. אבל בלשון חכמים — במשנה
ותלמוד — פעמים זכר ופעמים נקבה. וכבר העירו על כך התוס' בקדושין ב׳ ע״ב
ד״ה קשו, חגיגה כ״ה ע״א ד״ה כגלילא.
אם נטיב לעיין, נמצא שגם בתלמוד נקטו בענין זה לפי שיטה. נר סתם או
נר של שבת - לעולם זכר גם בלשון חכמים. רק נר חנוכה לבדו משמש לשון
נקבה, וטעם לדבר, ומוצדק הוא מבחינה לשונית. טפלי הסמיכות מוטים בדרך
כלל במינם ובמספרם לפי הנסמך. אך יש יוצאים מכלל זה אפילו במקרא, ונמצא
שמינו של הנשוא ומספרו נקבעים לפי הסומך אם הוא עיקר הביטוי במשנה
ובתלמוד תופעה זאת נפוצה יותר. כך חוזרת המשנה בסנהדרין ב׳ ד׳ ושונה
״ספר תורה״ כמה פעמים בלשון נקבה, כי — תורה עיקר. [עיין תוספות יום
טוב שם, המזכיר את דברים י״ז י״ט].
אותו דבר הוא ״נר חנוכה״. הסומך — חנוכה — הוא עיקר לכן גם אומרים
האחרונים שיש לברך על ״נר חנוכה״, ולא על ״נר של חנוכה״ (ראה ״פרי חדש״
סי׳ תרע״ו, וגם ״שערי תשובה״ שם יג, ״שדי חמד״ אסיפת הדינים מע׳ חנוכה
אות כ׳). אך על נר שבת יש לברך ״נר של שבת״. הגמרא בשבת כ״ט ע״ב
ורש״י שם מבארים הבדל זה של נוסח. גם אלה שאינם רוצים להשמיט את התבה
״של״ מברכת נר חנוכה, מבדילים בין שבת לחנוכה ובחרו את הנוסח ״שלחנוכה״
בתבה אחת, לעומת ״של שבת״ בשתי תבות נפרדות. (ראה מגן אברהם סימן
תרע״ו בשם השל״ה ובאורו שם). נר חנוכה לא היה בנמצא כלל לולא חנוכה,
שהרי אין לנו רשות להשתמש בו, אך נר שבת הוא נר ככל הנרות אלא שהודלק
לכבוד שבת. מכאן ש״חנוכה״ היא עיקר הבטוי ולפיו מוטים טפליו.
נשאר לנו להביא ראיות שנר חנוכה משמש לעולם לשון נקבה ונר שבת זכר.
כמעט כל הנאמר על נר חנוכה, נאמר במסכת שבת בדפים כ״א—כ״ד ושם נר
לשון נקבה. פעם אחת (כ״א ע״ב) נאמר ״צריך נר אחרת״ על נר סתם, ולפי
הנחתי היה צריך להכתב ״נר אחר׳/ ובאמת גורסים כתב יז־ מינכן ורבעו חננאל
״נר אחר״, והנה נמצא דוקא זה מאשר את דברי.
יותר קשה להוכיח שנר שבת לעולם זכר, כי בדרך כלל אין לסמך על דפוסינו
בדיוקי דקדוק. ובכל זאת נצליח בכמה מקרים לברר את הגרסה הנכונה.
בשבת מ״ד ע״א כתוב בדפוסינו: ״כבתה מותר לטלטלה״. אך המעיין בדקדוקי
סופרים יווכח שהגרסה משובשת. גם התוספתא, רבנו חננאל, רי״ף, רא״ש וספר
העתים — כולם גורסים ״כבה מותר לטלטלו״. גם התוספות המוזכרים לעיל
(קדושין ב׳ ע״ב) מביאים מאמר זה כהוכחה שנר הוא זכר. בשבת מ״ו ע״ב
נשנה מאמר זה ושוב הוא משובש ושוב גורס רבינו חננאל את הגרסה הנכונה.
בשבת כ״ב ע״ב נאמר על מנורת המקדש: ״זה נר מערבי שנותן בה שמן
כמדת חברותיה וממנו היה מדליק ובה היה מסיים״. ״נר מערבי״ נאמר, ולא
״מערבית״. מכאן שכל המימרה שובשה כשכתבוה בלשון נקבה. שהרי אין להניח
ששם עצם ישמש במשפט אחד פעם לשון זכר פעם לשון נקבה. אמנם יש
דוגמאות מעטות לכך במקרא, — אשר רש״י מזכירן בבראשית ל״ב ט' _ אך
לא כן בלשון חכמים. ובאמת אומרת המשנה בתמיד ו׳ א׳ (וכן הגמרא שם):
״ומצא שני נרות המזרחיים דולקים וכו׳ שממנו היה מדליק וכו' מצאו שכבה
מדשנו״ וכו׳. ברור שבמסכת שבת שם יש לגרס כמסכת תמיד.
ברכות נ״ג ע״ב: ״ ה י ת ה לו נר טמונה״. מאמר זה לכאורה מפריך את הנחתי,
אך בדקדוקי סופרים יש גרסה הגורסת ״היה אור טמון״. בתוספתא, הוצאת
צוקרמנדל, גורס כ״י אורפורט ״היה לו נר טמון״ והלא תוספתא זאת היא
המקור למאמרנו בברכות.
מפליא שר׳ יעקב עמדן זצ״ל אומר כאן בהגהותיו: ״נר לשון זכר ונקבה
בלשון חכמים״ ואינו מזכיר את התוספות בקדושין ובחגיגה שכבר דנו בזה.
כידוע משובשות לדאבוננו גרסות ספרנו כל כך, עד שאין זה מכריע שיימצאו
פה ושם מאמרים בהם נר משמש לשון נקבה. כך למשל סוטה כ״א ע״ב: ״נר
אינה מגינה״. אם אין כאן שבוש הרי זה חריג ואין בכחו לערער את הנחתי. התוס׳
שרוצים להביא ראיה שנר משמש גם בלשון נקבה מביאים רק את הגמרא בשבת
כ״א ע״א ואף לא מאמר אחד נוסף. דבר זה יכול בעקיפין לשמש אשור לדברי.