ליקוט מדברי תורתו בענייני פוריםביאורים ולקחי מוסר במגילת אסתר
דרך הרשעים לדבר דבריהם בלשון דמשתמע לתרי אנפי
"אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש, זכר את ושתי ואת אשר עשתה, ואת אשר נגזר עליה" (אסתר ב' א').
ובתרגום (שם) איתא, אחר הדברים האלה, כאשר התפקח מרווית היין, וכשוך חמת המלך אחשורוש, שאל על ושתי, ואמרו לו הלא אתה חייבת עליה חיוב מיתה על מה שעשתה. אמר להם המלך: אני לא גזרתי להורגה, אלא להעבירה ממשלתה. אמרו לו, לא, אלא חיוב מיתה גזרת עליה, בעזרת שבע השרים. מיד התקצף הלך וגזר לצלוב שבע השרים על העץ. [עכ"ד התרגום].
והוא תימה, דהמתבונן במגילה ימצא שהמן - הוא ממוכן - יעץ להרוג את ושתי, ואמר "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (אסתר א' י"ט). ותרגם התרגום "יגזור מלכא ויעדי ית רישא, ומלכותא יתן מלכא לחברתה דשפירא מינה" [תרגום: יגזור המלך ויעבירו את ראשה, והמלכות יתן המלך לחברתה הטובה ממנה]. הרי מבואר מדברי התרגום, שיעץ המן על ושתי שיסירו את ראשה.
ואם כן כאשר נתפקח מיינו המלך אחשורוש וקצף, עיקר קציפתו הייתה צריכה להיות על המן הוא ממוכן, וכשגזר להורגם לשרים, ודאי גם על המן היה צריך לגזור.
ונראה דבדברי ממוכן הוא המן היה לשון המשתמעת לתרי אנפי, ובודאי גם הוא חשש לייעץ כן לאחשורוש, וכדאיתא בגמרא (מגילה י"ב ב') "היכי נעביד, נימא ליה קטליה, למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן" [תרגום: איך נעשה? אם נאמר לו להרוג אותה, למחר שיפוג מיינו יבקש אותה מאיתנו], לפיכך השתמש המן בלשון "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה", שמשתמע לשני לשונות:
כי "הסרת הראש" יש לפרשו להסיר גדולתה, וכמו שהכתיב מתפרש "ומלכותה יתן לרעותה הטובה ממנה", וכמו שתרגם התרגום "ויעדי רישא, ומלכותא יתן מלכא לחברתא דשפירא מינה". ובשעת רתיחתו של אחשורוש קיבל עצת המן עם הפירוש כפשוטו, להסיר את ראשה ממש.
ואחר שהתפקח אחשורוש הבין גודל טיפשותו, ואמר המן שלא יעץ להורגה, אלא להעביר ממשלתה בלבד. וכך אחשורוש עצמו, אמר שלא ציוה וגזר להורגה, אלא להעבירה ממשלתה.
וכשנתוודעו השרים על כך, אמרו גם הם שלא היתה כוונתם חלילה להורגה, אלא כוונתם הייתה להעביר ממשלתה. ורק שבעת הסריסים שהם מהומן בזתה חרבונא בגתא אבגתא זיתר וכרכס שבעת הסריסים, לא הבינו נכון, והאשימו את זולתם.
וזה דרכם של רברבנוהי (ע"פ דניאל ו' י"ח) של אחשורוש, וגם אחשורוש בעצמו להטיל את האשמה על זולתם, וכל דבר כשלון וגנאי שעושים מתנערים ממנו כאילו אינו שייך להם אלא לזולתם.
ומעשה שמענו בממשלת הציונים שאחד מן הראשים שלהם פקד "לשבור לערבים את הידיים", וכשעשה כן מפקדם תבעו אותו על אכזריותו, "וכי לשבור בפועל אמרנו לך?!", והיא כעצת אחשורוש והמן, שאומרים לשון המשתמעת לשני פנים, ושמחים שהבינו אותם כצד אחד של הלשון, ואחר כך אומרים שהתכוונו למשמעות השניה של הלשון.
והעיקר לעשות "ועדת חקירה" למצוא איזה אומלל שהוא אשם, והמן ואחשורוש נקיים, עד שיקח השי"ת מן הרשעים נקמתם ויראה מפלתם ורשעותם לעינינו בב"א.
====
היאך לא ידעו עמה ומולדתה של אסתר?
"לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד" (אסתר ב' י'). "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה, כאשר ציוה עליה מרדכי, ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה איתו" (אסתר ב' כ').
והנה לכאורה יש להקשות מאי רבותא שלא הגידה, והרי מרדכי ציוה לה שלא תאמר.
ונראה על פי מה שמבואר דהדסה זו אסתר, כמו שאמרו בגמרא מגילה (י"ג א'): רבי יהודה אומר, הדסה שמה, ולמה נקרא שמה אסתר, על שם שהייתה מסתרת דבריה. והייתה בן ע"ה שנים.
ולכאורה אם כן הוא תימה היאך יכלה להסתיר עמה ומולדתה. והרי ידעו הכל שגדלה בחיקו של מרדכי.
אלא על כרחך, מתוך צניעות שהייתה בה לא יצאה חוצה, ומתוך כך יכלה להסתיר עמה ומולדתה, והיינו צניעות שבה שיכלה לקיים מאמר מרדכי אשר לא תגיד.
וזה הכוונה במה שאמרו בגמרא (מגילה י"ג ב'): "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל - זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול - זכה ויצאת ממנו אסתר". ובהמשך הגמרא (לגירסת הב"ח אות ג') אמרו: "אסתר מאי היא?", ומתרצת הגמרא: "דכתיב אין אסתר מגדת". כי זו גם כן הצניעות שהייתה בה באסתר.
===
תחילת מפלתו של המן - אמירת דבר בשם אומרו
"ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב' כ"ב).
ובמסכת מגילה (ט"ו א'): "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר, ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".
ויש להקשות, דעיקר הגאולה באה על ידי אסתר במשתה היין עם אחשורוש והמן, ולא על ידי זה שסיפרה בשם מרדכי על בגתן ותרש.
ונראה לפרש על פי הגמרא במגילה (ט"ז א'): "כי נפול תיפול לפניו" (אסתר ו' י"ג), דרש ר' יהודה בר אלעאי, שתי נפילות הללו למה? אמרו לו: אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהם יורדים - יורדים עד עפר, וכשהם עולים - עולים עד כוכבים.
ותחילת הנפילה הייתה על ידי מרדכי, ובזכות אסתר שאמרה למלך בשם מרדכי את סיפור בגתן ותרש.
וזהו שאמרה לו זרש אשתו "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו, לא תוכל לו" (אסתר ו' י"ג), דכיון שהחל לנפול תהא נפילתו גמורה.
====
להזדרז לתת צדקה וחסד
"כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, וכו', ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (אסתר ד' י"ד).
ופירש רש"י: ומי יודע אם לעת כזאת הגעת - ומי יודע אם יחפוץ בך המלך לשנה הבאה, שהוא זמן ההריגה. שהוא היה עומד בניסן, וזמן ההריגה באדר לשנה הבאה. הגעת למלכות - אם תגיעי לגדולה שאת בה עכשיו. (עכ"ל רש"י).
והאבן עזרא פירש: "ומי יודע אם לעת כזאת - הטעם "מי יודע", שמא לא הגעת למלכות אלא בעבור העת הזאת, שתושיעי את ישראל".
הנה כשבאים לעשיר לבקש ממנו צדקה והוא מסרב, צריך לומר לו שתי טענות אלו, הדבר הראשון: מי יודע אם יהיה לו כסף למחר, ועל כן יזדרז לתת עכשיו, כל עוד שיש לאל ידו לתת. והדבר השני: מי יודע אם לא ניתנה לו העשירות אלא כדי שיפזר ממנו לצדקה, ואם כן כשאינו נותן - מועל הוא בתפקיד שניתן לו.
ונראה להוסיף עוד על פי הגמרא (ב"ב י' א'): "וזו שאלה שאל טורנוסרפוס הרשע את רבי עקיבא, אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן? אמר לו: כדי שנינצל אנו בהם מדינא של גיהנום", הרי שפעמים הקב"ה אינו מפרנס העני כדי שהעשיר ינצל על ידו, ואם לא יפרנסו - "רווח והצלה יעמוד" לעני ממקום אחר להתפרנס, ועשיר זה איבד את הזכות ששלחו, שיתגלגל ההצלה על ידו ולהנצל מדינה של גיהנום.
ולפי זה יש לפרש, "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", פירוש, מי יודע אם לא הגיע כל גדולתך אלא בעבור שיתגלגל זכות זו לידייך, כדי שאת תושיעי את ישראל, שהרי פעמים מביא הקב"ה על העני העניות כדי לזכות את העשיר, ורבות מחשבות למי שעמקו מחשבותיו, ואם לא יזכה בזכות הזאת - "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", ועל כן יזדרז האדם בבוא זכות זו לידו לעשותה.
=====
יסוד מצוות ועבודת הפורים - אחדות
"והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה... וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים..." (אסתר ט' כ"ח).
ופירש רש"י: "נזכרים" - בקריאת המגילה. "ונעשים" - משתה ושמחה ויום טוב לתת מנות ומתנות. "משפחה ומשפחה" - מתאספין יחד, ואוכלים ושותין יחד, וכך קיבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו. עכ"ל.
עוד ממצוות היום הוא מה שנאמר: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים" (אסתר ט' כ"ב).
ונראה לבאר יסוד המצוות הללו, לעשות משתה ושמחה ויום טוב להתאסף יחד ואוכלים יחד ושותים יחד, ולתת מתנות איש לרעהו, לפי שהמן הרשע צורר היהודים דיבר לישנא בישא על עם ישראל (מגילה י"ג ב'), ואמר עליהם "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ג' ח'), ואין ביניהם אחדות ,והם מפוזרים ומופרדים, כלומר, מלבד שהם מפוזרים נוסף לזה הם גם מפורדים.
לפיכך קיבלנו על עצמנו, שצריך לעשות משתה ושמחה יחד, לאכול ולשתות יחד, ולתת מתנות איש לרעהו, ולהגדיל האהבה והרעות בנו, להראות עד כמה אנו מאוחדים, ונותנים מתנות לאביונים, ויסוד הכל להראות תוקף האחדות שבנו.
ואם אמנם יעשה אדם שלא כשורה, וחבירו יוכיחנו על כך, וזה גורם פירוד כל שהוא - לא משנאה הוא, אדרבא, מי שאוהב את חבירו מייסרו. מה שאין כן מי שלא קשור בעבותות האחוה עם חבירו, לא אכפת לו מה זולתו יעשה, ויאמר לו למחרת "שלום" כאילו לא ארע דבר. מה שאין כן האוהב, מייסר את חבירו, אף על פי שעל ידי זה לא יאהבו, וכמו שנאמר "כאשר ייסר איש את בנו, כן ה' אלהיך מייסרך" (דברים ח' ה').
וכנגד לישנא בישא של המן (מגילה י"ג ב') - אנו אוכלים ושותים יחד, להראות תוקף אחדותנו, ואנחנו שולחים מנות איש לרעהו, להורות עוצם אהבתנו זה לזה, ואנו נותנים מתנות לאביונים שבנו, להראות שאנו נפש אחת, כולנו אגודים זה בזה.
=====
הטעם שקובעו סעודת פורים אחר מנחה
בשולחן ערוך (או"ח סימן תרצ"ה ס"ב) כתב הרמ"א בהגה: "ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה, וערבית יתפללו בלילה. ומתפללים מנחה תחילה, בעוד היום גדול. ורוב הסעודה צריכה להיות ביום. ולא כמו שנוהגין להתחיל סמוך לערב, ועיקר הסעודה הוא ליל ט"ו".
ומבואר שצריכים לנהוג לאכול סעודת פורים לאחר מנחה מבעוד יום. והרמ"א חולק על המנהג לעכב הסעודה ביותר מזה. אבל על כל פנים "לכתחילה" דהרמ"א הוא "לאחר מנחה".
ויש לתת לב, שלא מצינו כן בשאר מצוות, אלא קיימא לן תמיד "זריזין מקדימין למצוות", ולפי זה הרי שצריכים להקדים הסעודה עוד בבוקר.
והמשנה ברורה (סק"ח) כתב הטעם שנוהגין לקבוע הסעודה "לאחר מנחה", לפי שטרודים בשעות הבוקר במשלוח מנות, ונמשך הזמן עד חצות, ומשהגיע זמן המנחה אסורין להתחיל בסעודה לפני שיתפלל מנחה.
ועדיין צ"ע טעם זה, ונראה לתת טעם נוסף, והוא, שהרי מצות משלוח מתנות לאביונים, עיקרה בעבור סעודת פורים, ואם יאחר לתת לעני - לא יספיק העני לקנות צרכי הסעודה, ועל כן לא ישהה הרבה, כי מרגע שיקבל העני את המעות ועד שיכין הסעודה שלו, יקח לו זמן, ויהיה העני מצטער ומצטמק ורע לו, שכולם כבר סועדים, והוא עדיין טורח בהכנת הסעודה.
לפיכך נהגו ישראל לאכול סעודתן אחר המנחה, עד שיספיק גם העני להכין צרכי סעודתו, ממה שקיבל "מתנות לאביונים" בשעות הבוקר, ומספיק להכין הסעודה ולאכול בשעה שכולם אוכלים הסעודת פורים.
===
"ישלח עזרך מקודש"
הנה יש שני סוגי ומיני "מנהיגים". יש "מנהיג" שנוטל את הכבוד לעצמו, ומשתבח בגבורת חייליו וצבאו, וטיב נשקו. ויש "מנהיג" שתולה את נצחונו בה' ובעזרתו.
וכך מצינו אצל אסתר שאמרה "כתבוני לדורות" (מגילה ז' א'). וסיפרה שלא עוז רוחה - במה שנכנסה לחצר הפנימית - היא שעמדה להם לישראל, אלא הקב"ה הציל אותנו מידם.
וכך מצינו גם אצל החשמונאים, שהיו רק י"ב אנשים, לא גבורתם עמדה להם, אלא שקינאו את קנאתו יתברך.
ועל כן בקשתנו אל הקב"ה, "ישלח עזרך מקודש" (תהלים כ' ג'), היינו, שהקב"ה ישלח עזרו מקודש כלומר, על ידי אדם קדוש, שיספר שלא זרועו הושיעה לו, רק עזרתו של השי"ת.
====
פורים תורה[דברים שכתב ר' שלמה זצ"ל בעת שכרותו בפורים!...]
שמעתי מהרה"ג ר' חיים יוסף יעקובזון שליט"א "פורים תורה":
הנה יש להקשות מפני מה אוכלים "אוזני המן" ולא אוכלים "לשון המן", שהרי דיבר לשון הרע, כמבואר בגמרא מגילה (י"ג ב') "אמר רבא, ליכא דידע לישנא בישא כהמן".
ויש לומר, שהמן גם שמע לשון הרע על מרדכי שלא יכרע ולא ישתחווה (ראה אסתר ג' ד').
אבל קשה, למה לא אוכלים גם ה"לשון" וגם ה"אוזן", והא אפשר לקיים שניהם?
ויש לומר, שהיה ספק מזונות או שהכל, אי נימא דאוזן עיקר, וכיון שיש כאן לשון ואוזן, הוה ליה ספק ספיקא.
ויש שרצו לומר, דהוה "אבר מן החי", או נאמר דרשעים בחייהם קרויים מתים, לא הוה אבר מן החי.
עוד יש לומר, על פי הגמרא בפסחים (כ"א ב') שכל דבר שיש בו איסור אכילה יש בו איסור הנאה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שדבר שיש בו איסור הנאה יש בו איסור אכילה. ואם כן לשון הרע דודאי אסור בהנאה ובאכילה, לכן אסור לאכול הלשון.
ועל פי דברי הגמרא למד החפץ חיים זצ"ל שיש איסור בשמיעת לשון הרע, דלשון הרע הוא איסור הנאה, ולכן אסור אפילו בשמיעה.
=====
מתוך חיבורו
"לשון חכמים מרפא"
"הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר" (ביצה ט"ו ב')
יש לרמוז עם מה שאמרו רז"ל בריש מסכת שקלים
"באחד באדר משמיעים על השקלים",
וזהו אומרם שאם רוצה שיתקיימו נכסיו, יטע בהם אדר,
הוא אחד באדר, נתינת השקלים,
ואמרו חז"ל (כתובות ס"ו ב') "מלח ממון חסר",
על ידי מעשה הצדקה יתקיימו נכסיו,
ובתחילת אדר קורין בתורה
"וזאת התרומה אשר
תקחו מאתם",
כתבה התורה לשון "תקחו" ולא לשון "תתנו",
ללמד שהנותן הוא לוקח התרומה, כי נכסיו מתברכין,
"ונתנו" נקרא למפרע.
====
"הקורא את המגילה למפרע לא יצא" (מגילה פ"ב)
אם סובר בדעתו שהניסים היו למפרע,
לשעבר ולא עתה,
לא יצא
(האדמו"ר מקלויזנבורג)
====
עוד ראה כאן במה שהבאתי ממנו:
viewtopic.php?f=26&t=49576&p=604713&hilit=%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94+%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%A8#p604713